אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ט.

פרק ט'

נולדתי לפני 70 שנה, בערך, בפאתי העיר דרבנאט שבדגסטאן, בחצר הגדולה.

בחצר הגדולה גרה כל המשפחה שלנו, כל הצאצאים של מרא, האב המייסד של השושלת, האחרון שנותר לפליטה מאבא – סאווא, הישוב היהודי העתיק ביותר בקווקז. מרא היה גיבורם של כל ילדי החצר, היינו יושבים ליד התנור הגדול באולם המגורים, שומעים מאחד המבוגרים סיפורי קרבות ומסעות, שבכולם השתתף מארה, לעיתים ניצח דובים, ביתר צבועים, מחץ נחשים. במקרים אחרים הוא נפצע קשה ממדקרות חרב, ומילט את עצמו ואת חברו הגוסס, במסע מפרך לאורך מעבר דריאל. למעשה, כל סיפור גבורה שאתה יכול להעלות על דעתך, נערך ושוייך למארה, היינו מציירים את מארה במחברות שלנו, עטוי פרוות דובים, אוחז בחרב גדולה, ומולו אוייב זאגיני מפוחד.

במשפחה הייתה מסורת כי אנו צאצאים של משפחת המלוכה הכוזרית, ולפיכך אנחנו נחשבים לאנשים נעלים יותר, ויש לכבד אותנו. המבוגרים שיצאו את שערי החצר, היו מתלבשים בבגדים מהודרים, ומקשטים את כובע הפרווה שלהם בנוצת פסיונים מסולסלת, אות לכך שהם שייכים למשפחת חצ'אנבראני, כן, זה המקור לשם המשובש שלי "חצבאני", שמי הפרטי אגב הוא מיכאל, נעים מאוד" אמר ברגש, קם במאמץ מן הכורסא, ולחץ את ידי בחום.

-"לי קוראים יואל", עניתי לו, "נעים, נעים מאוד"

-"יואל זה שם יפה, אני מכיר כמה אנשים עם השם הזה, כולם נחמדים ואהובים מאוד"

-"תודה תודה, תמשיך בסיפור"

היינו המשפחה הכי מבודדת באזור, סגורים בחצר הגדולה שלנו, כשאנו מפתחים סגנון חיים עצמאי ושונה. אין לי שמץ מן התרבות הקווקזית, אנחנו קבוצה אתנית בפני עצמה, עם השפה שלנו

למרות זאת, החיבור שלי עם דגסטאן קיים באופן כלשהו, אמא שלי הייתה שרה לנו בלילות קרים, כמו הלילה הזה, את השיר הזה, זה למעשה השיר הדגסטני היחיד שאני מכיר, והוא לא שיר ערש, בוא תשמע" אמר חצבאני ופתח בשיר בסגנון קווקזי.

"דגיסתאן אגיאגרפייא בדיני  /תבסראן היסדי יירא ראיין /אונצ'א ז'רך גופדירניהא דיה בארי /אז שהר דרבנד ברם דורי אמאן / אאו דיה יא בעדא בירי  /אז צ'נד סל-פישא /אז אבסבא בבהאשו אמרי /כיפלאת כושדרא דשנדא אפישא".

-"מה המשמעות של המילים?" שאלתי את חצבאני, הן נשמעו לי מוזרות ומופלאות, וריחפו בחלל החדר הקסום כמו מילות לחש סודי ועתיק.

-"זה מדבר על ההיסטוריה של היהודים בדגסטאן", אמר חצבאני ופוצץ לרסיסים את הבלון הקסום שניפחתי.

-"אתה יכול לתרגם?" שאלתי

הוא התקשה מעט, היסס, אבל בסוף יצא לו איזה תרגום צולע.

"דגיסתאן בגאוגרפיה ידועה / יש אזור בה "טבסרן" / וכפר שנקרא ג'רג לה / מהעיר דרבנד הרחוקה /תקופה היתה בכפר ההוא / לפני שנים מספר /אבותיהם מאבאסובו באו / כשאת משפחתם דוחפים קדימה."

-"זה השיר שגדלת עליו?" שאלתי את חצבאני, "נראה שההיסטוריה היא מרכיב חשוב בחייך ובחיי המשפחה שלך"

-"חשוב??" צעק חצבאני, "זה כל החיים שלי, הכל!"

הוא קם על רגליו, נעמד במרכז החדר ופרש את ידיו לצדדים, כמי שחושב לחבק את הבית, הוא פנה אנה ואנה, מצביע לעבר פינות החדר, לעבר הגג, בלי מילים, ידים לכיוון המטבח, הסלון, המבואה האפלולית, ושאר מבוכי הבית.

-"מה?" שאלתי אותו בהיסוס.

-"מה מה?" הוא ענה בכעס, "תראה את זה, ואת זה, וגם את זה, כל זה היסטוריה, הכל מלא בהיסטוריה" הוא חפר בידיו בקדחתנות באחד מן הארגזים, הוציא כובע פרווה ישן, מעוטר בנוצת פסיון. הכובע לא היה נראה טוב, הוא היה מלא באבק, וקורי עכביש התדבללו בין שערות הפרווה, נוצת הפסיון הייתה שבורה וחסרת חן. הוא פרע את פרוות הכובע, ניסה לסרק אותה בידיו, אך לא נרשם שיפור משמעותי בחזותו של הכובע.

חצבאני חבש את הכובע על ראשו, שיווה לפניו ארשת טקסית ורצינית.

-"חצ'נבראני מיכאל, הנצר האחרון למשפחת האצולה של דגסטאן, זאת שעברה ברגליה את הרי הקווקז, מג'רג לה עד לאבא-סאווא, ומשם לדרבנט, אל החצר הגדולה", הכריז ברוב רושם, כשהוא עומד דומם כנציב מלח.

לפתע התנער, הסיר את הכובע מראשו, הניח אותו ברישול על מדף והמשיך לספר.

-"כשהייתה המלחמה נסגרנו לגמרי, אין יוצא ואין בא, החצר הגדולה הייתה מוכנה, מזון נאגר, מספוא ומים לא היו חסרים, לא היה לנו מושג לגבי מימדיה האמיתיים של המלחמה. המבוגרים היו מודאגים וסבבו בחצר בעצבנות, מקוננים על שנגזר עליהם להיסגר, אך הציות לפקודת הסב היה מוחלט, ואיש לא העז לערער על החלטתו בפומבי.

אמי ניסתה להסיח את דעתי מן המצב, ע"י משחקים שונים, ענפים שגילפה הפכו לדמויות משחק ססגוניות, אני היחיד שקיבל את היחס הזה, כי אבי הוא הצאצא הישיר המבוגר ביותר שהיה למארה, ואני הייתי בנו הבכור. במילים אחרות, אני יורש העצר של מארה.

ימים רבים עברו עלינו במצור שכפינו על עצמנו, שומעים את קולות ההפגזות, מדי פעם רואים שובל עשן מתפוגג על פני השמים, מה שלימד אותנו על פצצה שחלפה מעלינו במעופה הקטלני. לנו לא סיפרו דבר לגבי המלחמה, אך אנחנו ידענו, שמענו את המבוגרים מסתודדים בחדר העצים, במכלאת הכבשים, ובכל מקום בו אזנו של הסב לא יכלה לשמוע אותם. מאיתנו הם לא חששו, ואנחנו שהאזנו וקלטנו מה קורה, היינו פורקים את המתח על ידי משחקי מלחמה מאתגרים, מקלות היו לחרבות, אבנים לפגזים. היינו משחקים בהיחבא, מאחורי המתבן הגדול היה חלל צר, מעין מסדרון, שהיווה את זירת הקרבות העיקרית שלנו. היינו מתגנבים מאחורי גבו של האויב, חוטפים שבויים ומחליפים אותם תמורת נסיגה משטחים שהם כבשו לנו.

כשהשתעממנו מהמשחקים, התחלנו לגוון את המשחקים שלנו בהתקפות על המבוגרים, היינו מתגנבים מאחורי אחיטוב, זה שגידל את הכבשים, וכשמצאנו שעת כושר היינו מטילים על גבו פצצות בוץ ענקיות, הוא היה מתעצבן ומנסה לחפש את האשמים, אך אנחנו היינו נעלמים מיד והוא היה חוזר בידים ריקות. הסב ניסה למנוע את המשחקים האלה, הוא כינס את הילדים ברחבת החצר, וציווה עלינו לחדול מתעלולינו. בזמן שלום, הוא היה מטיל עלינו מורא, אך כעת משפרצה המלחמה, עמידתו מול כל הילדים הייתה חסרת חן וחיוורת. הוא ניסה לנסח את משפטיו בצורה תקיפה, אך ראינו כי קשה לו לרדות בנו כבראשונה, לבסוף הודיע לנו כי אינו רוצה לשמוע עלינו תלונות, בכלל, ואז הסתלק וחזר למגדל שלו. כשהבטתי על גבו המתרחק מאיתנו, הבחנתי כי קומתו נעשתה שחוחה מתמיד, רציתי לתמוך בו, לתת לו יד, אך הסב היה מאוד גאה, ולא היה נותן לאיש להבחין בחולשותיו."

חצבאני הפסיק לרגע את הסיפור, הוא נעץ בי את עיניו השחורות העמוקות ושאל:

-"הסיפור הזה מעניין אותך?"

-"בוודאי", עניתי, לא רציתי שהוא אפילו יחשוד שהוא משעמם אותי, "תמשיך לספר, אני מאוד רוצה לשמוע, זה אחד הסיפורים המרתקים שיצא לי לשמוע במשך חיי", הוספתי בהתלהבות מדומה. מדומה, לא בגלל שהסיפור לא עניין אותי, אל בגלל שבחיים שלי לא פירגנתי לאיש, משהו בתוכי עצר אותי, וכל מחמאה יצאה מן השפה ולחוץ, בפנים הייתה כבושה קנאה גדולה, אך לא נתתי לאיש לדעת על כך, פשוט כבשתי אותה, והיא, כמו כל דבר כבוש, הייתה חמצמצה מאוד.

חצבאני הביט בי בחשד, לקח נשימה עמוקה והמשיך לספר.

-"בוקר אחד, כשעוד היינו במיטותינו, נשמע בחצר פיצוץ עז ולאחריו מספר פיצוצי משנה, כל הזגוגיות התנפצו. קמנו מבוהלים והצצנו אל עבר החצר.

החומה הגבוהה שהקיפה את החצר, הייתה מנופצת בכמה מקומות, פתחים גדולים נפערו בה, ועליהם צרו אנשים רכובים על סוסים, בידיהם רובים, חלקם אף נופפו בחרבות, צועקים. אחד הרוכבים קידם את סוסו אל מרכז החצר, הניף את חרבו אל על והכריז פקודה כל שהיא, בשפה לא מובנת. שאר הרוכבים הצטרפו אליו בצעקות, ואנחנו הצטנפנו במקומותינו, רועדים.

מן המגדל שבקצה החצר נראתה דמותו של הסב יורדת, הוא טרח לכסות את הפיז'מה שלו במעיל ארוך, כי אדם מכובד נשאר תמיד מכובד. הוא התקדם אל עבר מרכז החצר והתייצב מול המנהיג. כל הרובים שבידי הפולשים היו מכוונים אל מרכז גופו, אך הוא צעד כאילו לא חש בכלום.

יציב ורגוע, גאה וחזק, היה הסב כשעמד כך במרכז החצר, אנחנו היינו גאים מאוד, הביטחון שהקרין חלחל אלינו,  ונטע בנו את זרעי התקווה, שהגרוע מכל לא יקרה. אמי ושאר הנשים, דיברו אלינו בלחש, וביקשו ממנו להירגע, לא היה לנו צורך בכך, צפינו בהתנהגות הסב, והיא לבדה נסכה בנו רוגע, רוגע זמני.

הסב פנה אל המנהיג ברוסית, שפה שהבנו אותה די טוב, לעומת הקומיקית שבפי התוקפים.

-"מה אתם רוצים מאיתנו?", שאל.

המנהיג חשף שיני זהב נוצצות בחיוך ערמומי, ופנה אל האספסוף שבפתחי החצר:

-"מה אנחנו רוצים מהם?" שאל אותם, "תענו לו בבקשה"

-"את האוכל!" צעק ההמון, "את הכסף, את הזהב!"

המנהיג פנה בחזרה אל הסב, ושאל:

-"זה מובן לך אדוני? או שמא אתה צריך הסברים נוספים?"

-"לא חבר, הכל מובן לי" ענה הסב, והתקדם לעבר הרוכב. כנראה שהמשפט האחרון לא מצא חן בעיניו, הוא ירד בקפיצה מן הסוס, ממשיך לאחוז במושכות בידו האחת, ובידו השניה הניף את החרב באוויר. דודי רפאל שעמד סמוך אלינו, בחלון, שלף את רובהו, ודרך אותו במהירות, מכוון אותו לעבר ראשו של המנהיג. אמי קפצה מיד לעברו, וניסתה לחטוף מידיו את הרובה.

-"אל תעשה שטויות", לחשה לו בפקודה, "כולנו נמות בגללך". אך הוא המשיך לאחוז ברובה ביציבות, כשהוא מכוון אל גופו של המנהיג.

החרב ביצעה סיבוב מרשים באוויר ובתנועה חדה, ירדה אל עבר צווארו של הסב, נעצרת במרחק מילימטרים ספורים מגרונו.

-"שלא תקרא לי חבר, קומוניסט ארור", שמענו את לחישתו הרועמת של האיש, "אם אתה רוצה לחיות, תשתוק ותעשה מה שאני אומר לך".

הסב לא מצמץ, ראינו אותו מחווה בידו לעבר המגדל, ומזמין את האיש להצטרף אליו. להפתעתנו האיש הסכים, הוריד את החרב מצוואר הסב, החזיר אותה לנדנה, וסימן לאנשיו לשמור על החומות.

הסב והפורע צעדו אל עבר המגדל, ונבלעו בתוכו, הסוס נקשר ליד המספוא של הכבשים, אותו הוא זלל לתאבון.

כל העת, אמי התרוצצה בחדר, אוספת בגדים וחפצים אל תוך תרמילים, כשדודי רפאל נשען על החלון, רובהו בין ידיו, והבעת הלם על פניו. אמי לא נחה לרגע, היא אספה דברי מאכל מן המזווה, וחילקה אותם בין התרמילים, אנחנו בהינו בה ולא ידענו איך להגיב, לא ידענו מה לשאול. היא עצרה לרגע את המרוץ ופנתה אלינו.

-"ילדים, תתכוננו", אמרה, ונעצה בנו מבט ממושך.

-"למה צריך להתכונן" שאל יצחק, אחד הילדים הגדולים יותר.

-"תתכוננו לצאת לגלות", לחשה, השהתה את המבט עלינו מספר רגעים, ותכף חזרה למלאכת האריזה.

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ח.

הבית היה צפוף, עמוס ברהיטים, בארגזים ושקים, פילסנו את דרכנו בין ארונות ושידות, אלמלא הדרכתו המפורטת של האיש, הייתי בוודאי מועד ונופל.

-"עכשיו תעקוף בזהירות את הארגז הזה, לא הייתי רוצה שהוא ייפול", הורה האיש, "תיזהר אחר כך יש ברזל בולט בצד ימין", ואפילו "אם אתה רוצה לקצר, תטפס על הערמה הזאת, בוא, אני אעזור לך"

סיימנו את המסע בחדר מגורים, שהיה פחות צפוף מכל שאר הבית, ובער בו תנור נפט קטן, שהפיץ חום נעים. האיש גרר כורסא מרופטת אל מול התנור ודחק בי להתיישב עליה. הוציא מתוך ארגז נמוך שמיכת צמר כבדה, הטיל אותה עלי ויצא מן החדר.

התנור והשמיכה סיפקו לי את החום הנדרש, הפשרתי לגמרי, ואפילו התחלתי להזיע. החום גרם לי לחזור אל הילדות, אל יום השלג הגדול.

שלג כבד יורד, כל המשפחה הצטופפה סביב הקונבקטור הקטן שעמד במסדרון, משפשפים את הידיים מעליו. ריח מעילים רטובים התפשט בחלל המסדרון, מתערב באווירת יום השלג.

ביום שלג הייתה הרגשה חגיגית באוויר, מעין חול המועד שכזה. לא הולכים לבית הספר, כולם משחקים בחוץ, אוכלים ביחד, ועל פני כולם שורה אוירת חג.

אבא נכנס הביתה, כובעו מכוסה בשלג, גם על שפמו וזקנו מפוזרים פתיתים. הוא מסיר את המעיל הצבאי העבה, השמור רק לימי שלג, מנער את שפמו וזקנו, ומצטרף אלינו, אל יד התנור. אמא במטבח, מבשלת לכבוד שבת.

פתאום כבה האור, נכבה התנור, אנחנו לא מבינים מה קורה,  ורצים אל השכנים לברר אם גם אצלם נפל החשמל. צעקות שנשמעות מבחוץ, מלמדות אותנו כי פרצה שרפה בשנאי הראשי של השכונה. אנחנו רואים את הלהבות הגבוהות, מריחים את ריח הפלסטיק השרוף, ומבינים כי נאלץ השבת להסתדר בלי שום אמצעי חימום ראוי לשמו. מכבי האש לא הצליחו להגיע אל השנאי, גם אנשי חברת החשמל לא הגיעו. האש, כשהבינה שנגמר לה חומר הבערה, פשוט כבתה מאליה.

אבי יצא אל השלג, כדי לנסות להשיג תנור נפט, והוא אכן מצא משהו, תנור נפט מיושן הפיץ את חומו ואת ריחו בסלון ביתנו, ואנחנו עמדנו על יד החלון וצפינו בשלג היורד לאיטו, ומכסה את סימני השרפה במעטה לבן.

כנראה שנרדמתי, אחרת לא מובן מאיפה צץ בשלג בניין חדש, שעל גגו ניצבות שתי דמויות, אוחזות בכוחות משותפים, בחפץ כבד. שתי הדמויות משוחחות ביניהן, ואני יכול לשמוע את הקולות.

-"מה אתה אומר, נפיל את זה עליו?"

-"זה יכול להיות רעיון טוב, יש לו כתפיים רחבות"

-"כתפיים רחבות זה טוב, אבל יש לו רגלי תרנגולת, ואולי הייתי מגדיר את זה יותר טוב, יש לו רגלים קרושות, רועדות ורוטטות, הוא לא מסוגל לעמוד בכלום"

כנראה שהשנינה מצאה חן בעיני השני, הוא פרץ בצחוק פראי שהדהד באיום במרחב השלג העצום שעמדתי כעת במרכזו. רגלי נתקלו במשהו קשה, אני מתכופף ורואה לוחית מתכת קטנה שעליה חקוקות צמד המילים "הקוטב הצפוני". אני שומע עדיין את הקולות משוחחים, האנשים עוקבים אחרי כל תנועה שלי, ואני מתבייש לזוז.

-"אין בררה" אומר אחד הקולות, "מישהו חייב לקחת את זה לידיים, אחרת הכל יקרוס"

-"אתה חייב למסור את האחריות באופן מסודר, כהרגלך"

-"אין סיכוי שמישהו אחר ייקח את זה, וגם אם יש, אף אחד לא טוב כמוהו"

הרגשתי שהם מדברים עלי.

-"אין בררה, אני משחרר" אמר הקול הראשון, "שלוש...ארבע...ו..."

הדמויות הניעו את החפץ בתנועת נדנוד, אחורה, קדימה ואחורה, אני רץ כדי לנסות לתפוס אותו בעודו באוויר, נתקל בכבל שמבצבץ מן השלג, מועד ונופל, ידי פשוטות קדימה כדי לתפוס את החפץ שצולל במהירות לעבר הרצפה. אני מחליק כמה מטרים על הבטן, ואל כף ידי צונח כדור קטנטן ולבן.

אני מתרומם מהרצפה, מנער את השלג מהבגדים, ובוחן את הכדור בעיון. לבן וקטן, כמו סוכרזית, כמו ריטלין,

הכדור הולך ונעשה כבד, ואני נאלץ לתמוך ביד האוחזת בו באמצעות היד השנייה. אך זהו לא פתרון לזמן ארוך, כבד לי כל כך.

-"תחזיק מעמד!" אני שומע את קולו של אחד האנשים, "זה כבד?" הוא מתעניין.

-"כן, זה כבד מאוד" אני אומר ונאנח, "בואו תעזרו לי" אני צועק.

-"אסור לנו, אסור שהם ידעו שאתה עוזר לנו" הוא עונה, "תתמודד, זה עוד יהיה יותר כבד, תנסה לנצל את הכוחות שלך בצורה יותר מאוזנת"

אני לוקח את הכדור, ובמאמץ מניח אותו על הכתף, הקלה מסוימת נרשמת ביד, ולעומתה מתחילים לכאוב שרירי הכתף. אני מנסה להעביר אותו לכתך השנייה, אך קולט שזה בלתי אפשרי, אם אוריד אותו, הוא ייפול ויילך לאיבוד. 

הלחץ על שריר הטרפז מתגבר, אני פולט צעקה ושומע את הקולות מעודדים אותי בקריאות קצובות "אתה יכול, אתה יכול", כח הסבל שלי נחלש, אני נופל על הברכיים, צורח בחוסר אונים, עד שאני מתעורר.

-"איך קוראים לך?" אני שומע את קולו של שליבוביץ מעלי, עיניו נעוצות בי, פניו נטולות גיחוך, ידו עדיין מונחת על כתפי, אגודלו מונח בשקע של שריר הטרפז.

-"אם לא אכפת לך להוריד את היד, שליבוביץ" אמרתי לו, "מה בדיוק אתה רוצה ממני?"

-"אז הוא בהכרה" אמר שליבוביץ למישהו שעמד מאחורי, ושחרר את אחיזתו מן הכתף, "אתה בסדר, יואל?" פנה אלי בשאלה. אני הייתי על השטיח, עומד על הברכיים, נשען בכבדות על הכורסא, נושם בתיעוב את ריחה. משקפי היו זרוקים על המושב, כשהם מעוקמים מעט. חשתי שחולצתי רטובה, כנראה ששפכו עלי מים בניסיון לעורר אותי משנתי.

-"איך אתה מרגיש?" שאל אותי שליבוביץ, שעה שהוא מסייע לי לקום מן הרצפה ולהתיישב מחדש בכורסא.

-"אני מרגיש בסדר גמור" עניתי, "חוץ מזה שהכתף שלי מפורקת" הוספתי במרירות.

-"חצבאני חשש שאיבדת את ההכרה, הוא יצא לרגע מהחדר, וכשחזר הוא רואה אותך מתפתל על הרצפה", סיפר שליבוביץ, "הוא קרא לי מיד, וגם אני חששתי כי אתה במהלכו של התקף כלשהו"

-"בסך הכל חלמתי חלום" עניתי בזעף, "הכל בסדר, אתם יכולים להירגע"

-"תודה על האישור" ענה שליבוביץ, "אני ארגע רק כאשר אני אוודא שאתה בריא ושלם"

-"טוב בסדר.." מלמלתי.

הנחתי לפרופסור למשש לי את הדופק, למדוד את החום, את לחץ הדם, ועוד בדיקות שונות שהוא החליט לבצע. נאנחתי בהקלה כשהוא סיים את המסע ואישר בהנהון ראש כי מצב בריאותי תקין.

-"אתם יכולים להיכנס", קרא שליבוביץ לעבר המסדרון שמאחורי, ואל החדר נכנסו שני אנשים, הרב דולמן, מחייך ובידו תרמיל כבד ונפוח, וקבדה, זרועותיו שלובות וגם הוא מחוייך.

-"החיוך מתואם ביניכם?" שאלתי בחיוך.

הרב דולמן וקבדה הביטו זה בזה ופרצו בצחוק, קבדה התיר את ידיו משילובן והושיט לי את ידו ללחיצה. לחצתי את ידו והוא השיב בלחיצה מצמיתה, שהעניקה לי שיעור חוזר במיקומן של עצמות כף היד.

-"כבר חזרת?" שאל, "חשבתי שתטייל קצת יותר, מזג האוויר עכשיו משגע", הוא היה לבוש בחולצת כותנה דקה ופתוחת צווארון, שגרמה לי לחוש בקור שנושב מכיוונו.

הרב דולמן לא דיבר, רק חייך, שמחתי על כך, לא רציתי לפתוח את הפצעים לעיני כולם, העדפתי לשמור את חילופי העקיצות לחללים סגורים יותר, או חצר נטושה, שדה פתוח או חורשה עתיקה. הנוכחים היחידים שמותר להם לשהות במקום הם אני, הרב, מקטרת, סיגריה, קפה או יין, בירה או מיץ תפוזים סחוט טרי. את כל החלל ימלאו המילים, עוקצניות ורכות, נוקבות ונוקשות, מייסרות או מרגיעות, מבלי לקום מהמקום עד שלא מוצו כל המרכיבים, השאריות היחידות שמותרות הן אפר הסיגריות ומשקע הקפה.

כאן ממש לא שררו תנאים כאלה, הפרופסור נשען על השיש, מבטו סוקר את ההתרחשויות, בעל הבית, שלפי פניית הפרופסור, כונה בשם "חצבאני", טרח סביב האורחים, וקבדה עסק בחילופי מילים מבדחים עם הרב דולמן שהנהן כל העת, לא מרפה מן התרמיל הכבד.

ואז השתררה בחדר שתיקה, הרב דולמן נעמד מולי והושיט את התרמיל לעברי. התבלבלתי מעט, והמשכתי לשלב את ידי, לא הייתי מוכן לצעד הזה.

-"נו יואל" אמר הרב דולמן, והניח עלי את התרמיל, הוא היה כבד משציפיתי, ומלא בליטות שלא ממש סיפרו לי על תוכנו.

-"אתה ישן פה הלילה" אמר הרב דולמן, "מחר אתה יוצא לדרך, אתה אולי תופתע, אבל ההתנהגות הטבעית שלך גרמה לנו לתת בך אמון רב משחשתי שניתן לתת בך"

-"על מה אתה מדבר" הזדעקתי, "אני לא יודע לאן אני הולך, לא החלטתי אם כן או לא, ולאיפה בכלל, ומה אני אמור לעשות". שפכתי את ראשי הפרקים של שאלותי, הרב דולמן המשיך להנהן, לא ממש התרגש מההתפרצות שלי.

-"ההחלטה היחידה שאתה יכול לקחת, זה איך לבצע את המשימה, שם ניתן לך מרחב תמרון גדול ככל שיידרש, כרגע אני מחליט בשבילך, שליבוביץ יאמן אותך, וקבדה היקר ייתן לך מענה לכל בעיה שתיתקל בה". הוא לא חייך, אבל לא היה זעוף, הוא היה החלטי מכדי שאוכל להתנגד, אז שתקתי.

-"אנחנו רואים את שתיקתך כהסכמה" אמר שליבוביץ. "אז ככה, כל הסידורים הלוגיסטיים כבר סודרו, ההורים שלך יקבלו הסבר מהרב דולמן, כנ"ל ראש הישיבה שלך, תקבל את כל מה שאתה צריך בכל הקשור לכשרות ודת"

הרב דולמן התערב, "מהיום אתה תלמיד מן המניין בישיבה שלי, ואני ראש הישיבה שלך, מובן?"

-"לא מובן, כלום לא מובן" עניתי.

-"לא כל דבר ניתן להבנה, אתה מודע לכך, בזאת אני בטוח, ובזאת סיימנו את פרק השאלות והתשובות ללילה זה"

-"לילה טוב" עניתי.

שליבוביץ, הרב דולמן וקבדה, יצאו מן הבית ואני נשארתי עם חצבאני. ברגע שהם יצאו מן הבית הוא החל להתרוצץ סביבי, מציע לי כל מיני מאכלים מן המזווה, שמלבד חסרון הכשרות שלהם, הם אף הדיפו ריחות מוזרים, כאלה שטרם פגשתי מעודי, ונשאו שמות מוזרים עוד יותר.

-"יש גאנגולה, יש ארכיוחי, אולי תרצה בנריחה?" שאל אותי, הבחנתי במבטאו הזר, אך לא העזתי לשאול אותו למוצאו.

-"אני אוכל רק בד"ץ", עניתי על כל הצעה, מנסה למנוע את ההצעה הבאה, אך זה לא ממש הועיל.

-"אתה חייב לטעום נרבה- רוזה, זה הבת שלי מכינה, ונראה לי שזו הנרבה-רוזה הכי טובה בעולם"

הפסקתי לענות לו וניסיתי לשנות את הנושא ותוך כך לשאוב מידע על יום המחר. חשתי כי תחכום לא יעזור במקרה שלו, אז פשוט שאלתי אותו לאן אני נוסע מחר.

הוא דווקא נלהב לספר, הוציא מאחד הארגזים שנערמו באחת מפינות החדר, מפה עתיקה מגולגלת, ופרש אותה מולי, כשהוא מנופף בפנס לאזור שפלת החוף הדרומית.

-"אתה יודע ממתי המפה הזאת?" שאל חצבאני בלהט, מנופף בפנס ומסנוור אותי. "משנת 1888!", הכריז לחלל החדר, "מה שאתה רואה כאן, זו העיירה הערבית אל-מג'דל, כיום שוכנת שם העיר אשקלון", שערותיו הלבנות התנופפו לקצב דיבור, הוא התרגש כשדיבר, וכמעט שמוטט ערימה עצומה של ספרים, שאוזנה על שולחן קפה קטן.

-"לא מרגש אותך?" פנה אלי בעודו מנסה לאזן את הספרים ולהשיב את המצב לקדמותו.

-"אני בדרך לאשקלון?" שאלתי בלי להתרגש.

-"אני לא יכול לומר יותר מדי, אתה תדע מחר", ענה, ניכר עליו שהוא משתוקק לספר ולדבר, אבל לא יכול היה לעשות זאת. הוא מיהר להחליף נושא כדי לא להיתקע.

-"מה אתה יודע על דגסטאן, על דרבאנט, או על אבא-סאווא?" שאל חצבאני בהתעניינות.

-"דגסאטן..שמעתי פעם את השם הזה", עניתי "דרבאנט? אבא-סאווא? בחיים שלי לא שמעתי"

-"אז אני משם", חייך חצבאני, חושף שיני זהב, "בוא אני אספר לך קצת, שתכיר"

חצבאני הכין לעצמו כוס תה, התיישב על הכורסא האחרת, כיסה את רגליו בפרוות כבש, והתחיל לספר. זה היה מעניין לשמוע על מקום שלא הכרתי, על תרבות שונה לחלוטין ממה שהכרתי עד כה, ישבתי מרותק לכסאי, מזיע מחומו של התנור, חצבאני ידע לספר סיפור.

בשדות תלתן

התיאור שטרם נכתב

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ז.

כשלתי החוצה, מועד על מדרגות הוואן, האדמה היבשה השמיעה קולות פצפוץ כשדרכתי עליה. הבטתי סביבי, בוחן את שדות החיטה המשחירים מאפלת הלילה. התחלתי לצעוד, מתרחק מן הוואן, מתרחק מתחושת ההשפלה שצרבה את הגרון, מתרחק מהלחישות והמבטים של שליבוביץ, מתחושת הנבגדות שהביאה לי התנהגותו המוזרה של הרב דולמן.

השקט אפף אותי באיום, מלבד חריקות העפר לא שמעתי אף צליל, המשכתי לצעוד בלילה היורד, הכמעט חשוך לחלוטין. משחזר את השיחה הקצרה שהפכה אותי מהרפתקן שנהנה מכל דקה, ליצור נרפס וגמלוני, נחיתי ועלוב, חסר חוט שדרה, זוחל אלמוני, תולעת שני. הרצתי בראש את כל כינויי הגנאי האפשריים, והטחתי אותם בי, ללא רחמים. גמעתי את הארס הפנימי בתחושת תיעוב, אך זאת לא גרמה לי להפסיק את מחזוריות האשמה, אלא להפך, תדלקה אותה בחדווה גלויה, עד שגרמה לי לפתוח בריצה, לנוס על נפשי, לברוח.

רצתי בשדה הפתוח, מה שהיה נראה לי כשביל, הפך לשדה חיטה בשיא גידולה, אף פעם לא שמתי לב ששיבולים הן דוקרניות כל כך. חשתי את ידי נשרטות, אך לא הפסקתי את הריצה המטורפת. הלב שלי הלם במהירות ובכוח, הנשימה נעשתה כבדה, הרגלים כאבו, אך מה שעצר אותי היה הקור המטורף שחשתי. הוא עטף את הגוף המיוזע באיבה מסתורית, מילא את חלל האויר בנוכחותו המעיקה, ובעיקר, זרק אותי לליל אמש.

ניצלתי את השניות האחרונות שנותרו לי באור הקלוש של בין השמשות, ואיתרתי סלע שאוכל להתיישב עליו. ניסיתי גם לשכב, אבל הסלע היה מלא בבליטות שמנעו ממני את המנוחה הזאת.

נמצאתי בחלקת שדה בור, ריח נעים נדף מצמחי הבר, אך הוא לא הרגיע אותי, פחדתי למות.

ברגעים של יאוש, מוצאים לפעמים כוחות אדירים, שלא היו מוכרים לך קודם. אני מצאתי את היכולת לסלוח, לסלוח לרב דולמן, לפרופסור שליבוביץ, ואפילו לעצמי. החלטתי שאני חייב לצאת מהמקום הזה בריא ושלם. הכל היה תלוי בי, אין לי פה שום טרמפ שיעצור בשבילי, שום יכולת להזעיק עזרה, החיטה הייתה לחה, כך שלא היה סיכוי להדליק אש. רציתי להדליק אש בשביל שתי מטרות, אחת, בשביל להתחמם, השנייה, בשביל שייאתרו את המיקום שלי.

חשבתי על האש, נזכרתי בחפיסת הסיגריות שבכיס, שלוש סיגריות היו בה. הוצאתי אותה, לחה מזיעה, ושלפתי סיגריה אחת. ישבתי על הסלע ועישנתי, בראש רצו כל מיני תוכניות , איך אני חוזר לתילתן. היה חשוב לי לפגוש את הרב דולמן ואת שליבוביץ, בכדי להתנצל לפניהם.

ניסיתי לשחזר מהיכן באתי, אפילו נעמדתי על הסלע כדי לבחון אם אני רואה אורות של מקום יישוב או כביש. כל מה שראיתי מסביבי היה חושך, לא היתה אפילו נקודת אור קטנה בכל המרחב. חשבתי שאולי בגלל המבנה הטופוגרפי של המקום בו הייתי, לא יכלתי לראות.

הקור זחל סביב רגלי, מחתל אותם בסמיכותו המקפיאה, דווקא כשעמדתי על הסלע חשתי אותו פחות. פחות אבל עדיין מאיים ומצמרר, היה הקור שהרס את יבולי הבננות, פוצץ את דודי השמש, והקפיא חסרי בית חסרי שם, בחניונים  נטושים ובכניסות למקלטים ציבורים. לא רציתי לסיים את הלילה כשאני ארוז בשקית לבנה, העדפתי לחיות, נזכרתי בהורי שכבר שבועות לא יצרתי איתם קשר, מטעמי בריאות הנפש. ניסיתי לדמיין איך אמי תגיב למראה הגופה שלי, איך יצקצקו המנחמים בלשונם, איך יכתבו עלי בעיתון "המתמיד והשקדן" בלי שמילה אחת תהיה נכונה.

העדפתי לחשוב על דברים אחרים, שמחים יותר, חשבתי על הפרס שקיבלתי במחנה הקיץ האחרון, כשזכיתי בתחרות המלחינים הישיבתית. שתי בובות, שימעלה ורבקלה, או יוסלה ושרהלה, לא ממש חשוב איך קראו להם. הפרס  היה סמלי והומוריסטי, וזכרתי את צחוקו של הקהל כשראה את הבובות המזמרות,. חדלתי מהמחשבה כשנזכרתי בצחקוקים הלעגניים שהופנו אלי מקרב חלק קטן מהמשתתפים,

ירדתי מהסלע כי לא ראיתי כלום, התחלתי ללכת כי לא היה לי מה להפסיד, וכי היה לי קר. בתחילה רעדתי, אך כשהאצתי את קצב ההליכה, החל גופי להתחמם. הייתי כמעט עוור בחושך הגדול, חששתי כל העת להתקע במכשולים סמויים וליפול.

בשביל לעודד את רוחי, שרתי בשפתיים קפואות שיר לכת שהלחנתי פעם.

-"אנחנו הולכים בדרך הטרשים / לימינינו דרך המלך / אך אנחנו לא נלך בה / דרך הטרשים היא דרכנו / בה נצעד ק"מ על ק"מ / עד כי יינגפו רגלינו / בסלעים עשויי בזלת / מי מפלים ייזרמו שם"

לא עזר לי, נשארתי מדוכא אבל נמרץ, כל העת נעצתי מבטים בחושך האופף, מקווה לראות איזה נצנוץ, אך שום אור לא ניצת במסך השחור, מלבד הכוכבים הרבים שמילאו את חלל השמים.

הכוכבים באותו לילה כאילו התרבו והתעצמו, אלמלא הייתי במירוץ הישרדות, הייתי נועץ את רגלי בארץ, וראשי היה מנסה להגיע השמיימה, לספור את הכוכבים. מדי פעם הגנבתי הצצה אל השמים, בולע אור מכוכבים, מנסה למצוא את כוכב הצפון, את הדובה הגדולה. קיוויתי למצוא את שביל החלב, שיוביל אותי אל תילתן. או אל מקום יישוב אחר.

אני לא חושב שיש תחושה מתסכלת יותר מאשר כישלון חוזר, עצם המחשבה על כך שאני שוב נמצא בסרט של ליל אמש, גרמה לי לרקוע ברגלים ולמלמל בזעם "אוף", ממש כמו ילד שמתבשר על שביטלו לו את הטיול, פוצצו לו את הבלון, או לקחו ממנו ממתק.

בתוך הצללים הבחנתי במבנה, ולצידו עוד מבנה, התקדמתי לעברם בתקווה שהם פתוחים וניתן לשהות בהם למשך הלילה. מיששתי את דרכי באפלה, נזהר שלא למעוד בגרם מדרגות מזדמן, במטרה למצוא את הדלת. חלפתי על פני אחד החלונות, כשלפתע פגשה אותי אלומת אור של פנס, פגעה בי ומיד חלפה ונעלמה.

נשמעו קולות צעדים ופתיחת דלת, ותכף מצאתי את עצמי עומד מול פנס, מכוון ישירות אל פני.

-"גם אצלכם יש הפסקת חשמל?" שאל הקול שמאחורי הפנס."זה כבר שעה וחצי אולי" הוסיף.

-"תוריד את הפנס, זה מסנוור" אמרתי.

-"רגע, מי אתה? אתה חדש פה?" שאל, הפנס עדיין מסנוור אותי, אך לא מכוון ממש לעיני, "זה הפסקת חשמל רק בתילתן או בכל המחוז?" הוסיף לשאול.

אז אני בתילתן, חשבתי בתחושת הקלה, ואבן של פי הבאר נגולה בתנועת אצבע קלה מליבי.

-"אני חדש פה...לא חדש פה, סיפור מורכב"  אמרתי לפנס, "תכניס אותי בבקשה פנימה, אני קופא מקור, ואני צריך גם ליצור קשר עם שליבוביץ, ומהר"

-"אתה צודק, בוא תיכנס" אמר האיש, וסוף סוף הסיט את הפנס מעיני והפנה אותו אל הקיר, לאור הפנס הצטיירה צלליתו של אדם מבוגר, שקצות רעמת שערו הלבן זהרו באור הקלוש.

-"תיזהר יש כאן מדרגה, בוא תיכנס, בוא תיכנס".