יום שני, 23 בדצמבר 2013

אוטביוגרפיה בדיונית פרק יט.


-"כפי שכבר ציינתי", אמר הרבי, דיבורו איטי ונמוך, אך נחוש ובוטח, "מכנים אותי 'הרבי מסלאוויטא', ועל פי הבהוב ההכרה שחלף בעיניך, אני למד כי המושג מוכר לך, אכן?" שאל.

-"קשה לומר שהוא מוכר לי, אני יודע על קיומו, הרבי", עניתי ביראת כבוד.

-"חדל מלהשתמש בכינוי הזה, הוא מיותר, אין בו אמת, והוא מכביד על ניהול השיחה", נזף הרבי שלא ידעתי כיצד לכנות אותו. "קרא לי יובב, בבקשה".

-"יובב?!" לא יכלתי להתאפק, "זה שם..." התחלתי לומר ובלמתי את פי באחת. הוא חייך לרגע קט, הנהן קלות בראשו, והסיט את מבטו לעבר הספר שנח על הכוננית שלצידי.

-"שם מהתנ"ך", הוא אמר, "בתקופה בה נולדתי, בקיבוץ רמים, הונהג מנהג שבא למלא תוכן בטקס הברית המשמים לדעתם, והוא כלל סעודה משותפת של כל המבוגרים במושב, ובמהלכה הנהלו דיונים על קריאת השם לנולד. שמות הושלכו לחלל האוויר, אנשים ישבו עם ספרי תנ"ך והכריזו על שמות שהם מצאו, ולדעתם הם מתאימים ביותר לתינוק, לזמן ולתקופה. בתום הדיונים התקיימה הצבעה שעל פי תוצאותיה נקבע השם הנבחר. במקרה שלי הדיון היה קצר במיוחד, כי איש לא יכול היה להתעלם מן היבבות שהשמעתי.." סיים בחיוך.

בחנתי שוב את פני האיש, הן היו מצומקות וחיוורות, נימי דם כחולים ואדומים התפרשו כרשת על כל שטח פנוי בהן. אך היה ניתן להבחין בתווי הפנים המקוריים, נאים מאוד, מסודרים ומשורטטים באופן מושלם. הוא היה אדם יפה תואר, חבל שהמחלה גרמה לו להיראות כה עלוב.

-"ובכן", המשיך האיש, "כיום מה שמעניין אותי הוא העתיד, מה שיקרה מכאן ולהבא. את הדברים שקרו, נותיר להיסטוריונים, נטמין עבור חוקרי העתים. אני מפנה את כל משאבי, המדולדלים מן הזקנה והחולי, למען המשימה שעומדת למולנו".

-"ומהי?" מיהרתי לשאול, מנסה לנצל את הפירצה שנוצרה במעטה הערפל שאפף את כל המשימה.

-"המשימה פשוטה מאוד", ענה הרבי, ואני רכנתי לכיוונו באזניים כרויות. "לגלות את האמת, ולכלות את השקר, זה הכל", אמר ועצם לאט את עיניו. חשבתי שנרדם, לא רציתי להעיר אותו, בינתיים חשבתי על מה שהוא אמר: "לגלות את האמת, ולכלות את השקר", די כעסתי, לא ציפיתי שבן אדם כל כך מרשים, שנראה אדם ישר דרך ואיש אמת, ילעיט אותי בסיסמאות מהסוג הזה. די נמאס עלי הסיפור הזה, למה בני אדם לא יכולים פשוט לדבר נורמלי? לומר את האמת בלי להתפתל בדיבורי גבוהה גבוהה על האמת ומעלתה.

-"אתה די כועס", הוא פקח את עיניו ונעץ בי את מבטו. חשתי שקוף ומיהרתי לשלב את ידי, כביכול לחסום את הדרך שלו אל הלב שלי, הוא הבחין בכך, מבטו עקב אחרי תנועות ידי, ונטש אותן רק לאחר שהשילוב הושלם. הוא המשיך להביט בעיני, כביכול מצפה ממני לתגובה. הנהנתי קלות והסטתי את מבטי אל גלגלי המיטה.

-"האמת היא", אמר בטון של הסברה, כמו מרצה שמסביר חומר מופשט, "שאני לא יודע מהי האמת, מה השקר, למי שייכת האמת, ומי חולק את השקר. דבר אחד אני יודע, במוסדות של סלאוויטא, קיימת מידה גדושה של שניהם, צריך רק לברר אותם, לפרש אותם, ולקבל את האמת המזוקקת, זאת מטרתי, ואם אתה תעזור לי, אתה תאלץ לסגל לעצמך את המטרה הזאת". אמר וחזר לעצום את עיניו.

הצצתי לעבר החלון, השמים כבר לא היו שחורים לחלוטין, הם קיבלו צבע כחול עמוק, הבנתי שעלה כבר השחר, ופזלתי באכזבה קלה אל עבר מחצית הכריך שהמתינה לי על השידה, אני כבר לא אוכל אותה היום, אבל חבל לזרוק, אף פעם לא זורקים אוכל, כך חינכתי את עצמי בילדות, לא יודע אם זה חינוך שקיבלתי בבית, או תוצאה של ספרי שואה שלא התאימו לגילי, אבל זה מה שהושרש אצלי, אוכל לא זורקים, נקודה.

סיכמתי לעצמי את השיחה, די באכזבה. פרטי ביוגרפיה שוליים, סיסמה אחת, ותיאור קצר של מצב האמת בחצר סלאוויטא. אכן הישג נאה.. הרהרתי, היה שווה לסחוב לכאן את האיש החולה הזה, בשביל הדברים האלו?

גרשון פתח לפתע את הדלת, והרבי יובב מסלאוויטא פקח את עיניו, ללא שמץ של בהלה.

-"היכנס בבקשה", אמר הרבי בטון מצווה.

-"כן יובב", ענה גרשון בקלילות, ופסע והתייצב לצידי, "מה רצונך?" שאל.

-"הוצא בבקשה את הספר מן התיק", ביקש הרבי. גרשון ציית, ולאחר מספר שניות נח בידי כרך עבה של תלמוד בבלי, 'מסכת גיטין' נכתב באותיות זהב דהויות על כריכת הבד המשופשפת.

-"הקשב לי", אמר הרבי, "פתח בבקשה את הספר, והבט על עמוד השער".

פתחתי, זאת הייתה גמרא מדפוס סלאוויטא, שמורה היטב, הדף הראשון היה חלק ונקי, צהבהב מעט, אבל עדיין ללא רבב. כנראה שלא למדו ממנה יותר מדי, אם בכלל. את דף השער, עיטרה חתימה מסולסלת בעט אומן, "שפיר'ס!" נכתב בה.

-"שפיר'ס.." מילמלתי.

-"כרך הגמרא היקר בעולם", הודיע גרשון, "מעוטר בחתימתו המקורית של שמואל- אבא שפירא, אחד מן האחים שפירא שניהלו את בית הדפוס, כלומר, היישר מן הספריה הביתית של המו"ל"!

-"למי שייך הכרך הזה כיום?" שאלתי, ידי מלטפות את הדף הרך, נתקלות בשקעים ובבליטות שיצרו האותיות, אהבתי את הספרים הישנים, בהם כל אות הייתה שקע קטן מלא בדיו, אפשר לחוש את המילים, למשש אותם. הספרים השטוחים המודרניים לא מעניקים את התחושה הזאת, סתם כתמים כל נייר חלק, לא שווה. "מה אני אמור לעשות עם זה?" הוספתי.

-"זה שלך", ענה גרשון, "תעשה עם זה מה שאתה רוצה", הפטיר, חיוך קטן נרמז על שפתיו, הבהב, וחזר לשכון בתוכו, מכוסה במסכה הקשוחה שהוא עטה בשעה האחרונה.

הבטתי לעבר הרבי – יובב, הוא הנהן בהסכמה, וחזר לעצום את עיניו. גרשון הביט בי בשתיקה, ואני התעסקתי באצבעותי במבוכה, בחוט שנפרם מכריכת הספר.

הרעיון היחיד שעבר לי בראש בהקשר של השימוש הרצוי בספר היה להתפטר ממנו, מהר ככל האפשר. חרדת הניידות שלי צפה ועלתה כשהכרך נכנס למשפחת מטלטלי, חששתי מהמצב בו אני אאלץ לסחוב אותו איתי לכל מקום, שמור במצב חדש, כפי שגרשון הוציא אותו מן התיק.

גרשון ככל הנראה קרא את מחשבותי, הוא הושיט את ידו לעברי, ואני הנחתי בה את הספר.

-"הספר יישמר בכספת של הבנק שלך", הודיע, "פתחנו עבורך חשבון ייחודי, אשר ניתן להפקיד בו, ולנהל באמצעותו מכירות של חפצי ערך ועתיקות".

-"ברוך השם", פלטתי, והרבי הרים את מבטו באינסטינקטיביות, כששמע את המילים יוצאות מפי. הוא חייך בשתיקה, וחזר לעצום את עיניו.

-"הבה נצא", אמר גרשון, והחל להסיע את עגלת הנכים לכיוון הדלת. "קח איתך את כל החפצים, ובזריזות".

-"מה?" מלמלתי בבהלה, "טוב, בסדר, בסדר...דקה וחצי ואני מוכן".

-"אני ממתין ליד הדלת", ענה גרשון ויצא.

אספתי את כל מה שהוצאתי מן התרמיל, דחסתי בחוסר סדר, העיקר שהכל יהיה בפנים. הספר הקטן של הרב דולמן היה הפרט האחרון שהכנסתי אל התיק, בעודי אורז, נאבק ברוכסנים הממאנים לסגור את התרמיל המתפקע, נפתחה הדלת פעמיים. כל פעם שפרצופו של גרשון מילא את החריץ שבין הדלת והמשקוף, נתקפתי בפעימות לב מהירות. רציתי כל כך להרשים אותו, לפחות בזריזות שלי. זאת הייתה טעות להצהיר על דקה וחצי, הייתי צריך לומר חמש דקות, ואז להפתיע אותו כשאסיים תוך שלוש דקות, אבל אז אולי הייתי מקבל תדמית של מי שמנסה להרוויח זמן. הסתבכתי לגמרי עם המחשבה על תוכנית הפעולה שהייתה רצוייה, ותוך כדי כך הצלחתי להסתדר עם הרוכסנים הסוררים.

-"אני מוכן", הודעתי לגרשון כשאני יוצא מן החדר כשהתרמיל על גבי.

-"אפשר לומר שהיית זריז יחסית למה שאני שיערתי", ענה בלחישה, "אני הייתי נותן חמש דקות, מקסימום שלוש".

גרשון התברך ביכולת טלפתית נדירה, וזה מוציא אותי משלוותי, כך חשבתי כשפסעתי לצידו במסדרון השומם, קול צעדי וצעדיו מעניקים ליווי קצבי לאיוושת גלגליה המשומנים של עגלת הנכים, מהדהדים בין קירות השיש המצוחצחים, אשר שימשו כתפאורה אילמת למחזה הסוריאליסטי שנטלתי בו חלק.

שיעול עז של הרבי, קטע את הרהורי הפיוטיים. גרשון רכן אליו, מצמיד אל אפו את בלון החמצן, ברגע אחד פניו הרצינו. הוא הרים את שרוולו, ולחץ לחיצה ארוכה על לחצן בשעון היד שלו.

צפצוף קצר נשמע, ולאחריו גרשון דיבר.

-"קוד 72", הוא אמר בבהילות לתוך השעון, אז הוא הביט סביבו, וכשזיהה לוחית קטנה וממוספרת, הקבועה על הקיר, הוא הוסיף: "3B, 2K".

-"המצב לא פשוט..." הוא מלמל, "בוא תעזור לי להשכיב פה את המשענת".

המנגנון פעל כראוי, תוך מספר שניות הפך הכיסא למיטה, וגרשון הפגין את כישוריו בתחום רפואת החירום. הוא עיסה, הנשים, שוב הנשים ושוב עיסה. הכל נעשה בתנועות מדוייקות ואחידות, ידיו העולות והיורדות לא רעדו לרגע, רק שפתיו המהודקות מן הרגיל, הסגירו את המעורבות הרגשית שלו בטיפול.

ניסיתי להציע את עזרתי, הוא הניד בראשו לשלילה, ובסנטרו הורה לי להתרחק. רק כשצייתתי לו, הבנתי את פשר הההוראה, כי במקום בו עמדתי עד לפני שניות, כמו נוחת מן החלל, באיוושה חרישית, כמעט לא נשמעת, בלם רכב.

הוא היה מבריק, גוף מתכת אווירודינמי, שמשות גדולות ומלוטשות, ושני אנשים הלבושים בחליפות כסופות, קפצו ממנו בצעדים גמישים.

-"הסתכנת מספיק!" הודיע אחד מהם, ואני זיהיתי מיד את הקול, זה היה רני, החובש שטיפל באפרים גלוסמן. "תפוס עכשיו מרחק!"

-"לא הייתה לי ברירה", שמעתי את גרשון מסביר, "הייתי חייב לעשות את שלי, וחוץ מזה, אני מחוסן, ככה שזה מכניס אותי לסיכון קטן ביותר".

"מחוסן או לא, זה לא מעניין", אמר רני כשהוא ממלא מזרק בתמיסה מתוך בקבוקון, "אתה לא אמור לסכן את עצמך ואת כולנו בגלל הרגש שלך".

-"טוב, שמענו.." אמר גרשון, "תרסס את הבחור ונזוז.."

האדם השני שיצא מן הרכב, הוציא מכיסו מיכל קטן, וניגש לעברי כשהמיכל מונף בידו.

-"תעצום את העינים, תסגור את הפה", הורה לי, ואני צייתתי. ואז הרגשתי משהו רטוב זולג לי על הפנים, מרטיב את הריסים, ובעיקר שורף נורא. "תשאיר סגור לשתי דקות, אוקי?" הוא אמר, ואני נשארתי לעמוד שם, עיניים עצומות, ותחושת בעירה עזה בפנים. מסביבי הייתה תכונה רבה, קולות גרירה, פקודות שנלחשות, צפצופים של מוניטור, צעדים וצלילי חיכוך שעלו מן החליפות הכסופות. לפתע הקולות התרחקו, ניטשטשו, עד שהשתתקו.

-"אתה יכול לפקוח את העינים", שמעתי את גרשון אומר. פתחתי, המסדרון הריק שנגלה לעיני, סינוור אותי בריקנותו, מכל מה שהתרחש ברגעים האחרונים, לא נשאר זכר. הפניתי את מבטי התוהה אל עבר גרשון.

-"הכל בסדר", הוא אמר, "אתה בטח סקרן לדעת מה קרה כאן, נכון?" הוא שאל.

-"אין טעם לומר שלא", עניתי.

-"אוקי", התחיל גרשון לומר, "אתה נמצא במקום שכביכול אסור לך להימצא בו, מסיבות מובנות, פשוט האגף הזה הוא סודי ביותר, אין הרשאות גישה לאף אחד שאין לו את הסיווג הביטחוני המתאים. מבחינתנו יש לך את הסיווג, אבל העובדים האחרים לא אמורים לדעת על זה".

-"מה זה האגף הזה?" שאלתי בסקרנות את גרשון, אשר התחיל להתקדם לעבר אחת המעליות, "את זה אני כן יכול לדעת?"

-"האגף ללוחמה ביולוגית", ענה גרשון, "אין שום דבר סודי בהימצאות האגף", הוסיף, "הסודות הגדולים טמונים במה שמתרחש בו, באנשים שנמצאים בו, ובקשר שלו למחקרים כאלה ואחרים, זה הכל".

-"אז מה בעצם קרה כאן?" ניסיתי להגיע אל הנקודה, "יש במה שקרה פה הרגע, איזה מרכיב של סודיות?"

-"חלקית", ענה גרשון בקצרה, כשדלת המעלית נפתחה ואנחנו נכנסנו אל תוכה, גרשון הקיש שילוב של שלוש קומות בו זמנית, ציפצוף קצר נשמע, והמעלית החלה לנסוע במהירות כלפי מטה, מתעלמת ממספרי הקומות שגרשון הקיש, כנראה שהצירוף הזה מסמן איזה קוד.

-"איזה חלקים מתוך הסודיות החלקית הזו, אסור שידלפו החוצה?" שאלתי, מרגיש שהאוזניים שלי נסתמות, כתוצאה מההפרשים בלחץ האוויר.

-"כל החלקים, כולל אלו שנראים לך טריוויאליים, אסור שידלפו, ככה זה בביטחון מידע, אנחנו לא מתחילים לפרט לך מה אסור ומה מותר, הכל אסור."

-"אז אני מבין שאני לא הולך לקבל הסבר, ושוב שמעתי ממך שיחה שלימה, מלאה במידע לא רלוונטי", אמרתי, ותכף הרגשתי כי עברתי את הגבול שגרשון ממש לא אהב שאני עובר אותו.

גרשון הביט בי לרגע, חשתי כי הוא מנסה להעביר לי מסר באמצעות המבט, ואז נעצרה המעלית בחבטה קלה, וגרשון מיהר לצאת דרך הדלתות הפתוחות, אני בעקבותיו. צעדנו בתוך מסדרון עשוי בטון חשוף, רצפה נקייה, תאורה חלשה, הצעדים שלנו הדהדו בין הקירות בצליל מטריד למדי.

לאחר דקה של צעידה במסדרון החדגוני, נעצרנו ליד דלת גדולה, גרשון הוציא את ידו מן הכיס, ועמד להניח את אצבעו על הסורק, ואז, כמי שהתחרט על הפעולה, הוא הפנה את האצבע המושטת אל עבר פני.

-"אתה עובר את הגבול, יואל", הוא אמר בקול יציב ותקיף, "הגיע הזמן שתקלוט את זה, סופית, אחרת..."

רציתי לשאול: "ואחרת מה?" אבל הפעם התאפקתי. הוא לא ממש חיכה לשאלה של.

-"אחרת.." הוא חזר על זנב דבריו, "לא נוכל לסמוך עליך, ואף גרוע יותר, אתה לא תוכל לסמוך על עצמך". הוא סיים את דבריו, והרים את ידו לעבר הסורק.

-"רגע!", קראתי לעברו, הוא עצר, וידו נשארה תלויה באוויר "אני אולי עובר את הגבול מבחינת החוצפה שלי, עם זה אני מסכים, אבל רק שאלה אחת אני רוצה לשאול, מותר לי?"

-"בדקה וחצי הבאות, מותר לך", אמר גרשון בקוצר רוח, "אנחנו ממש ממהרים".

-"אוקי", אמרתי, "אני מרגיש שאתם מתייחסים לכל הנושא הזה של המשימה, כמו אל איזה משחק קבוצתי של 'מצא את המטמון', חידות, רמזים, סיפורים וכל מיני טקטיקות שמזכירות פעולה במחנה קיץ. ולי נראה לפעמים שכל הסיבובים האלה כל כך ילדותיים ותינוקיים. מה הקטע הזה? אתם רוצים לספר לי מה המשימה? תספרו. אם אתם לא רוצים, תגידו מראש שהמשימה היא עלומה, סודית וכל זה. אבל מה שמפריע לי זה שאתם עושים את עצמכם כאילו שאתם מספרים לי, ובפועל מלעיטים אותי בכל מיני חצאי מידע חסרי פשר, ולי זה די נמאס".

-"זה לא עומד להשתנות", אמר גרשון, "אתה איתנו או לא?" שאל.

שתקתי לרגע, מנסה להבין האם אני בעצמי, פועל נגדי או איתי. מה אני בכלל עושה כאן? לאיפה אני ממשיך מכאן? מה אני אעשה במידה וגרשון, הרב דולמן, שלייבוביץ, קבדה, חצבאני, ועוד דמויות שפגשתי בימים האחרונים, יעלמו מחיי, האם אני אצליח לחזור לישיבה, להשתלב במסגרת? או שמא אחזור לימי השיעמום הגדול, ללילות לבנים על המרפסת, מעשן סיגריה ועוד סיגריה, בציפיה למשהו מסעיר, אשר יסיח את דעתי מן הדיכאון.

שתי מסקנות עלו בתוכי, הראשונה לטווח הארוך,, והשניה, מתייחסת ממש לדקות הקרובות. הסתכלתי על גרשון, אשר עמד והמתין לתשובתי, עיניו היו טרוטות למדי, כנראה שלא ישן טוב הלילה, אם בכלל.

-"טוב.." אמרתי לגרשון, "נראה לי שאין לי ברירה, פשוט אין לי מקום יותר טוב להיות בו, מקום שייתן לי את הסיפוק שאני מחפש, ולכן, נראה לי שאשאר איתכם למרות הכל".

גרשון הנהן ואני המשכתי לדבר, "מה שכן, הייתי מצפה לקבל יותר מידע על מה שאני עושה, ולא ככה ללכת כסומא בארובה, תחשבו על זה".

-"נחשוב", הבטיח גרשון.

-"דבר שני", אמרתי, "אני משתוקק לסיגריה, יש מצב לעשן כאן?"

גרשון הביט בי לרגע, אחר כך שם את ידו על כתפי ופרץ בצחוק שהרעיד את כל גופו, וגם את גופי.

-"מה מצחיק", שאלתי אותו, כשאני שומט את כתפי מתחת ידו.

-"אתה מצחיק", הוא גיחך בתוך גלי הצחוק, "אתה עובר מנושא לנושא, ממצב למצב, בלי אפילו לקחת נשימה, זה מצחיק.." אמר ונטל נשימה עמוקה, כביכול בכדי להדגים לי מה עלי לעשות. "רגע אחד אתה מנסה להכריע את הגורל שלך, פחות או יותר, וברגע האחר אתה מתמקד בהנאות הקטנות של היום יום, בעיני זה מצחיק".

-"אני מרשה לך לצחוק", עניתי, "זה אני, נדנדת רגשות, רד עלה, עלה ורד, ככה מצב הרוח שלי מתנהג, במצבים קיצוניים אני ממש קרוסלה, מסתובב בין המצבים במהירות רבה, אבל אני התרגלתי לזה", אמרתי, "התרגלתי בערך".

-"מאוד בערך.." מילמל גרשון ופתח את הדלת אל חניון תת קרקעי קטן.

מכונית סובארו סטיישן ישנה וחבוטה, חנתה בו, הפגוש האחורי מכוסה במדבקות אמונה שונות. "תן חיוך הכל לטובה", "בטח בה'", וכמובן הסטיקר המוכר של "נחמן מאומן", במגוון וריאציות. על השמשה האחורית, באותיות ענק, נכתב הסלוגן "אין עוד מלבדו". בקיצור, רכב שבולט כמו זרקור ענק בתל אביב, אבל נבלע בקלות בסימטאות הערים החרדיות, מתמזג עם החצרות המוזנחות, דלות החומר, עם המרפסות המעוטרות בשלטי בחירות מימים עברו. סובארו אברכים, מכנים אותה בחיבה בהיכלי הכוללים, והולכים לתקן אותה בוואדי ג'וז.

-"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי את גרשון.

-"אשקלון", השיב בקצרה, "וברכב הזה.." הוסיף בחיוך, "מיותר לציין כי מותר לעשן".

הרבה זמן לא נהניתי מסיגריה, כמו מהסיגריה הזאת. שאפתי את העשן, סילסלתי אותו בתוך ריאותי החרוכות, ופלטתי אותו בסילונים מעוצבים, יוצר תלתלי עשן וטבעות עשן. כל זאת בשעה שגרשון מתניע את הרכב שהגיב בקולות חרחור וגניחה, ומתחיל לנהוג בפראות בין קירות הבטון, כשהרכב מיטלטל ומשקשק בכל רמ"ח חלפיו ושס"ה ברגיו. ואני טועם את עשן הטבק, מתמסר להתמכרות ברצון של עבד, כמו שבוי שלוקה בתסמונת סטוקהולם, ומדמה ששובו הוא אוהבו.

-"מה קורה עם הרבי?" שאלתי לפתע את גרשון מתוך ענן העשן. "הוא בסדר? מה קרה לו?"

-"הכל בסדר..." מילמל גרשון, "הוא פשוט אלרגי לטונה, והוא כנראה נגע בך, שנגעת בטונה והיה לו התקף אלרגיה, אז הוא היה צריך לקבל מהר זריקה", אמר ובחן את מבטי.

-"אולי זה שוב ייחשב בעיניך לחוצפה", אמרתי כשעיני מושפלות, "אבל אני לא אוכל את הטונה הזאת. אני בטוח שהוא לא נגע בי, אם הוא היה נוגע בי, הייתי זוכר זאת היטב. הפעם היחידה שנגעתי בסביבתו הייתה כשסייעתי לך להשכיב את המסעד של הכיסא. וחוץ מזה, הוא היה נראה לי חולה מאוד, מעניין באיזו מחלה הוא חולה?" סיימתי, משתדל שלא להשתמש בנימת זעם.

-"אתה צודק, יואל", אמר גרשון, והיה נדמה לי שזאת הפעם הראשונה ששמעתי אותו אומר את המשפט הזה. "הרבי חולה במחלה לא מוכרת, באגף ללוחמה ביולוגית, פיתחו חומר שיכול לסייע בהתקפים שלה, ואת זה הרבי קיבל מהחובש. אבל שים לב יואל" הוסיף גרשון, "המידע הזה הוא סודי ביותר, איש לא יודע על כך מלבדנו, ומלבד צוות המחקר והטיפול של האגף, אל תתן למידע הזה להגיע לאיש", הוא אמר, "תזכור!"

-"אני זוכר", אמרתי.

המנהרה הסתיימה, ואנחנו נמצאנו מול שער שחסם את דרכנו. הבטתי לאחור והבחנתי בשער שנסגר באיוושה חרישית. כשהשער נסגר, השתרר חושך. רק פנסי המכונית האירו את השער הקידמי. היינו למעשה סגורים בתוך כלוב, כששערים סגורים מכל עברינו.

לפני שהספקתי להתעמק בבחינת מצבינו, חשתי באור מסנוור בתוך עיני, פנס רב עוצמה, מוחזק ע"י דמות מעורפלת, כוון לעברי, וקול מהעבר השני קרא לנו לצאת מן הרכב ולהרים את הידים.



יום שלישי, 3 בדצמבר 2013

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק יח.


הסיפור הסתיים, לפחות כך למדתי משתיקתו הארוכה של גרשון. ישבנו כך תחת כיפת השמים, הקור שנשכח במרוצת הסיפור, החל לתת את אותותיו. בחנתי את שטח הגג, הוא היה ריק לחלוטין, מעט המבקרים שעלו אליו, נטשו אותו, כנראה שהם חיפשו מקום חמים ונעים יותר. 

-"נחזור לבניין?" הצעתי לגרשון.

הןא הביט בי בשתיקה, כמעט בהה, אחר כך הוא הניד קלות את ראשו והחל לאסוף את חפציו מן השולחן.

חזרנו בצעדים איטיים, גוררים את רגלינו על הרצפה המבריקה, שמתי לב שגרשון, מידי כמה צעדים, מפנה את מבטו אל עבר פני, ובוחן את הבעתן. החזרתי לו באותו המטבע, ובחנתי את פניו בכל פעם שחשתי במבטו הננעץ בי. חלפנו בחדר המדרגות החשוך, במסדרונות ארוכים ומעוגלים, עד שהגענו לחדר שינה מהודר.

-"אתה ישן פה הלילה", הורה גרשון, "ולפני זה, יגיע מישהו לדבר איתך, ברור?" הוא שאל בטון תקיף.

-"אני מקווה שברור", עניתי בפיהוק, "שום דבר לא ברור לי, ואתם יודעים את זה".

-"יודעים", הפטיר גרשון ויצא מן החדר, משאיר אותי עם המחשבות ועם המיטה החמימה שקיבלה את פני בידידות. שכבתי בבגדי ובנעלי על המצעים הנקיים, סוקר מזווית נמוכה את החדר המפואר. הבחנתי בתרמיל הגדול שנתן לי הרב דולמן, כשהוא מונח- על כיסא, זה הרגיע אותי, ונתן לי תחושה של ביטחון. תמיד הרגשתי בטוח יותר, כשהחפצים שלי היו בקרבתי, לא מרכושנות, אלא מהצורך להיאחז במשהו מוכר, ולצורך זה, החפצים היו לי כמו חיית מחמד פסיבית אשר מלווה אותי לכל מקום.

לא הצלחתי להירדם כל כך מהר, הציפייה לאדם שיבוא לשוחח איתי, לא העניקה לי את השלווה הנדרשת לשינה. אז ניסיתי קצת לנצל את הזמן. בהתחלה שוטטתי בחדר, סוקר את העיצוב ואת הציורים התלויים על הקירות. בדקתי גם את המקרר, המתין לי שם כריך עשיר, עם פתק קטן שנכתב עליו: "בהצלחה ובתאבון – אריה דולמן". נהנתי מן המחווה הקטנה, ושקלתי להשאיר לו פתק תוגה קטן. לא אכלתי את הכריך, שמרתי אותו למקרה שאתעורר לפני עלות השחר ואספיק לאכול אותו בטרם יתחיל הצום.

ואז נזכרתי שלא התפללתי ערבית, אז התפללתי, רצת במהירות, כי חששתי שכל רגע אמור להיכנס האדם המדבר. ניסיתי קצת לצפות בנוף שנשקף מן החלון, אחרי כמה דקות זה שיעמם אותי. חיטטתי בתרמיל, בחיפוש אחר חומר קריאה כל שהוא, ומצאתי שם ספרון קטן, 'לימוד יומי במקצועות התורה'. התחלתי לקרוא ממנו באופן אקראי, ונהנתי מהעריכה הידידותית. בכל יום הובאו קטעים שעסקו בנושא שהוזכר איכשהו בפרשת השבוע. הלכות משניות תנ"ך וגמרא, התערבו בצורה מדוקדקת ושקולה, ונתנו לי את ההרגשה כאילו אני יושב בבית המדרש ודן בסוגייה.

התחלתי ללמוד את הסוגיה היומית, היא עסקה בנושא 'שבירת הלוחות בהלכה', וביארה באופן מרתק את הצדדים ההלכתים הנוגעים למחיקת השם,לדין של עת לעשות להשם הפרו תורתך, היה מעניין, בהיר, וברמה גבוהה. לא חשבתי שהרב דולמן יביא לי ספר רדוד, אבל מהניסיון שלי, הכותרת 'לימוד יומי' מסתירה מאחוריה תוכן רדוד למדי.

מסתבר שנרדמתי, כי התחלתי לראות בין דפי הספר, דמויות קטנות שמהלכות, כמו וידיאו של רחובות וסמטאות ממעוף הציפור. קירבתי את ראשי אל הספר, מנסה לראות את הדמויות מקרוב. לא זיהיתי אף אחת מהן כולן היו כפופות וממהרות, התקרבתי יותר, והתחלתי לראות את הפרטים מזווית ראיה נורמלית, כאילו צעדתי בתוך הספר, את הרחובות תחמו השורות בגבול דמיוני, וביניהן התנשאו אותיות אדירות מימדים. הצבע שלהן לא היה שחור כפי שהוא נראה לקורא, אלא תערובת של צבעים עזים, מרוחים ביד נדיבה, הרצפה היתה עשויה ממעין לבד לבן, כך לפחות זה היה נראה לי, מדי פעם נראו עליה כתמים גדולים בצבעים שונים.

במורד הרחוב שנמצאתי בו, הופיע נער, על פי הליכתו ומבנה גופו, לבוש בגלימה צבעונית זולה, על ראשו הוא חבש כובע קש מהוה, ופניו היו צבועות בצבעים זוהרים. הוא חלף על פני מבלי להתייחס אלי. עקבתי אחרי גבו המתרחק, הילוכו היה מוזר, אבל לא הצלחתי לקשר בין התופעה לסיבה.

המשכתי לרחוב אחר, יצאתי לשדרה של כוכביות, שתחמה בין שורות של אותיות, היא הייתה שוממה למדי, בקצה הרחוק שלה הבחנתי ברחוב סואן שאנשים רבים חלפו בו במהירות. התקדמתי לשם, מתוך סמטאות קטנות שנפתחו אל השדרה, נפלטו מידי פעם מספר דמויות, כולן ממהרות לכיוון הרחוב ההוא. עוקפים בדרכם סימני ניקוד אימתנים, שחרגו מהקו של השורה.

הרחוב הראשי היה סואן, מאות אנשים נשים וטף, צעדו לכיוון אחד, כמעט כולם עטויים בבגדים באותו סגנון שבו התלבש הנער שפגשתי בסימטא. גם הם הלכו באופן מוזר למדי, בסוג של טירוף, אף אחד לא הרים את עיניו לעברי, הם היו טרודים בהליכה עד כדי כך שהם לא השמיעו קול, רק צעדו במרץ ובדממה.

ניסיתי לפנות אל אחד מהם, אבל הוא פשוט התעלם ממני, כאילו הייתי אוויר. כך היה בפניה לשני ולשלישי, אין יחס, אפילו לא העפת מבט קלה. ניסיתי להתייצב מול אחד מהאנשים, לנסות לעצור אותו, לשאול אותו לאן מועדות פני כולם, אבל הוא פשוט צעד דרכי והמשיך הלאה. הבנתי שאני רואה ואינו נראה, ואפילו לא מורגש, כמו רוח, כמו אוויר, ממש כלום מהלך.

לא היה לי מה להפסיד, והייתה בי סקרנות רבה, אז צעדתי עם כולם לעבר היעד המסתורי. אנשים רבים עברו דרכי בלי לחוש זאת, עגלה מלאה בילדים מאופרים ומצווחים איימה לנגוח בי, זזתי הצידה בבהלה, ותוך כדי כך, חלפתי בתוך קשיש טווסי, ושני סבלים שנשאו דליים גדולים, עמוסים עד גדותיהם בצבע. השתדלתי להלך בשולי הדרך כדי להימנע מן התחושה הלא נעימה הזאת.

בקצה המרוחק של הרחוב, נראה מגדל גבוה ועבה, מוקף במין מסלול לולייני. אנשים רבים צעדו בו, מקיפים את המגדל שוב ושוב. כשהתקרבתי, הבחנתי בבור העצום שהמגדל בלט ממנו, כשהבטתי לתוכו, נגלו לעיני קומות נוספות, אשר אנשים רבים נצפו גם בהם. נשענים על המעקות, משוטטים, או נכנסים למסלול הלולייני שסבב את המגדל.

המשכתי לצעוד עם ההמון, במעלה המגדל הלולייני, בו נחשפתי לסוג אחר של אנשים, שחורים וזקופי קומה, את פניהם היפות והמהודרות, עיטרו זקנים מטופחים, בפיהם שתיקה, בעינייהם יאוש ומרה שחורה. הם ניסו להסתיר את היאוש על ידי זקיפת הקומה, חיוך קטן ומלאכותי השתול על שפתיהם, וצעדים נחושים ומהירים. הם לא היו שונים מהאחרים באופן שבו הם חלפו דרכי. בדקתי, הם לא חלפו דרך האנשים הצבעוניים, והללו לא חלפו דרכם.

באחת מהקומות העליונות יצא ההמון מן המסלול , ונכנס אל רחבה ענקית, הומה וסואנת. את הרחבה תחם מכל צדדיה, יציע ענק ומעוטר, גדוש באנשים המנופפים בידיהם בלהט, וקוראים קריאות עידוד קצביות.

מרכז הרחבה ריכז את מירב ההמולה, המון סוער התגודד סביב מונומנטים אימתניים, שנעו ונסחפו עם תנועות הקהל. כל תנועה משמעותית של הגופים הענקיים, גררה קריאות וצהלות מכיוון היציע האחד, וקריאות שבר מהאחר. ניסיתי להבין את מה הם דוחפים שם, ומה גורם להם להתרגשות כה גדולה, אז הלכתי לעבר אחד היציעים והתחלתי לטפס אל ראשו. לא הייתי צריך להידחף ולהידחק כשם שעשו יתר האנשים אשר ניסיו לעלות, פשוט חלפתי דרכם בקלילות, ותוך דקות אחדות הגעתי אל המישורת העליונה, המשקיפה אל פני כל הרחבה.

הגופים הגדולים שראיתי היו אותיות ענק, הצלחתי לזהות את האותיות: 'א', אשר הופיעה שלוש פעמים, 'ל', רק פעמיים, ארבע פעמים הופיעה האות 'ו', והאות 'י' פעמיים. האותיות 'ס','נ', 'ט', הופיעו רק פעם אחת.

ניסיתי להבין אלו מילים או מילה, מנסה ההמון להרכיב מן האותיות. חשבתי על 'סלט וניל', אבל אז נשארו אותיות מיותרות. ניסיתי גם: 'טל או ניסיון', 'טיול לאסיא..', 'טניס ליטאי', אבל ללא הצלחה, לא הבנתי בכלל את מטרת המאבק, האם זה סוג של 'שבץ נא' קבוצתי, אתגרי במיוחד. או מלחמה על איזה שם כל שהוא לממלכה ההזויה הזאת.

אבל כשהקשבתי לקריאות ההמון, הצלחתי להבין לפחות על אלו מילים הם מדברים. הקבוצה שהייתי ביציע שלה, צעקה בלהט את המילה "סלאוויטא!", ואילו הקבוצה שמנגד, קראה בכל פעם שהתרחש איזה שהוא שינוי בסדר האותיות, "ווילנא!"

ווילנא, סלאוויטא, עכשיו קלטתי, אני עומד על עמוד השער של כרך תלמוד בבלי ענק, ושתי הקבוצות האלה רבות ביניהם על איזה שם יופיע על עמוד השער. חבל שגרשון לא לימד אותי את ההבדלים בין הש"סים השונים, הייתי דווקא שמח אם הייתי בא לכאן מתוך הבנה, ולא מתוך בלבול כמו שאני חווה כעת.

בחנתי את שני היציעים, אוהדים משולהבים הריעו בשניהם, צועקים ברעש מחריש אוזנים, היושבים ביציע ש בו הייתי, נופפו בדגלים ססגונים, והדליקו אבוקות צבעוניות בכל פעם שהתרגשו ממהלך כל שהוא שהתרחש ברחבה. לעומתם, אנשי ווילנא, בלבושם השחור, קראו קריאות קצובות, והיכו על תופי ענק במקצבים דרמטים.

בעודי שקוע בבחינת הקהל, השתררה לפתע דממה בקהל, שקט מחריש אוזנים נפרש על הרחבה. עיני כל הצופים היו מרותקות למתרחש במרכז הרחבה. הפניתי גם אני את עיני וראיתי את ההתרחשות שהדהימה את כולם.

על אחת מן האותיות עמדה דמות קטנה ונאמה, התרכזתי מעט והצלחתי להבין את דבריו. הם נשמעו בבירור בכל נקודה ופסיק על דף השער האימתני.

-"....האחד ואין בלתו!" שמעתי את קצה המשפט שהשמיע הנואם, "אין זאת אלא מחסרון הידיעה, מקצרון הדעת, מדלות המושג, ומשפלות המשיג!"

הוא דיבר בשפה מליצית וגבוהה, בין כל מילה התמשך רווח של שני מילים, הפסקה רטורית שבאמנותו של הדובר, לא גרמה לנאום להיות מתיש וטרחני, אלא מסקרן ומרתק.

-"והאחד אשר נפשו תאבה, הצדק, היושר וההגיון, אשר מחמת חסרון זה, טרם מצא את הדרך להביאו, הוא אשר יתן את האות, אשר תוציא את הצדק לאור!

הוא עצר, סקר את כל הקהל המקיף אותו, לאט לאט, מידי פעם התעכב על איזו נקודה, בחן, הוסיף לשוטט בעיניו, עד שעצם אותן והמשיך לדבר.

-"כל שנדרש מאתו, כדי שנפשו תאיר לו את האמת, הוא צמצום הרצון, הכרת הרוממות העצמית שלו, ושבירת האני השקרי, אשר בעטיים, גופו מאושר, אך נשמתו מיטלטלת כנוצה ברוח סערה, תלושה כעלה נובל בלב הסתיו, מגולגלת כביצה שלוקה, אין לה מנוח!"

-"הוא מדבר אלי.." מלמלתי ביני לבין עצמי.

חשתי את עיניו הננעצות בי, ממוקדות וחדות, ראייתי התחדדה גם היא, ונעשתה טלסקופית, יכלתי לראות כל שערה שלו בנפרד, אבל לא הצלחתי לראות את פניו בשלמות, רק עין אחת, או שפם, אוזן או סנטר. כל פיסת פנים שנחשפה לעיני, הביעה ריכוז מושלם, חדות ואי התפשרות.

-"הם אינם יודעים עדיין!" הכריזו העינים, "את אשר תלמד אותם דרכך", אמר הפה, "רק כאשר תשפיל את כתפיך לנגד המשא, תבוא לנגדם הישועה לה הם אינם יודעים אפילו כי הם מיחלים לה".

הנהנתי בראשי במבוכה לאות כי אני מסכים עם הנאמר.

-"השפל את כתפיך!" קראה הדמות,"הכן עצמך לשאת במשא הנכבד, למען אשר יודוך בניהם ובני בניהם של הנוכחים עלי זאת הארץ!"

כופפתי את כתפי אינסטינקטיבית, ובעוד אני עושה זאת, חשתי איך דמותי הולכת וגדלה, מתנשאת מעלה. ממרום קומתי, ראיתי את הרחבה כולה, את דף השער המסוכסך, את ההמונים הנושאים אלי עיניים צופיות, הבנתי שנעשיתי נראה. דמות אחת לא יכלתי לראות, את הדמות שדיברה אלי, היא נעלמה, והותירה אחריה נקודה לבנה וקטנה, שנחה על גבי האות 'י', עליה עמדה עד לא מכבר, דמות מיסתורית בעלת לשון חידתית.

רכנתי ארצה, ומיששתי את הנקודה, המון נבעת התפזר מן האזור שנגעתי בו, נוהר אל עבר המדרגות הלולייניות, שכעת ראיתי שהן בעצם החוטים שבהם נכרך הספר. הנקודה היתה בולטת, חמה ונוצצת. והיא נעה מצד אל צד למגע אצבעותי. נטלתי אותה בידי, על מנת לעמוד על טיבה. שום דבר לא יכל להכין אותי למה שהתרחש.

ברגע שהרמתי אותה, התחיל הספר לנוע מצד אל צד, כשכל תנועה שלו מטיחה את אלפי הדמויות המבוהלות לעבר שוליו. נבהלתי, וניסיתי להחזיר את הנקודה למקומה, הבנתי כי היא כביכול שמרה על מרכז הכובד של הספר, וברגע שהרמתי אותה, אבד שיווי המשקל שלו. אך לא ממש הצלחתי לאזן אותו, בכל ניסיון, נטה מרכז הכובד באופן מאיים אל אחד מהצדדים, ניסיון אחד ושני, ואז הספר פשוט קרס, התעופף במסלול איטי עד שפגע בקרקע כלשהיא, משמיע חבטה קולנית.

פקחתי את עיני בבהלה, מנסה לזהות היכן אני נמצא. תוך כדי שאני מנסה לזהות, ראיתי את הספר מונח על הרצפה. הרמתי אותו ונשקתי לו קלות, וקמתי ממקומי כדי לבדוק מה השעה.

נשמתי לרווחה כשגיליתי שיש עוד שעה שלימה עד עלות השחר, ואני יכול לסעוד בנחת. לא חשתי רעב, אך העדפתי להיות מוכן לצום, על פי כל הכללים המקובלים, אליהם הורגלתי במשך השנים. המסורת המשפחתית של ארוחת דייסת קווקר בלפנות הבוקר של יום צום, לא פסחה עלי. אמנם לא הייתה זאת דייסת קוואקר, אלא כריך פשוט עם טונה וירקות, אבל כשנזכרתי תוך כדי לעיסה, בדייסה המהבילה שנמזגה לתוך קערית הפלסטיק האדומה, אי שם בנערותי, במטבח ביתינו, חשתי בגעגועים שמציפים אותי.

התגעגעתי, וזה די הפתיע אותי, שהרי במשך תקופה ארוכה, אולי שנתיים, אולי יותר, עבדתי קשות כדי למחוק מעצמי את הקשר אל הבית. אינני זוכר מתי, אך בתקופה כלשהי, הגעתי למסקנה כי המקור לכל הבעיות שלי, הוא הבית שלי. כמקום בו גדלתי והתחנכתי, אהבתי אותו מאוד, והתגעגעתי אל הילדות, או לפחות אל מה שאני זוכר ממנה. כשהבית הפך עבורי למקלט זמני, לאחר שסולקתי מישיבה אחת, והמתנתי לעבור לאחרת, שגם ממנה ככל הנראה אסולק בהקדם, נוצר אצלי מנגנון אשר זיהה את הבית כמקום שמתקשר עם השפלה, עם תחושת הדחייה שמתלווה לסילוק מהישיבה. ואת מערבולת התחושות הזאת ניסיתי להדחיק, כאשר מחקתי מראשי כל קשר עם הבית, ונותרתי רק עם געגוע נוסטלגי אל הילדות.

מכשיר הטלפון שעמד על מדף קטן לצד המיטה, נראה לפתע אטרקטיבי מתמיד. ניגשתי אליו, והרמתי את השפופרת בחשש. לא היה צליל חיוג, לא הופתעתי מכך, זה היה די צפוי, באירגונים כאלה לא לוקחים סיכונים מיותרים. בכל מקרה, הרעיון של להתקשר הביתה בשעה כזאת, בוודאי לא היה מוצא חן בעיני שליבוביץ וחבורתו. עמדתי להחזיר את השפופרת על כנה.

-"מה אתה צריך?" נשמע קול עייף מתוך השפופרת, זיהיתי שזהו שליבוביץ, אל קולו התלווה רחש מנועים מתמשך, הסקתי שהוא כעת בנהיגה.

-"למעשה.." פתחתי בהיסוס, "אה..אני רציתי להתקשר הביתה, הרבה זמן לא דיברתי עם ההורים שלי, אולי זה יתאפשר לי?"

-"בשעה כזאת?" שמעתי את קולו של שליבוביץ, מתכתי משהו דרך האפרכסת.

-"אה... נראה לי שזה כן", אמרתי, "נראה לי שהם אמורים לשבת עכשיו במטבח ולאכול דייסת קווקר חמה."

-"לפני הצום", הוספתי, "אתה יודע.."

-"תנתק עכשיו את הטלפון, יואל", אמר שליבוביץ, אולי זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי ממנו את שמי, מוזכר באיזו שהיא אמפטיה. "בעוד כמה דקות תקבל מאיתנו צלצול, ואז תרים ותוכל לדבר איתם", אמר שליבוביץ, "רק תזכור דבר אחד, אתה לא מדבר על כלום, רק מתעניין בשלומם ומאחל להם צום קל, ברור?" הוא שאל בטון קשוח יותר.

-"ברור", אישרתי וניתקתי את השיחה.

הצילצול תפס אותי לא מוכן בכלל, פחות מדקה עברה, וכבר הייתי על הקו עם בית ההורים שלי. הטלפון השמיע שני צלילי חיוג, ואז אבי ענה.

-"שלום, מי זה, מה רוצים?" הייתה לו דחיפות בקולו, מעורבת בצרידות בוקר קלה.

-"זה אני, אבא", אמרתי, "יואל".

-"שלום לך", הוא אמר, "כבר חששתי שמשהו קרה ורוצים למצוא אותנו לאיזה שהוא צורך, לא ידעתי שאתה זה שמתקשר". הקול שלו נצרד עוד יותר, ודימיינתי שהוא מבליע דמעה, "הרבה זמן שלא שמענו ממך, מה שלומך? עושה חיל?"

-"ברוך השם", עניתי, "הכל אצלי טוב, מעולה". המצב באמת היה טוב, כמו תמיד, כלפי ההורים שלי חששתי לחשוף חולשות, הכל היה טוב, בלימודים, בחיים, בהכל. ובסתר ליבי קינאתי בחברים שלי שהזדהו עמוקות עם המשלים שמשווים את הקשר בין הקדוש ברוך הוא, לעם ישראל, לקשר של אב ובן, דבר שלא היה מובן לי עד שהכרתי את החברים האלה.

-"מה שלומך? מה שלום אמא?" שאלתי.

-"אמא בסדר", הוא ענה, "כולנו בסדר גמור, רק קצת מתגעגעים אליך".

-"היי, תביא לי אותו רגע.." שמעתי את אמא שלי אומרת, "הלו, מה שלומך? איך אתה מרגיש, הכל בסיידר? אתה אוכל לפני הצום? שותה מספיק? אתה נח מספיק? הכנתי לך עוגה, אני מקווה שנראה אותך בפורים, ואם אתה זוכר זה היום הולדת שלך. אתה יודע מה? הבת של גוטליב התארסה, עם בחור מהישיבה שלך, אתה מכיר אותו? 'לוטמן'? 'לוסמן', או משהו כזה."

-"לא מכיר", עניתי.

-"מה יש לך לאכול שם? יש לך קוואקר? איזו פחמימה מלאה או משהו? אם אתה צריך, אז תבקש מחבר כמה שקלים ותלך לקנות לעצמך משהו"..

-"אני לא צריך", עניתי, "אני אוכל סנדוויץ, ואין לי בעיה עם כסף, ובכל מקרה לא הייתי לווה כסף בשביל קוואקר..", עניתי והוספתי צחקוק קל בסוף, כדי להימנע מכניסה לוויכוח, אבל זה לא עזר.

-"אתה לא צריך לצחוק", נזפה בי, "אני דואגת לך, רוצה שיהיה לך טוב, אתה לא צריך ללגלג על זה".

-"חס וחלילה", מיהרתי לטהר את האווירה, "צחקתי משמחה על כך שאני מדבר איתך, אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו.."

-"תסיים את השיחה.." שמעתי את קולו של שליבוביץ לוחש מן האפרכסת, ומפריע לי לשמוע את תגובתה של אימי.

-"..טוב או לא טוב, העיקר שאתה שמח", שמעתי את זנב התגובה של אמי, "..ונראה אותך בפורים אם ירצה השם?"

-"אם ירצה השם", עניתי, "צום קל, תמסרי גם לאבא, להתראות".

ניתקתי את הטלפון והתיישבתי על המיטה,מנסה לעכל את השיחה, שהייתי בה מאזין פסיבי, ואפילו זכיתי לנזיפה. היא החזירה לי את הכל לפנים, את הטוב, את הרע, את האומללות והשמחה, כמו שרק משפחה יודעת לתת. ניסיתי לעבד את כל המרכיבים, לאחסן אותם בזיכרון שלי, בכדי שאוכל בעתיד לחטט בהם באופן חפרני יותר. אבל אז נפתחה הדלת, ועגלת נכים נכנסה בעדה, נהדפת ע"י גרשון.

גרשון העמיד את העגלה במרכז החדר, וצידד אותה אל עבר פני. אדם זעיר, קירח ומקומט, ספק יושב, ספק שוכב. צינורות שקופים מעבירים חמצן אל אפו, ואת ידיו הבלות עיטרו רצועות דבק רבות וצבעוניות, מכסות על צנתרים, פרפרים, עירוים ושלל כבלים. בגדיו היו מהודרים ומגוהצים, כולל הציצית הגדולה שכיסתה את רובו כשמיכה, עיניו היו עצומות, והוא נשם בכבדות, משמיע חירחורי נחירות קלים.

גרשון התקרב לעברי, התכופף ולחש לאוזני: "אל תדבר לפני שהוא אומר לך לדבר, שמור על כבוד ונימוסים מושלמים, ברור?" הוא שאל.

-"ברור", מלמלתי, וגרשון הפנה את גבו אלינו, ויצא מן החדר בדממה, משאיר אותי עם החולה. מיד כשנסגרה הדלת, החולה פקח את עיניו, הביט בי במבט חודר, הניע את ראשו מצד אל צד, בוחן אותי מעוד זווית, וכשהיה מרוצה, ופניו הביעו ריכוז ומאמץ, הוא פתח את פיו.

-"שלום לך יואל", הוא דיבר בכבדות, "אני שלמה שפירא, ומכנים אותי, בעיקר אלה שלא מכירים אותי, בכינוי 'הרבי מסלאוויטא', ואני באתי הנה, בכדי לעזור לך בכמה דברים, בסיידר?" הוא שאל וראשו נשמן ברפיו על הכר.

-"בסיידר", עניתי ברעדה קלה, תוך כדי שאני נזכר בטעות המביכה שהייתה לי בחדר התצוגה, בשעה שלא הצלחתי לזכור את המילה "סלאוויטא".

-"אז ברשותך נתחיל", אמר הרבי מסלאוויטא, והחל לדבר.