הרגש הראשון שצף בי, ויכלתי לזהות אותו ולקרוא לו בשם, היה רגש של אכזבה.
הרי דמיינתי אין ספור פעמים את הסיטואציה הזאת, בכל ספר מתח ממוצע, מופיע תיאור של מקרה כזה, כשהוא גורר אחריו תיאור מפורט של תחושות האדם המאויים. החל בקפיאת הדם בעורקים, הדופק שמחסיר פעימה, עבור דרך הזיעה הקרה, חיוורון המוות, וכלה בשערות הסומרות, והידים הרועדות.
ואצלי כלום, לא חשתי דבר, לא קפאתי ולא רעדתי, פשוט פתחתי את הדלת של הרכב, יצאתי אל החניון החשוך, עמדתי על רצפת הבטון,הרמתי את הידים והמתנתי.
לפתע השתרר שקט מתוח בחניון, וחשתי כי בוהים בי. לא העזתי להזיז אף איבר, העין לבדה נעה הלוך ושוב, בחושך המנומר באלומות הפנסים. תחושה של הלם עמדה באוויר, שיתקה את הפיות המורים לי להרים ידיים, שיתקה את מנוע הסובארו, ובעיקר רבצה על צווארי כמו קולר של מוצאים להורג, רק שיקרה כבר משהו, נמאס לי להמתין ככה.
ואז הוא הדהד במנהרה, מפתיע בעוצמתו, בהתפרצות המהירה שלו, בין קירות הבטון החשופים, זר כמו כומר בבית כנסת, פוגע אבל משחרר, מכאיב אבל מרגיע, צחוק שלא שמעתי בחיים שלי.
כולם צחקו, וכשהאור נדלק זיהיתי מי זה כולם. שני שומרים חמושים מכף רגל עד ראש, ולא עד בכלל, כי על ראשם הם עטו פאת תלתלים צבעונית, ועל אפם התנוסס פונפון אדום. הם התקרבו אלי בצעדי ריקוד, ולפתו את ידי המורמות אל על, כשהם מכופפים אותם אל מתחת לזרועותיהם. הם ספרו עד שלוש, ופרצו בשירת "ליצן קטן שלי, אולי תרקוד איתי", והם רקדו, גוררים את גופי המתנגד, לאורך ולרוחב החניון.
נגררתי כמו בובת סמרטוטים, בין ידים חסונות של מאבטחים קשוחים, האקדחים החגורים למותניהם ננעצו בצידי גופי, מזכירים לי את קיומן של הצלעות. מהאחד נדף ניחוח אפטרשייב מוגזם ומעיק, אך עדיין נסבל ביחס לריח הזיעה שאפף את השני. השירה הצורמנית, הריקוד הגמלוני, והכאבים שחשתי, לא הצליחו לגרום לי לבקש מהם להפסיק את מסיבת ההפתעה הלא נעימה שאני הייתי הכוכב המזדמן שלה. אך העובדה שהיום הוא יום צום, והריקודים אינם הולמים את האווירה המתבקשת, גרמו לי לפתוח את הפה.
-"דיי!" צרחתי כמו משוגע, וקולי הדהד בצורמנות בחלל החניון. הם נרתעו, והסירו ממני את הידים בבהלה, ורכנו אלי בהבעת פנים מודאגת, שעמדה בניגוד לפאות הצבעוניות שחבשו, ולפונפון האדום שעיטר את קצה חוטמיהם.
-"מה קרה לך?" שאל אחד מהם, והניח את ידו על כתפי, סילקתי אותה משם בניעור קל.
-"מה?" הביע השני את תמיהתו, "אתה לא אוהב קצת לשמוח? מה יש? קצת שמחה בחיים זה מותר, פורים היום!"
-"לא פורים היום", אמרתי באטיות, כמי שמסביר לילד קטן, "תענית אסתר, זה מה שהיום".
-"מה לא פורים?!" הוא התעצבן טיפה, "לאחיינית שלי יש היום מסיבה בבית ספר, כל הילדים בחוץ מחופשים, אולי אתה לא ראית, לכן אתה מדבר ככה!"
לא הבנתי אם הוא שחקן מעולה, או סתם בור כפי שהוא נשמע, חששתי לעצבן אותו, לא רציתי להסביר לו יותר מדי, כדי שלא אגרר לשיחה ארוכה איתו, ולא רציתי להיות חלק מהמשחק שהוא משחק, אם אכן הוא משחק.
-"ניסיון נחמד", עניתי לו, "אני יודע מה התאריך היום, והוא אכן י"ג אדר, שבו חלה תענית אסתר, פורים יחול רק מחר, והילדים בגנים מתחפשים, כי מחר יש להם חופש, אבל באמת היום הוא יום צום, שבוודאי לא ראוי לרקוד בו".
-"תענית אסתר?!" הוא תמה, "לא ידעתי שזה היום? מה הקשר לעשות את זה בדיוק ביום של כל המסיבות? לא מצאו יום אחר?"
-"מה אתה רוצה ממנו?" התערב השומר האחר, "אתה חייב לערוך השלמת השכלה אצל כל אחד שאתה רואה? יאללה, שחרר אותו".
-"בסדר, בסדר", הוא התגונן, "אם זה היה מפריע לו, הוא היה אומר משהו, לא ככה?"
-"לא ככה", נשמע קולו של גרשון, הוא התקדם מאחורי גבם של השניים, כשפניו מביעות קשיחות טהורה, מקצועיות ותקיפות, "תנו לי בבקשה את התעודות שלכם!" הוא פקד, והשניים הסתובבו לעברו בבהלה.
-"מי אחראי על המשמרת הזאת?" שאל גרשון, מחזיק את התעודות שנתנו לו, "תקראו לו הרגע בקשר."
הם צייתו, תוך מלמולי התנצלויות, שנמשכו עד שאחראי המשמרת הגיע, כשהוא לבוש בטריינינג שחור, עיניו טרוטות, ושערו פזור. הוא נעץ בגרשון את מבטו, מנסה לזהות אותו, וכשזיהה, סבר פניו השתנה לחלוטין, הוא נעשה עירני ומעשי.
-"תעמדו שם בצד", הוא פקד עליהם, ופנה לגרשון: "בוקר טוב גרשון, איך אני יכול לעזור לך?"
בהתחלה גרשון לא הגיב, הוא המתין בשתיקה, מבטו סוקר את האחראי, מנעלי הספורט היקרות שנעל לרגליו, עד אחרונת הקצוות הסוררות שבלטו מבלוריתו, כשהוא מתעכב על כל פרט ופרט למשך שניות ארוכות. האמת היא שהתחלתי לרחם על האחראי, שעמד בחשש, ידיו מאוגרפות אל תוך עצמן, מסגירות לעומד מאחוריו את הלחץ שהוא נתון בו.
-"בוקר אור", ענה בסוף גרשון, "גש בבקשה אל העמדה, ותביא לי את תדריך העלייה לשמירה, ששני הליצנים האלה חתומים עליו."
-"בשמחה", ענה האחראי, "חצי דקה וזה פה". והוא הסתובב, והחל לרוץ לעבר העמדה שממנה הוא יצא לפני רגעים ספורים.
-"עצור!" קרא לו גרשון, "אין בכך ממש צורך, אני לא חושב שיש מה לעשות עם מסמך שלא התכוונו למה שכתבו עליו, ובשל כך החתימות הן חסרות ערך לחלוטין, מה גם שנאני יודע את תוכן המסמך בעל פה. מה השמות שלהם?" הוא שאל.
-"עומר ויוסי", ענה האחראי בזריזות, כשהוא מצביע לעבר כל אחד מהשומרים בהתאמה, "ולי קוראים סומך, נחמיה סומך", הוסיף מבלי שנתבקש. שיערתי שגרשון יתייחס לתוספת בציניות.
-"אני יודע, ואגב לי קוראים גרשון", ענה גרשון בשמץ לעג. "עומר בוא הנה בבקשה!" פקד.
-"כן המפקד.." מלמל השומר שלאחייניתו יש היום מסיבה בגן, כעת הוא קיבל גם שם.
-"אני לא המפקד שלך", השיב גרשון בתקיפות.
-"ככ..כן ה.." השיב עומר, ונתקל באצבעו המורה של גרשון, הרומזת לו לבל ישוב על טעותו בשנית..
-"סעיף 2 של טופס עליה למשמר, בבקשה", אמר גרשון, "תתחיל להקריא".
-"וואו", חבט עומר על מצחו, "אמ.. אמממ.. אני לא ממש זוכר", הוא התנצל, "אני, אין לי זיכרון למילים, מצטער".
-"אוקי", אמר גרשון, "לא אכפת לי הדיוק במילים, העיקר שתאמר את התוכן, בבקשה".
-"נראה לי.." פתח עומר בהיסוס, "צריך לבדוק את הנשקים, אם הם בסדר".
-"תמסור לי בבקשה את האקדח שלך", ביקש גרשון, ועומר שיחרר את האקדח מחגורתו, ומסר אותו לידיו של גרשון.
-"הנשק נצור?", שאל אותו גרשון.
-"נראה לי.." מלמל עומר.
-"בוא נראה אם גם לי זה נראה.." ענה גרשון, בוחן את האקדח. "בוא תראה גם אתה", קרא לעומר, "נצור או לא נצור?"
-"אה.." בחן עומר את האקדח, "לא נצור... כנראה נפתח לי בחגורה."
-"בלי תירוצים בבקשה", אמר גרשון ופנה אל סומך, שמשפת גופו היה ניכר, כי זה המקום האחרון בעולם שבו היה רוצה להיות בו כרגע. "איך אתה מסביר את זה?"
-"מחסור בכוח אדם איכותי, אדוני", ענה סומך, "מאלץ אותנו לגייס מאבטחים ברמה נמוכה, ואלו הם התוצאות. בנוסף, המעבר הזה כל כך שומם, שהמאבטחים שלו מתים משיעמום, בשבוע האחרון חלפו כאן שתי מכוניות בלבד, וזה נחשב הרבה. והשיעמום הזה, גורם למאבטחים לעשות שטויות, ואם לומר את האמת", הוא הנמיך את קולו, וסימן לעומר ויוסי להתרחק "ואני בן אדם שמקפיד על אמירת אמת, השיעמום הזה משפיע גם עלי, מפעיל שטח איכותי, מלא אנדרנלין ומרץ, הפכתי לשוכן מנהרות חיוור.."
-"כן", הסכים גרשון, "אני זוכר טוב מאוד את ההדחה שלך, זה היה מצער למדי. כמו כן הנסיבות כשלעצמן היו מצערות. ולמען הגילוי הנאות, אני יכול לומר לך שבדיוני הוועדה, אני הייתי הקול שהכריע לגבי ההדחה שלך, ואני הייתי זה שדחפתי להשאיר אותך בארגון, בשל היושר והכנות שלך, שבחרת להציף את הבעיה שלך, ולספר לנו על הטעות, עוד לפני שגילינו אותה בעצמנו."
-"תודה גרשון", ענה נחמיה, מרכין את ראשו, "לא התאוששתי מזה עדיין, אני סוחב איתי את ההשפלה בכל יום, וזה היתרון היחיד בכך שאני מוצב בחור הזה, שאני לא פוגש כמעט אף אחד שיזכיר לי את העבר המפואר שלי. אני מתעב את מבטי הרחמים של אנשי המטה המבצעי, את מחוות החסד שנותנים לי לפעמים במטה, הם חושבים שזה חסד, אני קורא לזה המתת חסד."
-"מבין אותך", אמר גרשון, "אני רק מנסה לחשוב איך אנחנו מתייחסים למחדל הזה, זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת, ברמה האישית זה די מובן, הלחץ והעומס וכל היתר, אני בתור ידיד, ממש מקבל את זה. אבל ברמה האירגונית זאת זוועה אמיתית, ואם אני אחפש ראשים להעיף, זה יהיה קל מדי, צריך לחשוב על פיתרון יצירתי."
-"גרשון", אמר נחמיה, מביט בחשש לעבר יוסי ועומר, ומנמיך את קולו עד לחישה, נראה שלא הפריע לו שאני מקשיב, "לא ממש אכפת לי להחליף כלא, אני כאן בכלא לכל דבר, אך בלי טיולי חצר.."
-"אתה נסחף קצת, נחמיה", הרגיע אותו גרשון, "אף אחד לא הולך להשליך אותך לכלא, לפחות לא בעתיד הקרוב."
נחמיה שתק, והפנה מבט עצוב אל עבר השומרים שעמדו שפופים בפינה, אוחזים בידיהם את הפאות הצבעוניות, והם החזירו לו במבטים עמוסי יאוש. הוא הביט גם בי, ותהיתי אם הוא קלט כי הקשבתי לכל תוכן השיחה, אני חושב שהוא ידע, אבל העייפות שלו, והיאוש שהביע, גרמו לו להתעלם מקיומי עד כה.
גם גרשון שתק, הוא שיחק בניצרת אקדחו של עומר, הוציא את המחסנית, פרק את הנשק, החזיר את המחסנית למקומה, ולבסוף מסר אותה לידי נחמיה.
-"אתה רומז משהו?" שאל נחמיה.
-"אל תחשוב על זה אפילו", ענה גרשון וחייך, "פשוט נמאס לי להחזיק את הברזל החלוד הזה ביד, הוא אפילו לא מלכלך את הידים בשמן, כי פשוט לא שימנו אותו במשך תקופה ארוכה.."
-"מתנצל.." מילמל נחמיה, "אתה לא יודע איזה יאוש שוכן כאן בתקופה האחרונה, אם הייתי חושב על מה שאתה חושב שאני חושב, הייתי מבצע זאת כבר מזמן.." אמר וחייך, "אתה התקווה, קרן האור באפלת המנהרה המקוללת הזאת."
-"אני רוצה לעזור לכם", שמעתי את עצמי אומר.
פני כל הנוכחים הופנו לעברי, כנראה שדיברתי בקול גבוה, שאפילו עומר ויוסי שעמדו במרחק מה, שמעו את מה שאמרתי.
-"בואנה, יוסי!" הכריז עומר, "האיש רוצה לעזור לנו, בוא נבקש ממנו חופש לפורים", הוא ציחקק במרירות ונופף בעצבנות בפאה שבידו.
-"לא יפה עומר", נזף בו יוסי, "בוא נקשיב לבנאדם, נראה מה יש לו לומר, כמו שאני תמיד מקשיב למה שאתה אומר, למרות שבדרך כלל אתה מדבר שטויות".
-"אפשר להירגע שם?" שאל גרשון בטון תקיף, ושני השומרים השתתקו. "כן יואל", הוא פנה אלי, "איך אתה מתכווין בדיוק לעזור להם?"
-"תילתן", אמרתי. "אתם צריכים להגיע לשם, להיות שם איזו תקופה, ואני מנסה לעזור לכם, ע"י שאני מבקש מגרשון לדאוג שתועברו לשם".
-"מה זה אמרת?", שאל עומר, גבותיו העבות מתרוממות בתמיהה, "תילתן? יש כזה מקום? מה זה, למה זה, ואיפה זה?"
גרשון התבונן בי בהפתעה, הוא המשיך לבחון אותי למשך כמה שניות, כמנסה לבחון את רצינותי, ואז הוא ניתק ממני את המבט, ופנה אל נחמיה והשומרים.
-"אתם יודעים מה?" הוא אמר.
-"מה?" שאל עומר.
-"הוא העלה רעיון מצויין, ממש רעיון טוב יואל", הוא החמיא, "תילתן הוא בדיוק המקום בשבילכם, וקשה לי לחשוב על עיתוי מוצלח יותר מאשר כעת", אמר, והצביע לעבר יוסי ועומר.
-"אתם!" הוא עבר למצב פיקודי, "הולכים עכשיו אל המגורים, ואוספים את כל החפצים האישיים שלכם, יש לכם ארבעים דקות לעשות את זה!" עומר ויסי הנהנו וגרשון המשיך. "אתה נחמיה, בנוסף לאיסוף החפצים, תתחיל לאסוף את הניירת המוזנחת שלכם, לרכז אותה במקום אחד, וכשהם יסיימו, הם יעזרו לך לגרוס את הכל, ברור?" הוא שאל.
-"ברור, גרשון!" ענו השלושה.
-"ארבעים דקות מעכשיו, תהיו אצל נחמיה, מוכנים ליציאה, וברגע שתסיימו, יגיע מישהו לקחת אתכם, ארבעים דקות זוז!"
-"ארבעים דקות, גרשון!" קראו השלושה, והתרחקו במהירות לעבר הפתח שבקיר.
גרשון ליווה אותם במבטו, וכשהם נעלמו בתוך הפתח, הוא פלט אנחה ומילמל, "הם חושבים שהם עדיין בטירונות..."
-"מה אתה עומד לעשות עכשיו?" שאלתי.
-"בוא נלך להתפלל שחרית, תיכנס לאוטו" הוא אמר, "אנחנו חייבים למהר".
נכנסנו אל הסובארו, גרשון התניע אותה ברעש גדול, והחל להתקדם באיטיות לעבר השער. אחרי מטר או שניים, הוא נעצר, כממתין לפתיחת השער.
-"איך פותחים את השער הזה?" שאלתי אותו.
-"לא אנחנו פותחים", הוא אמר, "הם אמורים לפתוח לנו.. מה קורה?" הוא מילמל. ואז הוא תפס את ראשו בשני ידיו. "אני כל כך דפוק!", הוא פלט צעקה קטנה, "אני לא מבין מה עובר עלי, הרי אני שלחתי אותם לחדרים שלהם, אז מה אני עומד כאן כמו איזה... כמו איזה"
-"אל תשלים את המשפט", אמרתי, "גם לך מותר מדי פעם להתבלבל טיפה, זה לא נורא", ניסיתי לנחם אותו.
-"זה מאוד נורא!" הוא אמר בכעס, "אל תנסה לנחם אותי, זה ממש מעצבן אותי, אני יודע שטעיתי, אני יודע שזה לא מתאים לי, ומי אני בכלל שאני בא להטיף מוסר לנחמיה ועומר, כשאני בעצמי מתפזר במצבי לחץ.." הוא הפסיק לרגע את שטף דיבורו, השעין את מרפקו על ההגה, ותמך את מצחו בידו המאוגרפת. כך הוא ישב למשך דקה או יותר, ואחר כך הוא התרומם וחייך לעברי, "לא הייתי צריך להראות לך את עצמי עד כדי כך", הוא אמר, ממשיך לחייך במבוכה, לא ידעתי אם החיוך אמיתי, או שמא הוא משחק עכשיו את אחד התפקידים שלו, אבל זה לא שינה לי יותר מדי.
-"אני יודע שאתה אנושי", עניתי בקצרה.
- "לא נראה לי שהפנמת את כללי המשחק של השירות החשאי", אמר גרשון, "אבל אני לא מאשים אותך, אתה חדש בעניין. רק חשוב שתדע דבר אחד, לסוכן מקצועי, שרוצתה להצליח במשימה שלו, אסור להיות אנושי, במיוחד לא בצד השלילי של העניין. ובשטח, כל הטעויות והפאשלות מתחילות מטעויות אנוש, סוכן ששכח משהו בשטח, זה אנושי למדי, אבל גורם לסוכנים שייתגלו, לפעולות שתידחנה, לחפים מפשע שייהרגו, את האנושיות שומרים לבית, למשפחה. בשטח, צריך להתנער מן האנושיות, לגמרי, אתה מבין את מה שאני אומר?" הוא שאל.
-"מבין", עניתי, "אבל לגמרי לא מקבל, זה נשמע לי משהו שכל כך סותר את הערכים שלי.."
-"אם תחשוב על זה טוב", קטע אותי גרשון, "זה לא אמור לסתור את הערכים שלך, אבל זה לא חשוב בעיני, העיקר שאתה יודע מה העיקרון, ומבין היטב מתי אתה אמור להשתמש בו, אבל אני ממש לא דואג, זה יבוא לך עם הזמן, רק תתאזר בסבלנות."
גרשון הביט בשעון בדאגה, נראה כאילו הוא מחשב את הזמן שנותר, הוא השתמש באצבעותיו על מנת לבצע חישובים, שלא הצלחתי לתהות על מטרתם, אך לא היה לי חשק לשאול אותו, חששתי מתגובה מכאיבה מצידו.
-"אוקי", הוא אמר לבסוף, "עדיף שנמתין כאן מעט, אני אנמנם קצת, ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, העיקר שתישאר בין ארבעת הקירות האלו."
-"בשמחה", עניתי, "מנוחה נעימה".
-"תודה לך", ענה גרשון, ומייד השעין את ראשו על ההגה ונרדם.
המראה של גרשון הנוחר בקול, עם האפלולית ששלטה בסביבה, והמושבים השקועים של הרכב, גרמו לי עד מהרה, ליפול אל זרועותיה של השינה, היא חטפה אותי, השתלטה עלי, ואילצה אותי להיכנס אל תוך חלום סוער ומסייט.
עמדתי בתוך רחבה אינסופית, הומה מאנשים קשים וכבויים, לבושים בבלויי סחבות, שקים, ושמיכות, כולם בצבעי השחור. השמים מעלי היו צבועים בכל גווני השחור והאפור. עננים כרסתניים התאבכו והתגבשו, וכנפי העורבים שחגו ביניהם, מקרקרים בקולות צורמניים, נימרו אותם בנקודות אקראיות. להקות ענק של זרזירים, פושטות ולובשות צורה, התערסלו והתערבלו מעל הקהל הזועק. הם חלפו לעיתים סמוך לראשי האנשים, צוללים כענן חיצים זריזים, כאילו נהנים לראות את התגובות של הדמויות המתגוננות, את הידים המונפות מעל הראשים, דמיינתי כי הם צוחקים בלעג.
זה היה רק דמיון, השאון שהקימו האנשים, העורבים, ולהקות הזרזירים, הפך בראשי לרעש לבן, רציף, ובלתי אפשרי. חודר לתוך המוח, ושם קודח ללא רחמים, חסר צורה ושם, פשוט רעש, הרמתי את ידי השמאלית וכיסיתי את האוזן האחת, זו שבשמאל.
ידי הימנית הייתה כבדה מידי, לא הצלחתי להניע אותה, והיא נותרה לצד גופי, כח אדיר משך אותה כלפי מטה, מנסה לגרור אחריה את הגוף כולו. הבטתי לעבר כף היד, היא הייתה ריקה, למעט נצנוץ קטן מבין האצבעות, כמו טבעת.
ברגע שהפכתי את היד, וראיתי את הקמיצה שלי עטורה בטבעת, את החותם הגדול שהיה קבוע עליה, ואת האותיות המסולסלות שעליו, השתררה ברחבה דממה מוחלטת. דממה חדה, ולאחריה קול איוושת בגדים, משק כנפים, ושעטת פרסות. הקהל שהקיף אותי, החל להתרחק ממני, פותח מסביבי מעגל רחב וריק, העינים האפלות שהציצו מתוך הפנים המיוסרות של ההמון הבלוי, ננעצו בי בפחד ובחרדת קודש, בקורטוב של רחמים, ובדוק של שמחה לאיד, בשעה שצל כהה הסתיר לרגע את קרני השמש המעטות שהציצו מבעד לעננים המאופרים.
ככל שהאנשים נעשו מפוחדים יותר, ומרוחקים יותר. ובשעה שמשק הכנפים נעשה קרוב יותר, חורקני יותר, חבטות הפרסות בקרקע הרעידו את האוויר, והצחנה עזה התפשטה באויר, נעשתה בלתי נסבלת, כך הטבעת נעשתה כבדה יותר.
התמוטטתי על הרצפה, כשידי הימנית נצמדת אליה כמגנט, מפגישה בין מרצפות השיש הקרות והמלוכלכות, לבין היד הנחבלת והמדממת, מושכת אחריה את הראש, ומכבדת אותו בחבטה עזה, שמזכירה לי את קיומה של הגולגולת, אם שכחתי אותה לרגע.
כשפתחתי שוב את עיני, עמד מולי סוס עץ.
הסוס לא היה עשוי מעץ, הוא היה סוס חי, יותר מדי חי, הוא השתולל ובעט, צונף בקול מחריד ומנער את רעמתו האדירה. הרוכב שעמד עליו, משך בכוח במושכות, והסוס נעמד על רגליו האחוריות, מנער תוך כדי כך , מטר של עלי שלכת מצהיבים, מעץ צפצפה ענק שצמח ממרכז גבו.
על העץ עמדו שני אינדיאנים חסידיים, משקפי פלסטיק, פאות מסולסלות, גרבים התחובות במוקסינים, וסטים מעור ושטריימלים מנוצות, היו רק חלק מהלבוש ההזוי שלהם, והם לא חייכו.
הסוס נרגע ונעמד במקום, רק כשעורב אימתני התיישב על ראשו, מאיים לנקר את עיניו. לא הגודל של העורב הוא שהפתיע אותי, גם לא המקור הנוצץ והעינים המזרות אימה. אלא דווקא הרגלים והאצבעות. על כל אצבע שלו הוא ענד מספר טבעות, והוא כעת לטש את עיניו אל הטבעת שהייתה ענודה על הקמיצה שלי.
