פחד גבהים

ציור מאת אדל בש, שהיווה השראה מצויינת לכתיבת הפרק הזה

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק טז.

לעסתי את האוכל בדממה, זאת הייתה הארוחה השניה היום, ושתיהן היו ארוחות עשירות באופן יוצא דופן. הארוחה בביתו של אפרים גלוסמן הסתיימה בחוויה לא נעימה, קיוויתי שהארוחה הזאת תסתיים בצורה נעימה, מבלי שאצטרך לתחוב את אצבעותי לפה של מישהו אחר.

חשבתי על התאריך ועל איך זה שלא שמתי לב שבעוד יומים חל חג הפורים, הרי לא יכלתי לפספס את ההכנות בישיבה, את היציאות למגביות הת"ת, ואת כרזות הענק התלויות בחדר האוכל. אני לא אהבתי לצאת למגביות האלה כי היו חייבים לצאת בזוגות, אף פעם לא הצלחתי להזדהות עם הניסוחים של הן הזוג לאיסוף, בכל פעם שבן הזוג פתח את פיו והציג את מטרות המגבית, הייתי מתכווץ ומסתתר מאחורי המשקוף, מנסה להתאחד עם השטיח, רוצה שייכבה האור בחדר המדרגות ולא יידלק עד שאצא משם. הכי שנאתי את אלה שהגזימו והמציאו דברים שלא קיימים, לשיטתי , שקרים וגוזמאות לא גורמים לאף אחד להוציא יותר כסף מאשר התכוון לתת. היחיד שמרגיש טוב עם עצמו הוא הבחור שחוזר ומספר איך הוא הצליח ע"י בדיה כזאת או אחרת, להוציא כסף מקמצן ידוע.

לפעמים הייתי יוצא בגפי לאסוף כסף, הייתי מרכיב רשימת כתובות אישית, אנשים שהיכרתי והכירו אותי, ולא רציתי שיכנסו לרשימת הכתובות של הישיבה, ביקור של בחור שלא מכיר אותם, ולא יודע איך בדיוק לדבר איתם, היה מחסל את האפשרות שהם יפתחו את הכיס. הייתי קובע איתם מראש פגישה, שהייתי מתייחס אליה כמו אל פגישה עיסקית. מגיע בזמן, לבוש כראוי, מצוייד במסמכים מתאימים, ובעיקר מפרט להם בצורה ברורה וישירה, בלי הסתרות ובלי המצאות, את כל העלויות של הפעלת הקרן. זה עבד, הייתי יוצא עם סכומים מכובדים, ומעביר אותם בעילום שם אל האחראי, לא מצדקות יתרה, פשוט לא רציתי שישלחו אותי בעל כרחי, רציתי לעשות מה שבא לי בראש.

-"חסר לך משהו", התעניין גרשון כשהוא יונק לימונדה מהכוס באמצעות קשית.

-"חסרה לי אווירה של פורים", צחקתי, "אני רגיל לבלאגן שלפני פורים, לכל השלטים המצחיקים שהייתי מצייר, להכנות למסיבה, לכל מה שפורים אומר לבחור ישיבה".

-"שנה שנתיים אחרי שתעזוב את הישיבה", אמר גרשון. "לא תתגעגע לזה בכלל, זה רק משהו שהתרגלת אליו, וזה עובר, תתחיל מעכשיו להתרגל".

-"לא נראה לי שאתה כבחור היית מקבל תשובה כזאת", עניתי בחיוך כשאני בוחן את מבע פניו, הוא לא השתנה, נשאר אדיש כשהיה. "אתה אהבת את פורים בישיבה?" התעניינתי.

-"איך פתאום הגעת לזה?" שאל גרשון, "הלימונדה מצוינת", המשיך ושאב את הטיפות האחרונות מן הכוס. הוא מזג לעצמו כוס נוספת והניח אותה על השולחן, "למזוג גם לך?" שאל.

-"תודה רבה", עניתי.

ברכנו את ברכת המזון, גרשון התנצל שהוא צריך לרדת לרגע לסידור קצר, ואני נשארתי לבדי בגג העצום, הראש מלא במחשבות שמתרוצצות, בלי סדר ותוכנית, פשוט מתרוצצות להן. די השתעממתי מן הישיבה הבטלנית ליד השולחן הקטן, קמתי מן הכסא והתמתחתי, אחר כך יצאתי לסיבוב קטן בגג. בהתחלה צעדתי בחשש במעגלים קטנים ברדיוס של עשרה או עשרים מטרים מהאנטנה שסימנה את מרכז הגג. אחר כך אזרתי אומץ והתקדמתי לכיוון קצה הגג, כחמישה מטרים ממנו נעצרתי, לא העזתי להתקדם אל עבר הקצה. אבל הייתי סקרן מאוד, רציתי לראות את הקרקע מהזווית הזאת, זאת שלא העזתי מעולם לנסות אותה.

שלחתי מבטים לכל הכיוונים, וכשווידאתי שהגג ריק מאדם ירדתי על ברכי והתקדמתי בזחילה, את המטר הראשון והשני עברתי במהירות, את השלישי בחשש גובר והולך. ברביעי נתקעתי, לא הפסקתי לחשוב על האופציה של נפילה מן הבנין כשראשי מופנה כלפי מטה, האספלט הקשה שעוטף את הכביש מתקרב אלי במהירות מסחררת, כמו רוצה לחבק אותי בזרועותיו השחורות , צרובות השמש.

-"אני חייב להתגבר על הפחד הזה", עודדתי את עצמי בלחישה, "אין מצב שאני מפחד מהדבר הזה למשך כל החיים".

סקרתי פעם נוספת את שטח הגג, הוא היה ריק, לא ראיתי שום אדם שיש סיכוי שילעג לי. עברתי לזחילת גחון, הריצוף החלק והנקי אשר נשטף בגשם האחרון, איפשר לי להתקדם בקלות. בסוף התהליך מצאתי את עצמי שוכב על בטני מול גדר אלומיניום מעוצבת. לקחתי נשימה עמוקה, הושטתי את שני ידי ותפסתי באחד מן המוטות האופקיים של הגדר. עצרתי, עוד נשימה, עצימת עיניים, פקיחה מחדש, חייכתי לעצמי חיוך קטן ומשכתי את עצמי לעמידה.

הנוף היה יפה, אך הוא דמה לכל תמונות הנוף שראיתי בחיי, לא היה בו שום דבר מיוחד. אבל התמונה שאני ראיתי, הייתה מושלמת בעיני. ראיתי את עצמי עומד בקצה מגדל גבוה וצופה בנוף, אמנם אוחז במעקה בחזקה, עדיין לא מעז להשפיל את מבטי אל עבר הקרקע, אבל עומד, חי, ואפילו מחייך.

-"יואל", שמעתי מרחוק את קולו של הרב דולמן, "שלום עליכם, מה שלומך?"

-"ברוך השם בסדר", עניתי, מופתע מעט מההגעה הפתאומית שלו.

-"איפה גרשון?" התעניין הרב דולמן.

-"אין לי מושג", עניתי, "הוא ירד למטה לסדר משהו, ועוד לא חזר".

הרב דולמן ליטף את זקנו באיטיות, כפי שראיתיו עושה פעמים רבות לפני שבא לומר משהו חשוב. לאחר כמה ליטופים הוא נופף בידו לביטול, ונשען לצידי על המעקה.

-"מה רצית לומר לי?" העזתי ושאלתי.

-"שום דבר מיוחד, סתם הרהרתי ביני לבין עצמי, כל מיני הרהורים שאנשים כמוני מהרהרים כשהם מהורהרים", ענה הרב דולמן בחיוך.

-"אני באמת לא מעוניין להפריע לך להרהר", עניתי, ושמתי לפתע לב לעובדה כי אני נשען על מעקה של בנין בגובה של עשרות מטרים או יותר, מבטי משוטט אל הכביש המשתרע למרגלותיו, והלב שלי רגוע,הדופק סדיר, אין קוצר נשימה, כלום. "אתה שם לב איפה אני עומד?" שאלתי.

-"בוודאי שאני שם לב, ראיתי את חלקו האחרון של התהליך, ואני שוקל להכניס אותו לתוכנית הלימודים בישיבה. האומץ שלך שובה את ליבי, ממש כך, כפשוטו". הרב דולמן הניח את ידו על כתפי ואני ניערתי אותה בעדינות. "עכשיו אני רואה", המשיך הרב דולמן, "איך כל ההשקעה שהשקעתי בך, נושאת פרי, ברוך השם".

-"אני מקוה", עניתי, "שאני אצליח להכניס את השיעור הזה לתוכנית הלימודים של עצמי, את הדברים הטובים שבי, אני נוטה לשכוח מהר מאוד".

-"השיכחה, יואל", אמר הרב דולמן כשעיניו נוצצות, ניכר עליו כי הוא רוצה לומר הברקה שעלתה במוחו ברגעים אלו, היכרתי את הבעות פניו, במיוחד במצבים כאלה, הוא נטה להיות שקוף, והייתה לי תחושה כי הוא משקף את עצמו, בסוג של משחק, וכי הוא באמת יכול להסתיר את רגשותיו, אך הוא בוחר להחצין אותן. "השיכחה", חזר ואמר, מנסה לסדר את המילים בצורה טובה יותר, "היא מה שאנו מחויבים למחות במצוות זכור, במצוות מחיית עמלק. עמלק רצה להנחיל לנו את השיכחה, את המראות הגדולים שראינו על ים סוף, ביציאת מצרים. אנחנו מצווים לזכור, לא לשכוח, השיכחה היא עצת היצר, והיא משרתת אותו באופן לא רע בכלל. היא נותנת לנו לשכוח כמה היה לנו רע בחטא, לשכוח את הריקנות שמשאירה מאחוריה העברה, את הרמאות של היצר, ובכך מאפשרת לו לבוא שוב ושוב ושוב, מבלי שנבחין שבעצם עומד לפנינו אותו רמאי ונוכל. זאת היא השיכחה יואל, אתה צריך להשתמש בה לצרכיך, לנצל את המתנה של השיכחה כדי לשכוח את המים הגנובים והמתוקים של החטא, לשכוח את כל המניעות והמכשולים שעברת, את כל הדמיונות וחזיונות השוא, ולהתרכז במטרה, עד כאן פינת המוסר להיום". סיים הרב דולמן והתחיל לפטם מקטרת.

-"רעיון יפה, הרב, נהנתי ממנו מאוד", אמרתי לרב דולמן.

-"הוא עלה לי בזכותך", ענה, "לך מגיעה התודה על ההשראה".

גרשון הופיע, מדבר בקול שקט בטלפון הסלולרי שלו, "תוודא שיש שם חד פעמי!" הוא ציווה לבן שיחו האלמוני, "אני חייב לסיים", אמר וניתק את השיחה.

-"אני אסתלק לי", אמר הרב דולמן, "לא לפני שאחליף מילה עם גרשון, להתראות לך יואל!"

-"להתראות הרב!" עניתי. הרב דולמן פנה אל גרשון והתלחשש עמו למשך מספר שניות, גרשון משך בכתפיו וזקף את גבותיו בתמיהה. הרב דולמן הניח את ידו על כתפו של גרשון, שוב לחש באוזנו דבר מה, גרשון התרצה ככל הנראה, הקמטים שנוצרו על פניו התפשטו, וסבר פניו נעשה מהורהר, כשקצה חיוך נתלה על שפתיו. הרב נופף לו לשלום והתרחק, גרשון רדף אחריו, לחש לו משפט קצר ושניהם פרצו בצחוק קל, גרשון טפח על כתפו של הרב דולמן בחיבה, נפרד ממנו לשלום, וחזר אלי בפנים קורנות.

-"איפה אחזנו?" הוא שאל, החיוך עדיין מעטר את פניו. "תזכיר לי מהר, לפני שנגלוש לנושאים אחרים".

-"אתה עמדת להיפגש עם מנהל התאטרון", הזכרתי לו.

-"הו, נכון!" ענה, "אתה אמרת שהשארתי אותך במתח.. אז טוב, נחזור לסיפור, אתה מקשיב?"

-"מקשיב"

-"מצויין", הוא התיישב והחווה בשתי אצבעות לעבר שפתיו, הוצאתי לו סיגריה והדלקתי לו. הוא שאף את העשן בהנאה, כשהוא מפריח טבעות עשן מושלמות אשר שטו בדממה, באוויר הלילה המתקרר, כבר לא היה כל כך קר כמו בלילות הקודמים, השמים המעוננים לימדו על סיומה של הקרה, והירח הכמעט מלא שהציץ פה ושם ממעבה העננים, צבע את הטבעות שהזדמנו בדרכו, באורו הכסוף.

-"הייתי לבוש כמו שצריך", המשיך גרשון את סיפורו, "איש לא יכל לתפוס אותי על שגיאת לבוש, תכננתי את הכל באופן מושלם, כולל את מה שאמור להיות בתוך הכיסים, הכל היה בנוי לתלפיות, כמו שכתוב.

דפקתי על הדלת של יקי אונגר מנהל התאטרון, זאת הייתה דלת פשוטה בבניין משרדים אפור ונמוך ברחוב המסגר. כשהוא פתח לי את הדלת כלל לא ראיתי אותו, כלומר הוא עמד שם, אבל לא הבחנתי בו בכלל, המראה שנגלה לעיני משך את מבטי וריתק אותי. החדר היה צבוע בשחור, וריק לחלוטין, למעט שני כסאות לבנים שעמדו במרכז החדר כשהם פונים זה לעבר זה. אלומות אור מרוכזות האירו את הכסאות באור צהוב חזק, וזהו.

-"שלום", הוא אמר לי, "שב בבקשה".

לא ידעתי על איזה כסא עלי לשבת, אך לא נתתי לכך להפריע לי, פסעתי בביטחון לעבר הכיסא השמאלי והתישבתי עליו, שילבתי את הרגלים בביטחון ונשענתי לאחור.

-"אתה חושש ממשהו", אמר לי כשהתיישב, "ממה אתה חושש? ספר לי".

-"אני חושש להיות מחוסר עבודה", עניתי. "אין לי כל מקצוע בחיים מלבד המשחק".

-"אתה שחקן?", הוא שאל בתמיהה.

שתקתי, לא ידעתי מה לענות לו, אבל המוח שלי פעל, חשבתי על תשובה, החלטתי להמשיך לשתוק.

-"אין לך תשובה", הוא ציין, ורשם דבר מה בפנקסו.

המשכתי להפגין ביטחון, לא נתתי לאף אחד מתווי פני להיות מושפע ממה שהתחולל בתוכי.

-"אתה לא על במה", הוא אמר, "תתחיל לספר לי על עצמך".

התחלתי לספר לו על לימודי המשחק שלי בלונדון.

-"קאט!!" הוא צרח, "את מי זה בכלל מעניין?! הא?! נראה לך שאני לא יודע לקרוא את קורות החיים שלך?" ואז קולו התרכך והפך למשיי, קצת ילדותי אפילו, "ספר לי קצת על הילדות שלך, יקירי, אני מאוד סקרן לשמוע, אז קח את הזמן ותספר לי, תתחיל!" הוא ציווה, שילב את ידיו ועצם את עיניו בציפיה.

אופס, פה נפלתי. לא התכוננתי בכלל לכאלה שאלות, לא דמיינתי שכך יראה הראיון, מה שדמיינתי היה ראיון במשרד, שולחן שמפריד ביני לבין המראיין שמעוניין לשמוע על הרזומה שלי, מראיין שמתעניין בילדות שלי, לא חלמתי שיהיה.

אני מוכשר, לא צריך להיות גאוותן בשביל להגיד את זה, פשוט הכרה עצמית שלי, זה מה שאני. אבל לבנות סיפור חיים אישי בהתראה של דקה, בוא נאמר שזאת משימה בלתי אפשרית עבורי.

אז התחלתי לספר, את כל הסיפור שסיפרתי לך עכשיו, עד לנקודה שבה עצרנו לפני האוכל, למעט הסיפור על הטלפונים מהמעריץ הטרחן, כי זה קרה אחרי זה.

סיימתי את הסיפור והתרווחתי בכיסא, הוא בחן אותי בעיון, בשתיקה, בהבעות פנים מתחלפות. גם אני שתקתי, המתנתי לתגובה מצידו, להכרעה, שיגיד משהו. אבל הוא שתק והמשיך לבחון אותי. ואז הוא פרץ בצחוק, צחוק מתגלגל ובלתי נשלט. הוא אחז את חזהו בשני ידיו והיטלטל בכיסאו כשיכור.

-"מה מצחיק?" שאלתי אותו, כשהיה נדמה לי שהוא נרגע. זה רק עורר אצלו פרץ נוסף של צחוק. הוא חירחר ונחר מצחוק, השתעל וצחק, דמעות עמדו על קצות ריסיו, ופניו הפכו אדומים.

-"אני חייב לקחת כוס מים", הודיע בין חרחור לגיחוך, הוא יצא מהחדר דרך דלת צדדית, כשקול צחוקו בוקע דרך הדלת השחורה שסגר אחריו. הרגשתי שהסיפור אבוד, התלבטתי למשך כמה שניות, נטלתי את התיק הקטן שהבאתי איתי, ופסעתי לעבר הדלת, תחושת החמצה קשה אופפת אותי.

הוא עמד מאחורי הדלת, וכשפתחתי אותה, כמעט שהפלתי אותו.סבר פניו היה רציני, בלי זכר לצחוק שטילטל אותו אך לפני מספר שניות.

-"לאן אתה חושב שאתה הולך?" הוא שאל, "עוד לא סיימנו".

-"אתה נהנה להתעלל בגופות?" שאלתי אותו, "אני לא רואה סיבה להמשיך ראיון כושל, אשר סופו ידוע".

הוא הביט בי בעינים מצומצמות, פניו הביעו כעס, מהול במעט אכזבה.

-"תיכנס עכשיו, ואני אלמד אותך שיעור קטן ושימושי", הוא ציווה, "וזה בחינם", הוסיף בחיוך קר.

נכנסתי שוב בחשש, כשאני מושך בכתפי בחוסר חשק, חשתי לראשונה מזה זמן רב, תחושת חוסר אונים, וכעס אדיר על עצמי. כעס על הבחירות שלי בחיים, על גזיזת הפאות, על המשחק שלא הצליח, ובעיקר על על מה שהוביל אותי למחוזות האלה, מחוזות של חוסר שליטה, של היעדר אידיאולוגיה ומשמעות. כעס פשוט וחזק.

-"למה צחקתי?" הוא שאל.

-"למה לא?" עניתי, "אני מצחיק, הסיטואציה מצחיקה, הניסיון העלוב שלי, ההכנות שכשלו, התמימות...אני יודע מה?"

-"אתה מצחיק?" שאל המנהל.

-"הכל מצחיק.." מלמלתי.

-"אבל אמרת שאתה מצחיק", התעקש המנהל, "למה התכוונת?"

-"מה אתה רוצה ממני? שאני אנתח כל מילה שיוצאת מהפה שלי?! אני אומר כל כך הרבה מילים שאין להם כיסוי, שום כיסוי, פשוט מדבר כדי למלא את החלל במילים, השתיקה לא נעימה לי, היא מביכה אותי". עניתי, "ביום שאני אתחיל לשקול כל מילה, אני אהיה בן אדם הרבה יותר רציני וממוקד.."

-"ומה יגרום לך לשקול מילים?" הוא שאל, כשהוא מביט בי מעל למשקפיו.

-"כשיהיו לי מילים שהן בעלות משקל, כשאנשים יתייחסו אל המילים שלי ברצינות, אז אני אדאג לשקול את מילותי..." עניתי, "..אולי, אולי כשאני אפסיק לשחק".

-"אולי- כשתפסיק - לשחק", הוא חזר על דברי שוב ושוב, שוזר בהם נימה דקה של לעג, "ומה תעשה אז?" שאל לפתע.

שתקתי, כי לא היה לי מה לענות, הייתי כל כך מוכן לראיון, וכל כך לא מוכן. הרגשתי מבוכה וחוסר אונים, מול הנוכחות העוצמתית של האדם הזה. הוא היה שחקן מקצועי וותיק, ואני הייתי סתם אחד שחשב שהוא יכול לסובב את המערכת על האצבע הקטנה שלו. תמים ופתטי, כל כך מטומטם שבא לי להטיח את ראשי בשולחן, אבל לא היה שום שולחן בחדר, ואני ישבתי חשו, לגמרי על כיסא לבן מתחת לזרקור צהבהב. הרגשתי שהאור הזה מפלח אותי, ומשקף לעיני המנהל החקרני הזה את כל איברי הפנימים.

-"זאת הייתה שאלה רטורית.." הוא מלמל, "אין צורך שתענה לי עליה, בוא קח את זה, עוד שניה.."

על פתק קטן הוא שירבט כמה מילים, חתם בתנועות חדות, חתימה זוויתית וגדולה, ותחב את הנייר בידי.

-"בהצלחה!", הוא הודיע, לחץ את ידי, הורה לי בידו לצאת החוצה, וקרא בקול: "הבא בתור!"

יצאתי אל המסדרון, כשאני ממצמץ בעיני כתוצאה מן המעבר החד בין תנאי התאורה של החדר, לבין המסדרון שטוף השמש, בעל חלונות העץ הגדולים. סחרחורת עזה תקפה אותי, וחשתי שאני עומד ליפול. התיישבתי על ספסל שעמד שם, הפתק עדיין קמוץ בידי, ניסיתי להימנע מלפגוש את מבטיהם של הנוכחים במסדרון, סטודנטים צעירים למשחק, אשר התהדרו בתסרוקות עשויות היטב, וכולם למעט אחד, חבשו משקפים גדולות לעיניהם. עיניהם התוהות ליוו את תנועותי, בחנו את היציבה שלי, התעמקו בצורת הישיבה שלי, ברגלי המשוכלות, ובעיקר חששו, חששו שהם עשויים להצטרף אלי, להיזרק מן החדר השחור בבושת פנים.

-"אז אתה כבר לא תשחק אצל אונגר..." לחש בארסיות סטודנט בלונדיני וחיוור שעמד בסמוך לספסל שעליו ישבתי. קמתי בבהלה, מביט בעיניים לטושות על החיוך הדק, על העיניים הקרות והלגלגניות, על רעמת השיער המסורקת לאחור בקפידה. הוא הרחיב את החיוך עוד יותר, עד שהתחשק לי לסטור לו, להטיח את ראשו בקיר, העיקר לפגום ביופי המכוער של הבחור המחליא הזה.

ואז הדלת נפתחה, וקולו של יקי אונגר נשמע מתוך החדר: "הרמן שטראוס?!"

פניו של הבלונדיני החווירו, והחיוך המעוקל הפך לפס ישר, כמו צלקת על פנים של גוויה. ואני פרצתי בצחוק משוחרר אל מול פניו המתעוותות. הוא נדרך, סימן לי באצבעותיו הארוכות 'חכה חכה', ופנה בצעדים גנדרנים אל עבר הפתח האפל של החדר.

אני נמלטתי משם, ירדתי אל הרחוב וחיפשתי מונית, נסעתי אל החדר הקטן ששכרתי בשדרות רוטשילד. שילמתי לנהג ועליתי אל הקומה השניה, בחדר מדרגות צר, מרוצף בריצפת שטיח בסגנון ערבי. פישפשתי בכיסי כדי למצוא את המפתח, ורק אז שמתי לב שבאגרופי עדיין נתון הפתק המקומט שקיבלתי מיקי אונגר. מתוך סקרנות פשטתי את הקמטים, והתחלתי לקרוא.

"שלום רב, ביום ראשון הקרוב, תתקיים חזרה במרתף התאטרון, כדאי שתדייק". וכאן הופיעה חתימה זוויתית גדולה, אשר מילאה את כל השליש התחתון של הפתק: "יקי אונגר - מנהל".

התיישבתי בחבטה על המדרגות, המום. הכלב של השכנים שנבהל מן החבטה, טיפס לעברי במדרגות והניח את ראשו השעיר על ברכי. למרות שכילד ירושלמי די פחדתי מכלבים, לא סילקתי אותו, נתתי לו לרייר על מכנסי הארמני היקרות, ופשוט ישבתי ובהיתי בשמים, בקצה של בנין בנק לאומי, ובצמרת עץ שיקמה, שהשתקפו מבעד לחרכים המלבנים שהיוו חלונות לחדר המדרגות האפלולי.

במשך המחצית השניה של השבוע, לא הצלחתי כמעט לישון, הייתי נרדם בכל מיני מקומות מוזרים. חוטף שינה טרופה על כיסא במטבח, כשארוחת הערב מתקררת לה לאיטה, נרדם באמצע קריאת ספר, ומתעורר רק כשהאצבע נחתכת מקצה הנייר, רק לא במיטה.

השתדלתי לשמור שבת, למרות שלא רציתי ללכת לבית הכנסת, כדי שלא אזוהה כדתי. בתוך תוכי הייתי מאמין מאוד, אך התאווה שלי לבמה גברה עלי וניצחה כמעט את כל השיקולים. ידעתי שבאיזה שהוא שלב אני אאלץ לשחק גם בשבת, אך דחיתי את ההכרעה על כך, לזמן בו אתקל בבעיה.

ביום ראשון קמתי מוקדם והתלבשתי, ונסעתי באוטובוס אל עבר התאטרון, שם ירדתי וצעדתי אל עבר קומת המרתף. בעודי יורד במדרגות הבטון החשופות, שמעתי מאחורי צחוק גס מתגלגל, ומשפט קצר בגרמנית. הסתובבתי, הרמן שטראוס ירד במדרגות מאחורי, ונופף בידו לאדם שמן ובלונדיני כמוהו, שכנראה היה אביו. הוא חלף על פני במהירות מבלי לחון אותי במבט, אך כשהגיע לקצה גרם המדרגות, משהוא גרם לו להסתובב. הוא קפא על מקומו והביט בי בחוסר אמון, אחרי שניה הוא התעשת, הניף את ידו בביטול ופסע לתוך כיתת המרתף.

היהודי האחרון של סלאוויטא

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק טו

-"ברוך הבא יואל!" קרא רבה גרשון בקול רם וברור, "בוא, הצטרף אלי, אתה יכול להשאיר כאן את החפצים שלך".

פסעתי בעקבותיו במסדרונות מתחם המשרדים המפואר ושטוף השמש, הוא היה מאורגן באופן שאיפשר צפייה של 360 מעלות לכל נקודה באזור המרכז, מסדרון מעגלי רצוף בחלקו החיצוני של המתחם, מקיף מעגל פנימי של משרדים. חשתי בסחרחורת קלה בכל פעם שהתקרבנו אל אחד מקירות הזכוכית העצומים, כבר לפני שנים הבנתי שלהסתיר את פחד הגבהים שלי, זו עלולה להיות טעות שתעלה לי בחיי, בנפילה אכזרית מצוק במהלך טיול. לכן דאגתי לידע את מדריכי הטיולים לפני כל טיול שאליו יצאתי, ואם היה מדובר בטיול שעוברים בו במקומות שמעוררים את הפחד, הייתי פשוט מוותר על התענוג, ונשאר באוטובוס לפטפט עם הנהג העייף, ועם שני החנונים של הכיתה, אליהו שאמו אסרה עליו לצאת למקום שאינו מרוצף, וברוך הנמוך והגמלוני, אשר זקוק לבקבוק שלם של ויטמינים, שכבות של קרם הגנה, באר מים, וארוחת בוקר הכוללת את כל אבות ואמהות המזון, בכדי שלא יצנח מעולף בצעדיו הראשונים במסלול.

למעשה, אליהו וברוך התחננו אלי שאגיע לטיול, כי הם מאוד השתעממו כשנשארו לבד במגרש החנייה, הנהגים התייחסו אליהם בתור מטרד, וגם בינם לבין עצמם לא שרר שלום. הם היו עסוקים במריבה מטופשת שרק ילדים מעטים מאוד ידעו על קיומה, נושאה היה, מי הוא החנון של הכיתה.

ברוך טען כי התואר מגיע לו, כי הוא התלמיד הכי חרוץ בכיתה, ומעולם לא קרה שהוא לא הגיש את שיעורי הבית שלו בזמן, הוא לא קיבל ציון נמוך ממאה, וכשהוא לא היה חולה, הוא מגיע לכיתה שעה לפני כולם, ומתכונן לחומר הנלמד באותו יום.

אליהו טען, כי התואר מגיע לו, כי למרות שהוא לא מקשיב בשיעורים, לא מכין שיעורי בית, ואף מאחר להגיע אל הכיתה באופן קבוע, כמות הידע שלו בכל נושא, גדולה ורחבה בהרבה מאשר הידע של ברוך. אליהו היה מאחר לכיתה כי היה שוכח שהוא ממתין לאוטובוס, והיה נשאר בתחנה, ספר קריאה צמוד לזגוגיות משקפיו המגדילות, ואוטובוסים חולפים על פניו, נעצרים, מתעניינים, אך הוא היה נתון בעולם אחר לגמרי, מוסתר בכרך עבה של אנציקלופדית הרמשים, או מגדיר סלעים כזה או אחר.

-"איך עבר עליך היום?" התעניין רבה גרשון.

-"יום מוזר", עניתי, "אבל היה מעניין".

-"זה היום הראשון או השני שלך בחברתנו", חייך הרבה גרשון, "עוד נכונו לך ימים מוזרים ומעניינים מזה, אני מבטיח לך".

הרבה גרשון נעצר ליד דלת קטנה, הניח את אצבעו על הסורק, והיא נפתחה לרווחה. נכנסנו לתוך חדר תצוגה, חדר לא גדול שעל קירותיו תלויות תמונות, ובמרכזו שולחן תצוגה מעוצב, מעין אקווריום גדול ונטול דגים, בתוכו שחו ספרים עתיקים ובגדים מסוגים שונים. מד לחות קטן היה קבוע בקצה השולחן, רבה גרשון העיף בו מבט קצר וגבתו הימנית התרוממה בתמיהה. הוא עצר לרגע והרהר, ואז סיבב איזה כפתור קטן שהיה קבוע בתחתית השולחן, חייך בסיפוק ופנה לעברי.

-"יואל, תקשיב לי עכשיו טוב, אחר כך יהיה מבחן על מה שאנחנו לומדים כעת". הוא עיקם את פיו בגיחוך, כרוצה לומר שהוא סולד מן המשפט שזה הרגע הוציא מפיו. "אנחנו כעת במרכז למידה שהוקם במיוחד עבורך, ותאמין לי שזה עלה הרבה כסף, ולא היה קל בכלל להקמה".

-"אני מאמין, אבל זה נראה יותר כמו איזו גלריה, מוזיאון, תערוכה", אמרתי, "מרכז למידה בדרך כלל נראה אחרת. יש בו כסאות ושולחנות, מחשב ומקרן, לוח..."

-"יואל!" קטע אותי הרבה גרשון, "אל תחזיר אותי לשאלות שהיו שואלים אותי במכינה.." אמר וקרץ בעינו, "סתם, תקשיב טוב עכשיו ואחר כך אני אבקש ממך לשאול שאלות, אוקי?!"

-"אוקי", הנהנתי, "באמת סליחה".

-"אין בעד מה", אמר בחיוך," יאללה, אני צריך אותך מרוכז כאן, מספיק עם הדיבורים".

שלט קטן שנשלף ממגירה סמויה בקיר הלבן, כיבה את כל האורות בחדר, גוף תאורה בודד נדלק, כשאלומתו מכוונת לעבר אחד המוצגים בשולחן.

-"ספר לי מה אתה רואה", ציווה הרבה גרשון בטון תקיף.

-"אני עדיין לא רואה כלום", עניתי.

-"אז למה אתה מחכה?" הוא שאל, תתקדם אל השולחן, אנחנו קצרים בזמן.

הפריט המואר היה ספר ישן, פתוח בדף הראשון שלו. התקרבתי, עמוד שער ללא מסגרת שבכותרתו נכתב באותיות שחורות ועבות 'שבת', מתחתיה באותיות קטנות הופיעה המילה 'מן', ותחתיהן באותיות עבות כמו האותיות הראשונות, נכתבו המילים 'תלמוד בבלי'.

-"מה זה?" שאלתי את הרבה גרשון.

-"אתה לא רואה מה זה?!" הוא נראה המום, "אתה רציני או שאתה צוחק עלי? זו גמרא מסכת שבת, מה קרה לך?"

האמת היא שהרבה זמן לא חשתי מבוכה כה גדולה, בעיקר בגלל שיצאתי טיפש, הרי ברור שאני יודע מה זו מסכת שבת, ושזאת גמרא, אך משהו מוזר בעימוד של הדף גרם לי להתבלבל לרגע. ואז הבחנתי במילה שגרמה לי למבוכה כה רבה, וקראתי אותה בקול רם.

-בסלאוויטא?!" שאלתי את הרבה גרשון, "זה מה שבילבל אותי..." מלמלתי מתחת לשפם שצמח לי בימים האחרונים, בהיעדרה של מכונת הגילוח שלי, ושמחתי שהאפלולית מסתירה את הלחיים הסמוקות ואת האוזניים הבוערות. ידעתי בדיוק מה בילבל אותי, וזה לא היה העימוד של הגמרא, אלא ההתנהגות המוזרה של הרבה גרשון, במרחץ התת קרקעי, וההתנהגות התקיפה והכמעט בוטה שלו כעת. לא ידעתי אם כאן זה המקום הנכון לשאול את השאלה, אך החלטתי בכל אופן לשאול אותה, כאן ועכשיו, לפני שאתבייש או אשכח אותה.

-"הרבה גרשון?" פניתי אליו בשאלה.

הוא הביט בי במבט חמור, "תפסיק לקרוא לי 'הרבה'", אמר, "אני כבר בערך חמש עשרה שנה לא רבה של אף אחד".

-"טוב", עניתי, נכנע למרותה של חדות לשונו. "אפשר לשאול אותך שאלה שקצת מציקה לי?"

הוא נעץ בי מבט שאומר "אם זה באמת חשוב לך תשאל, אבל אל תבזבז לי את הזמן". אבל מהפה שלו יצאו מילים אחרות, רכות יותר.

-"תשאל יואל, אני כאן בשביל לענות לך על השאלות"

-"תגיד", התחלתי, "אתה התנהגת מאוד מוזר שם למטה, סיפרת לי סיפור שלם על שליחות בדרום אמריקה, על כך ששימשת סוכן כפול של המוסד. סיפרת לי שהשתגעת והחזירו אותך לכאן. ומשהו לא מסתדר לי בכל הסיפור הזה, אתה נראה כעת שפוי לחלוטין, חד ומרוכז כסכין שחיטה, לא מתחיל להראות כמו האיש השבור שדיבר איתי אתמול, וסדק לי את כל זכרונות הילדות שלי. איך אתה מסביר את זה?"

-"התרופות החזקות של שליבוביץ", הוא אמר בצחקוק. "זה כמובן בצחוק, אתה רוצה לדעת את האמת?"

-"בוודאי", עניתי, "אחרת לא הייתי שואל".

-"טוב, בסדר..." מלמל, "תן לי לראות איפה אפשר לשבת, ואני אספר לך קצת על עצמי. זה לא ארוך במיוחד, אבל דורש ממני קצת שקט נפשי, כדי לסדר את המילים, איך לספר ומה לספר".

גרשון כיבה את האור הקטן, והפעיל את התאורה הרגילה. יצאנו מחדר התצוגה אל המסדרון העגול והמסחרר, כשאני מקפיד להישאר בצידו הפנימי של המעגל, הרחק ככל האפשר מקירות הזכוכית הענקיים. הוא צעד במהירות כמי שבקיא בשבילי וחדרי הבניין. לאחר רגעים ספורים של צעידה שעוררה אצלי בחילה וחשש, נכנסנו לתוך חדר מדרגות צדדי. טיפסתי בעקבותי מספר קומות, עד שנעצרנו בדלת שחורה. גרשון פתח את הדלת בהינף אצבע,

-"ואווו!" לא יכלתי שלא לפלוט קריאת התפעלות, "אני  לא מאמין שאני נמצא כאן, על גג של בניין רב קומות ועדיין אני חי". הנוף הפתוח שהקיף אותי מכל עברי, לא גרם לי לבחילה הצפוייה, להפך, דווקא היעדר קירות זכוכית ודברים שמזכירים כי אני אכן נמצא בגובה רב, העניק לי תחושה כי אני נמצא במקום בטוח יחסית, ויכלתי להצטרף אל גרשון, שהתיישב על כיסא פלסטיק שחור מתחת לאנטנה אימתנית. 

-"אני שחקן", פתח גרשון ואמר, "נולדתי כזה, אשאר כזה, ואני כזה. ובעצם זה פשוט, קל, וממצה מאוד. למעשה, יכלתי לומר לך את המשפט הזה בחדר הלמידה, מרחק כמה קומות מתחתינו, ונראה לי שלמרות קשיי התפיסה שניחנת בהם, היית תופס ומבין, והיינו ממשיכים הלאה בשיעור המרתק על אודות דפוס סלוואיטא, וכל מה שקורה מסביבו".

הוא לקח נשימה ארוכה, סידר את הכיפה שעל ראשו, הסיר את משקפיו וניקה אותם במשך דקה ארוכה בכנף חולצתו, הוא היה נראה מוטרד ולא רגוע. "יש לך סיגריה?" הוא שאל.

-"יש", עניתי והושטתי לו סיגריה מן החפיסה, "כאמל".

-"תודה", הוא מלמל, "אש, תודה", אמר לאחר שהצתתי לו אותה מבלי להמתין לבקשה נוספת, גם מפי עלתה עננת עשן וגרשון נראה מרוצה.

-"מגיל קטן", המשיך גרשון בסיפור, "אני עושה פרצופים וקולות לפי הזמנה, הכל, חיות, דמויות מפורסמות, אנשים. הייתי מפיל מצחוק את הכיתה, כשהייתי מחקה את הרבה שלי, כשהוא מושך באפו. הייתי מעמיד פני תם בצורה כל כך משכנעת, עד שפעם אחת כמעט שגרמתי לפיטוריו של אחד המורים בבית הספר, הוא יצא מכליו כשחיקיתי תנועה מביכה במיוחד שלו בפני כל הכיתה, הוא השליך עלי גירים ומחברות, ויצא בוכה מן הכיתה. המנהל ששמע את הסיפור, קרא לי בדחיפות לחדרו, שם ניסה לאמת את הגירסה שלו, אל מול הגירסה שקיווה שאני אמסור.

אני ישבתי בחדר המנהל, וניסיתי לשכנע אותו כי המורה הזה זקוק לרחמי שמים, בשל מחלה שבה הוא לוקה, אשר גורמת לו לבכות ולהשליך חפצים על תלמידים. במשך שעות, כך סיפרתי לו, אנו עומדים איש איש בתורו ומוחים את דמעותיו. אך הפעם לא עלה בידנו להרגיע אותו, והוא הצליח לצאת מן הכיתה, ואנחנו מאוד רוצים שהוא יחזור אליה. סיפור הזוי, לא?" שאל גרשון.

-"המנהל האמין?" הסתפקתי." אני לא הייתי מאמין למילה מהסיפור הזה".

-"אם אתה היית מספר לו, הוא היה משליך אותך מכל המדרגות, אבל כשאני מספר סיפור, כולם שותקים, מאמינים, ובטוחים לגמרי באמיתות גירסתי, כי זה אני, לטוב ולמוטב"

-"מסקרנות נטו", אמרתי, "מה עלה בגורלו של אותו מורה?"

-"למעשה הגיע לו לעוף", חייך גרשון בהצטדקות, "מורה שלא שולט בעצמו, למרות כל התירוצים, לשיטתי כאיש חינוך, לא יכול לעמוד וללמד תלמידים בכיתה, מה שכן, שבאופן כזה זה די משפיל לעזוב את התפקיד, בסוף זה הסתדר איכשהו בהתערבות הורי היקרים, שדאגו ללמד את המנהל את כל נפתולי ליבי, והוא למד לקחת אותי בפרופורציות נכונות". הוא שאף שאיפה ארוכה מן הסיגריה, וסימן לי להגיש לו סיגריה נוספת, אותה הוא הדליק מהבדל המעשן שבידו, והמשיך לספר.

-"אם צלחתי את בית הספר, זה לא אומר שעברתי את הישיבה בשלום. זה ללא היה מקום בשבילי, הייתי משתעמם בשיעורים, ומצחיק את החברה מהטור השני בפרצופים מוזרים ובחיקויים של המשגיח. הרבנים ראו בי ממריד, החברים ראו בי סוג של תינוק שלא ראוי להתייחסות, ואני קמלתי לאיטי במסדרונות האינסופים של הישיבה, חולף בין דלתות החדרים כרוח סערה, כשבכל פעם אני מגלם דמות אחרת, הייתי יושב בבית המדרש, ומביים בראשי סצנות דרמטיות במיוחד, כשהכוכבים הראשיים הם הר"מ של שיעור ב' בזקנו האדמוני, הוא שימש בראשי בתפקידים נועזים, פעם שודד המחליק במורד הנברשת כשהוא יורה צרורות מאקדחים מגושמים החגורים למתניו, ובמקרה אחר, הוא מרגל סורי, שמצלם את יריבו ראש הישיבה, בעזרת מצלמת סתרים המוטמנת בזקנו האדמוני. קציני הביון היו מסירים את הצבע האדום מתוך התצלומים ומקבלים תמונות סודיות במיוחד מתוך אולם הישיבה. תפקידי במקרה הזה היה לעמוד מול פניו של הר"מ ולהסתיר את המצלמה. מיותר לספר כי לאחר ימים מעטים של במאות בדיונית, ביקש ממני ראש הישיבה לחפש מקום לימודים אחר. בטוב ליבו הוא שלח אותי לאחד מן הבדחנים של החסידות, בכדי שילמד אותי את רזי המקצוע, על כך מגיעה לו הערכה מיוחדת, הלוואי שהיו היום כאלה אנשים.." הוא נאנח.

-"יש כאלה אנשים", מחיתי, "הרב דולמן למשל".

-"אל תביא לי דוגמאות קיצוניות", לא הסכים גרשון, "הראש ישיבה הזה היה ועודנו במרכז הקונצנזוס בקהילה שלנו, ובמגזר החרדי כולו, ובכל אופן לא הייתה לו שום מניעה שאפרסם את דבר פנייתו אל הבדחן, ואני מכיר ילדים שעברו דרכי ודרך הרב דולמן, שראש הישיבה שלהם התבייש, והזהיר את תלמידיו לשעבר באזהרה חמורה לבל יעזו לספר כי למדו אי פעם בישיבה שלו.."

-"מוזר", הפטרתי, "למה להם להתבייש?"

-"אני מעריך את האמת שלך יואל, אבל אולי בגלל שאני בא מהמקום של השקר והמשחק, אני יכול יותר להבין אותם, אני הייתי נוהג כמותם אם לא הייתי ממש ממש עובד על הנקודה הזאת של אמירת אמת. אבל זה ממש לא הנושא. אני נשלחתי לזעליג מלצר, הבדחן הגדול של תקופתי, הוא היה מצחיק בקושי, לטעמי, אבל ברזומה שלו היו חתונות של גדולי האדמורי"ם, והוא היה מבוקש מאוד, לא היה לו ערב אחד פנוי.

הוא ניסה ללמד אותי את קטעי הבדחנות שלו, הוא האוד השתדל, הורי שילמו לו בעין יפה, אך אני לא מצאתי טעם בהלצותיו, הן היו תפלות לטעמי. לא התחברתי לחרוזים הדביקים שהרכיבו את הגראמן שלו, שורות המחץ שלו היו צפויות מידי, והנושאים משעממים. הוא כמובן לא התעסק עם נושאים שהיוו טאבו, והדם התוסס שלי רק חיפש אותם. רציתי לזרות מלח על הפצעים, לראות את הדם זב מתוכם, ואז ללגום אותו לרוויה. הייתי צעיר ומלא מרץ, הוא היה זקן עייף ועצבני. עד מהרה נשרתי מלימודי הבדחנות ועברתי לשוטטות ברחובות הקריה החסידית.

בעיני ההורים המודאגים הייתי פגע רע, כל העת התרכזו סביבי נערים משועממים, ממתינים למוצא פי, נער אחד קטן וטרחן, הקפיד לרשום את כל הבדיחות בפנקס קטן, ועד היום הוא מתקשר אלי ומזכיר לי בהתלהבות את הבדיחות שכבר שכחתי. אני צוחק בנימוס, הוא צוחק בקול גדול וחורקני, הוא לא השתנה במשך כל השנים, נשאר אותו נודניק. ניסיתי פעם לשים אותו ברשימת דחייה, אך תיבת ההודעות שלי התמלאה בהודעות שכוללות את הרפרטואר העתיק שלי, מלפני 30 שנה. התייאשתי, אני מקשיב לו בחצי אוזן וצוחק איתו כשאני שומע את צחוקו המתגלגל, שיהנה.

במשך שנה וחצי התגלגלתי ברחובות, עדת המעריצים מקיפה אותי, ואני די נהנה מהחיים, אנשי חינוך ניסו לשוחח איתי, לדאוג לי למוסדות חינוך מתאימים, אך אני הייתי במצב כזה שכל דיבור איתי היה הופך למופע בידור, במילים מושחזות משוחות ברעל הייתי שם את בן השיח ללעג וקלס, דורשי שלומי היו נסוגים במהירות, חוזרים לבתי המדרש, ולי היה את כל החופש לנהוג כאוות ליבי. רב אחד, עניו וסבלני כהלל, היה האדם היחיד שהצליח לדבר איתי בלי לקבל ממני את הבליסטראות שהיו נחלת כל המבוגרים בסביבתי, קראו לו פסח קליינמן. הוא היה משוחח איתי בנחת בכל פעם שפגש אותי בסמוך לחנות המכולת, אשר בסביבתה הייתי שוהה רוב שעות היממה. מתעניין בשלומי בכנות, ומכבד אותי במרמלדה או רחת-לוקום, ששלף מתוך שקיק בד בלוי שנשא עמו דרך קבע.

הייתי לומד איתו בחצר בית הכנסת, חומש משניות או משנה ברורה, לפעמים היה לומד איתי את הדף היומי, ולפעמים קורא בספר מוסר מהוה. הכל נעשה בטוב טעם ובשמחה,כשכוס תה צמחים מונחת על ספסל האבן שלצדו חיוך גדול נתון על פניו העדינות.

הוא היה זה ששיבץ אותי בישיבה גדולה, כזאת שהתנהלה באופן כזה שהקשר בין ההנהלה לתלמידים היה קשר לא מחייב, הית המדרש היה פתוח לכל, ולא התנהל שום משטר באף שלב. שהיתי שם מספר חודשים כתלמיד מן המניין, כשאני אפילו נהנה מן העניין, ולא התכוונתי שיצא לי חרוז" הוסיף בחיוך, "ואם כבר קטעתי את חוט המחשבה, אז הייתי שמח לקבל עוד סיגריה".

הצתתי לו עוד סיגריה והוא המשיך לספר.

-"אחרי מספר חודשים, נחשפתי באקראי לפרסומת קטנה בעיתון שהרמתי מן הרצפה. 'פורים שפיל' היה כתוב בה, ובכתובת צויין שם תאטרון בתל אביב. החלטתי שאני הולך לבדוק את הנושא, הייתי סקרן כל כך, והחלטתי כי לא יקרה לי שום דבר מהשתתפות חד פעמית בהצגה תמימה.

הלכתי להצגה בלב הולם, כשאני מסתיר את זהותי החסידית באמצעות כובע טמבל גדול. ישבתי בשורה הראשונה, בכרטיס היקר ביותר שהיה ניתן להשיג, וצפיתי בהצגה בעינים קרועות לרווחה. כשהסתיימה ההצגה, נותרתי על מקומי בלא תנועה, הסדרן ניגש אלי בדאגה, הוא חשב שקרה לי משהו, ואני פשוט לא יכלתי לזוז ממקומי מרוב הלם.

באולם התיאטרון גיליתי את חלומי הגדול מתגשם, עולם עלום של משחק מקצועי ואיכותי נגלה לעיני, עולם שהיה מוסתר ממני עד כה. לאחר ימים בודדים כבר חתמתי על מנוי שנתי, והייתי מבקר בתאטרון יום יום, רואה את כל ההצגות פעם אחר פעם, מכיר את הטקסטים בעל פה, יודע את שמות השחקנים, את שמות הכותבים ואפילו את שמותיהם של עובדי הבמה. לאחר שצברתי ידע רב בנושא, שלחתי מכתב למנהל התאטרון, וביקשתי להיפגש עימו. במכתב הצגתי את עצמי כשחקן ותיק ומנוסה, אשר למד משחק בבית הספר למשחק בלונדון, ועתה מחפש לעסוק בתחום הזה בארץ. התכוננתי היטב לפגישה, שיננתי את שמות מנהלי בית הספר של לונדון לדורותיהם, למדתי בעל פה את שמות חברי כל מחזור בבית  הספר, ואת התפקידים שהם ביצעו, ובנוסף למדתי את כל המחזות של שייקספיר בשפת המקור ובתרגום לעברית. גילחתי את הפאות ואת הזקנקן שעיטר את לחיי הצעירות, והרכבתי משקפי זהב עדינות על עיני. משקפי הזהב היוו השקעה גדולה, שכן רק עשירים באמת יכלו להרשות לעצמם הוצאה גדולה כל כך".

הוא עצר לרגע את סיפורו, הקיש על מקש כלשהו בטלפון הסלולרי שלו, ומתוך צללי הערב הופיע מלצר ובידו קנקן מים ושני כוסות,

-"תודה רבה", אמר למלצר, "תביא לנו בבקשה גם משהו לאכול, ואתה יואל", פנה אלי, "צריך להתפלל מנחה כי השמש מסתלקת".

התפללתי מנחה בזריזות, לצד אחת האנטנות, היה פשוט מאוד לדעת את מיקומה של ירושלים, כמעט כל שטח המדינה נשקף מנקודת תצפית זאת. כשחזרתי המתין לנו על השולחן מגש מלא באוכל משובח. מנת דגים עשירה, קדרת בשר בקר ואורז, סלט ירקות צבעוני, וקנקן לימונדה שפלחי לימון צפים על פניו.

-"אתה יודע לכבוד מה הארוחה הזאת?" שאל גרשון.

-"אין לי שמץ של מושג".

-"התאריך העברי החל מהרגע הוא י"ג אדר, כלומר, מחר חלה תענית אסתר, צריך לאכול משהו לפני הצום".

-"תודה שחשבת עלי, מר גרשון", עניתי.

גרשון העווה את פניו, "לא מר ולא חשוון, פשוט גרשון, בלי תוספות ובלי חיובים מיותרים. נראה לך שאני לא צם מחר?"

-"סליחה על תואר הכבוד שנתתי לך בטעות", עניתי וגרשון חייך, "בכל אופן תודה".

-"גם לך", ענה גרשון ופנה לעבר הכיור הסמוך בכדי ליטול את ידיו, "נמשיך בסיפור אחרי הסעודה".

-"בסדר", עניתי, "הפסקת את הסיפור בשיא המתח.."

-"זה שיא המתח?!", הוא צחק, "זה רק הפרולוג, המתח עוד הרבה לפנינו, רק אני לא בטוח שאוכל לספר לך אפילו עשירית ממה שעבר עלי",

-"הוספת רובד למתח", עניתי כשאני נועץ את מזלגי בנתח דג צלוי, ""אתה גורם לי למהר באכילה, חבל על הזמן". 

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק יד.

פרק יד

שתי דמויות עמומות, לבושות בבגדים שחורים, עמדו על המישורת העליונה של טריבונה ריקה בבית מדרש רחב ממדים, לא ראיתי היכן הוא מסתיים, האולם היה חשוך, ואור של פנסי רחוב שחדר מחלון מקושת, השתקף בקפוטות הבוהקות שהם לבשו, ובזגוגיות העבות של משקפיהם.

התקרבתי בצעדים איטיים לעבר הטריבונה וניסיתי לטפס עליה. גדר תיל סלילית וחותכנית חסמה את דרכי לכל רוחב הטריבונה, רובצת כקיפוד מפלצתי השומר על אוצר. חשבתי לטפס עליה מן הצד, אך לא עלה בידי, צידי הטריבונה כוסו בדיקט מהוקצע, נטול בליטות כלשהן אשר ניתן לטפס עליהן. הפניתי את מבטי כלפי מעלה, מנסה לצוד את תשומת ליבם של החסידים, אך לשווא, הם עמדו בדממה, כמו פסלים, בלי סימן חיים.

-"הלו!", צעקתי, "אתם שומעים אותי?". הם לא נעו.

-"אנטשולדיג!", ניסיתי את מזלי ביידיש העלובה שלי, "די הערנן מיר?". שום תגובה או תזוזה.

התרחקתי משם, כשאני מגניב מידי פעם מבטים לאחור, אולי תהיה איזו התייחסות מצידם, משום מה חשתי שאני מוכרח לשוחח איתם, לדעת מי הם, ולמה הם עומדים שם. עוד מבט  אחורה ולמעלה, קול רגלי הנגררות על רצפת השיש המלוטשת מהדהד בחלל, חוזר מן התקרה המקומרת, כמו מרעיד את מדליוני הקריסטל של הנברשת, שהשתלשלה ממרכז הכיפה, ונראתה עלובה וכבויה, כורעת תחת נטל הקריסטלים החשוכים, משמשת כפעמון לצללים ולרוחות שפרעו את זקן הבדולח שלה, בלי חיבה, בקור של רוחות לילה סתמיות וזדוניות.

פניתי לצאת מדלת הכניסה, סגרתי את אצבעותיי על הידית הצוננת, ועמדתי ללחוץ אותה כלפי מטה, ולהדוף את הדלת הגדולה שתיפתח מן הסתם בקול חריקה צורמני.

באותו רגע נשמעה בחלל האולם מוזיקה, עזבתי את הידית בבהלה, וחיפשתי את מקור המוזיקה. לא לקח לי הרבה זמן למצוא אותו, כי שני החסידים בראש הטריבונה נעו לפתע. הם שלחו את ידיהם לתוך הכיסים הפנימיים של חליפותיהם, ושלפו מכשירי טלפון. שני המכשירים ניגנו בעצמה רבה מאוד שני שירים שונים, האחד שיר ג'אז מהיר, והשני מוזיקה אירית. צלילי הסקסופון וחמת החלילים התערבו זה בזה, אך למרבה הפלא, היה ביניהם סנכרון מושלם, כאילו מדובר ביצירת ג'אז אירית. החסידים הושיטו יד זה לזה, החוו בראשם הנהון קצר, ומיד פרצו במחול סוער לאורך המישורת העליונה של הטריבונה, הם הפליאו לרקוד, נעו במהירות בצעדים קטנים וזריזים,נעלמים בבגדיהם הכהים באפלולית של תקרת בית המדרש, הטלפונים שבידיהם מציירים קווים של אור כחלחל על תוואי ריקודם, וקול רקיעת עקביהם על טריבונת העץ משתלב במדויק עם קצב הנגינה. לפתע עצרו, הקישו על מסך הטלפון שבידם והצמידו אותו לאוזניהם.

-"הלו?", שמעתי את קולו של אחד מהם עונה, כאילו האזנתי לו באמצעות אוזניה שנתונה באוזני.

-"כן", ענה לו השני בקול צפצפני, דיבורו מהיר וגבוה, "מה אנחנו עושים בעניין המדובר?".

-"עניין לא פשוט", שמעתי את הקול הראשון אומר, "צריך רחמי שמים מרובים, מרובים!".

-"זה ברור, אבל מה אנחנו עושים בנידון?", שאל השני, "איך אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו, הרי אנחנו חייבים מצד עצמנו לסייע לעניין"

-"אבל אני אסביר לך מה", אמר הקול הראשון, ונשמע קצת קצר רוח, "ניסינו כבר הכל, ממש הכל, ואף אחד, כולל אף אחד, לא נותן לזה סיכוי בידי אדם, אנחנו סתם טוחנים מים".

-"הרבה יודע מזה?"

-"חסר לנו שידע", ענה הראשון, קולו סדוק מעט, "הוא היה מעדיף ללכת לבית עולמו, מאשר לדעת מה קורה. בעת הזאת", הוסיף, "טוב לו מאוד שהוא לא נמצא בסביבה, טוב לו מאוד".

החסיד השני שתק, ידו הפנויה תופפה על המעקה, והוא החל לפזם ניגון שקט. לאחר כמה תווים הוא הפסיק את זמזומו ושאל:

-"אתה בטוח במה שאתה אומר? כי לדעתי...."

-"בטוח בטוח", קטע אותו הראשון, "אין לי בכלל ספק קל שבקלים שזה מה שצריך להיות, אם הוא יידע, זה יהיה נורא נוראות, נוירא ניורואס!".

-"אתה לא נותן לי לסיים את מה שאני אומר", נזף השני, מגביה מעט את קולו הצפצפני, "התכוונתי לומר שלדעתי המצב לא כל כך גרוע, הרי אין באמת סיבה שמה שאתה מתאר יקרה, העוילם לא גוילם, תוך יום יומיים אנשים מסתמא יקלטו את המצב, ויבינו בדיעבד לאחר מעשה שכל הבובקעס מיט לוקשען שמכרו להם בזמן האחרון, זה הכל שקר וכזב ודברים בטלים".

-"אתה מאוד תמים", ענה הראשון ונשף בעצבנות אל תוך הפומית, "תמים מאוד, אתה לא חי כאן בעולם הזה, אולי בעולם האמת ככה חושבים, אבל אם לא תרד לקרקע ומהר, אתה תגרום לנו לאבד את כל מה שהצלחנו להשיג עד עכשיו, את הכל!", אמר בצעקה שהדהדה בהיכל למשך מספר שניות, "עד שהגענו לכל המידע, לכל החומר, אתה תלך באמצע ותשאיר את השטח כפי שהיה? עם כל אנשי המרמה שלא יחצו ימיהם? איפה אתה חי? אתה לא מכיר את כל מה שקורה, את כל הפשעים שמתחוללים בלב הקהילה באין מפריע? את הנוכלים והעבריינים שמנהלים לנו את החיים? עד שיש אחד שכבר מודע, ואפשר לסמוך עליו, ויש לו את האפשרות היחידה להגיע אל המקומות החשובים באמת, הוא גם הולך לנו?".

הוא עצר את שטף הדיבור, שלף במיומנות מהכיס הפנימי של חליפתו, סיגריה ומצית, הצית אותה בתנועת אגודל קלילה, שאף את העשן אל קרביו, ופלט מפיו עננת עשן אדירה, שאפפה את שניהם ועטפה אותם במסך ערפילי שרק אורם הקלוש של הפלאפונים נצנץ מתוכו בחשש.

-"ולמי תצטרף?", הוא המשיך לתקוף, "לאלה שרוצים להרוס את הכל? ליהנות רק מהכבוד והשררה ולא לתרום כלום לזולת?"

השני שתק, ומבעד לעשן המתפזר ראיתי אותו שולף מכיסו דבר מה, אוחז אותו בקצות אצבעותיו ומתבונן בו לאור מסך הטלפון.

-"אתה רוצה אותו?", הוא שאל בקול עייף.

-"רוצה את מה?", ענה לו הראשון בתימהון.

-"את הנטל", הסביר בעל הקול הצפצפני, "עייפתי מלשאת אותו, הוא מעיק עלי בכל שעה ושעה, גורם לי להיות אויס מענטש, ללכת בעולם כמו משוגע, בלי שאף אחד אחר יידע שאני מחזיק אותו אצלי".

-"ומה?", שאל השני, נועץ את מבטו בחפץ, שלא הצלחתי לזהות אותו מהמרחק הזה, "אתה רוצה שאני ארגיש את מה שאתה חווה? לא חסר לי כל מה שאני סוחב עלי?".

-"חשבתי...", גמגם השני, "יודע מה?", הוא תיקן את עצמו, "עדיף באמת שלא תתעסק עם זה, יש לך יותר מידי על הראש".

-"לא", מיהר הראשון לענות, "אדרבה, אני מעוניין לעזור לך, רק זה היה לי חידוש שאפשר ממש להרגיש את הנטל, חשבתי שזה רק במחשבה", הצטדק.

-"זה בסדר", ענה השני, קולו הצפצפני נשמע לי כעת סמכותי משהיה, "אין צורך, אני באמת לא רוצה להפיל עליך את זה, יש לי מישהו יותר טוב", אמר והפנה את מבטו אלי.

-"בוא הנה!", הוא קרא לעברי בטון תקיף, "תעמוד פה למטה, ומהר!"

ניסיתי להסס, לשקול האם כדאי לי ללכת, אולי אני לא מעוניין בכלל לשאת בנטל הזה, אולי זו בחירה מוטעית, אך לא הייתה לי אפשרות להתנגד, גופי ריחף במהירות לעבר המקום שאליו הוא הצביע, סוליות נעלי נגררות על רצפת השיש בקול אוושה חרישית ולחששנית. תוך כדי ריחוף שמעתי את הקול הראשון מוחה בחברו.

-"השתגעת?", הוא נזף בלחישה, "מה פתאום עולה על דעתך להוציא את הנטל אל מחוץ לקהילה? אין לך מישהו מבפנים שיותר מוכשר מהדבר הזה שפתאום החלטת להעביר אליו את הנטל? בלי לשתף, בלי להתייעץ".

-"הנטל אינו רכוש הקהילה", אמר החסיד בלחישה צפצפנית, "הנטל הוא של מי שבא ונוטל אותו, זה פשוט, ואין על כך וויכוח"

הגעתי אל מרגלות הטריבונה, מבטי נעוץ בדמויות החסידים העומדות בקצה, הטלפונים חזרו אל הכיסים, ופניהם לבשו ארשת רצינית וחגיגית. מזווית זאת הבחנתי כי זקנו של האיש הצפצפני, מזדקר באופן מוזר מפניו, כאילו סירק אותו בכוונה כדי שיעמוד כך. הוא חפן את החפץ באגרופו הקמוץ, והחל מתנדנד כמו בתפילה, שפתיו נעו בלי קול, ועיניו המכווצות בריכוז נפתחו מידי כמה שניות, חושפות את לובן העין, ואת קצהו התחתון של האישון אשר מגולגל כלפי מעלה, מציץ כמו ירח אפל בתמונת תשליל.

-"..לעשות רצונך בלבב שלם.. ", שמעתי אותו ממלמל ברגש, הוא סיים את התפילה הקצרה בקול רם יותר, "...ויהי נועם השם עלינו...כוננה עלינו..כוננהההו ", ואז הוא פנה אלי.

-"אתה תצליח לעמוד במשימה, רק כי תרצה לעמוד במשימה, אבל מתוך שלא לשמה יבוא לשמה", הודיע, כשהחפץ נוץץ בין אצבעותיו, "הרבה הצלחה!".

הוא שמט את החפץ לעברי, ואני חיברתי את כפות ידי כקערה, בכדי לקלוט את החפץ הצולל.

והנה, הוא נח בחופני, פנינה לבנה וגדולה, נוצצת בברק ורדרד, כאילו יש לה אור משל עצמה, חיים משל עצמה, היא נעה בתנועות סיבוביות וחלקות בתוך ידי, כאילו היא נהנית מהמגע, כמו חתול שמתפנק. היא לא הייתה כבדה, וזה הפתיע אותי, הבטתי למעלה ונופפתי אל האנשים, אחר כך הכנסתי את הפנינה לכיס חולצתי.

בום.

כמעט נפלתי מהכובד, כאילו שהפנינה הוסיפה למשקלה עשרות קילוגרמים, שמשכו את פלג גופי העליון כלפי מטה, ירדתי על ברכי כשאני תומך את גופי במרפקי השמאלי, בידי הימנית החזקתי את הכיס מצידו החיצוני, כדי שלא יקרע מהכובד.

-"קח אותו בידיים!", שמעתי את הקול הצפצפני כמו בוקע מתוך מקלט רדיו ישן, מלווה ברעש לבן. "תחזיק אותו על הידיים, והוא יחזיק אותך, תקשיב לי!"

-"וכל היום אני אמור להסתובב איתו על הידיים?", צעקתי בחזרה, נאנק מכובד הפנינה.

-"זה לא הזמן לדיונים!", צעק לי בחזרה, "תחזיק אותו וזה, אם תיקח אותו בידיים, תוכל לקחת את עצמך בידיים, תקשיב לי!".

-"תקשיב לו", התערב פתאום החסיד בעל הקול הסמכותי, "הוא יודע מה שהוא מדבר, כדאי לך וזה משתלם, משתלם."

לא הייתי צריך להכניס את ידי אל תוך הכיס, הפנינה פשוט קרעה לעצמה חור קטן, ומצאה את עצמה בתוך ידי, הרמתי אותה מעט, ולפתע היא הפכה להיות קלילה ונעימה, כמו פנינה, ניסיתי להתרומם מהכריעה על הרצפה, אך לא הצלחתי לאזן את עצמי על הקרקע, הפכתי להיות קליל יותר ויותר, חסר משקל, כמו בלון אנושי. התנודדתי על רגלי למשך מספר שניות, ואז התנתקתי מהקרקע והתחלתי לרחף באוויר, לנסוק לגובה, גופי מתנגח בעדינות באשכולות הקריסטל של נברשת הענק, מנגן בה מנגינה חלומית, שצלצלה והדהדה מן התקרה והקירות ברסיסי דנדונים ענוגים. שני החסידים נתנו ידיים זה לזה ונעו בריקוד איטי, עיניהם עצומות ורגליהם פוסעות במיומנות על המישורות של הטריבונות, עולים בזו ויורדים באחרת. גם גופי התנודד איתם, מתערסל כמו תינוק בחיקה האינסופי של הרוח, שהודפת אותי בעדינות מצד אל צד, מבלי שתהיה לי כל שליטה על תנועותי. חשתי שמורידים אותי במדרגות, שמעתי צליל של דלת זכוכית נפתחת, נשימות של מאמץ, ידים רטובות שמנסות לפתוח ידית עגולה, קול של יד שמתחככת במעיל על מנת להתייבש. רוח קרה ששורקת מבעד לחריץ הדלת שנפתחה, נעל שנתחבת לחריץ בשביל שלא תיסגר, צלילי מים הנשפכים ממרזב נחושת, דלת מכונית נפתחת.

פתחתי את עיני, ראיתי את זקן הזיפים של קבדה, מתאמץ להרים אותי אל הספה של הוואן של שליבוביץ, את צידה התחתון של מקטרתו של הרב דולמן, אפופה בעשן סמיך, ואת סנטרו המגולח של פרופסור שליבוביץ, מזדקר לפנים כאנדרטה מסתורית.

מושכב על הספה, כשמעלי גוחנים שלוש דמויות, אחת מהן מוכרת לי כבר תקופה ארוכה, ולשתיים האחרון התוודעתי אך לפני ימים בודדים. שלושתם בחנו אותי כמי שבוחן אתרוג, במבטים ממושכים ובגבות מכווצות. לא פציתי את פי, הייתי נבוך מאוד מהמעמד, ולא הבנתי למה הם היו מוכרחים לשאת אותי כמו שנושאים תינוק, להוריד אותי כשאני ישן אל הוואן, ולהשכיב אותי על הספה כמו שמשכיבים פצוע.

שליבוביץ היה הראשון לדבר.

-"שלום יואל", הוא פתח, "אנחנו עכשיו יוצאים אל המשימה שלנו, המשימה שאתה נבחרת להוביל אותה, אני מאחל לך הרבה הצלחה", אמר והנהן בראשו לאות כי סיים את מה שהיה לו לומר. קבדה תמך בי וסייע לי להתיישב, סבר פניו נשאר רציני, כך גם סבר פניהם של שאר הנוכחים. שליבוביץ התיישב במושב הנהג, והרכב החל לנסוע במהירות.

הבטתי בפנים חמורת הסבר שהקיפו אותי, אבל לא העזתי לשאול את השאלות שצפו לי על קצה הלשון, דוחפות זו את זו במאבק מטריד, מתחרות על מקומן מתוך הנחה ילדותית שהעונה להן יהיה חכם, המשיב על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון. ניסיתי לצוד את מבטו של הרב דולמן, להישען עליו בבלבול שאחז בי ברגעים האחרונים, לקבל ממנו קצת הסברים, הכנה והדרכה, אך הוא העדיף להתרכז בנוף שנשקף מן החלון, כשהוא מסרק בעצבנות, באצבעותיו ארוכות, בתנועות קצרות, את זקנו המסודר ממילא. קבדה קבר את עצמו באזניות ענק ובמשקפי שמש, ועל שליבוביץ העדפתי לוותר, לא רציתי לשמוע ממנו כלום, אף פעם.

שליבוביץ גרם לי לשנוא אותו, הרהרתי, הוא תמיד מופיע עם הקרחת השחצנית שלו, הגיחוך המעצבן שנח על שפתיו, שנותן לכל מי שמדבר איתו הרגשה מטרידה, כאילו המאזין לא ממש מעוניין לשמוע מה יש לבן שיחו לשמוע. הצליעה שלו, התחלתי להתעמת עם הדמות, נראית לי מזויפת, תיאטרלית, עוד גיבור גדול שנפצע באחת המלחמות, ונושא את הצליעה כאות גבורה. סביר להניח שהוא קיבל את הצליעה כשהחליק באמבטיה, או נפל מן המיטה בלילה.

ההרגל המגונה שלו לפתוח כל שיחה בדברים קצרים וסתומים, חבל שהוא לא מסיים אותם בצמד המילים "והמבין יבין", הצורך שלו להיות "המלאך הגואל", להופיע תמיד ברגע הנכון ובזמן הנכון, לדעת מה בדיוק צריך לעשות, כל אלה גרמו לי לתיעוב עז כלפיו. ואז ירדתי ממש נמוך, איזה שם מעצבן יש לו, והשלט המתחכם הזה על דלת ביתו, ובכלל איך זה יכול להיות שהוא אוהב ג'ינג'ר, הרי עד כה חשבתי שאני היחיד שאוהב את זה, איך הוא מעז בכלל?

התביישתי, בתחושות הילדותיות, בשנאה העיוורת, ובעיקר בקנאה.

-"הרב דולמן?", פניתי אל הרב דולמן, שקפץ בבהלה והסתובב לעברי, הוא היה לחוץ בהרבה מאשר ראיתי אותו אי פעם.

-"כן יואל", הוא ענה בבהילות, "מה יש? מה קרה?".

-"שום דבר מיוחד", עניתי, "חשבתי רק אם אפשר אולי ללמוד משהו עם הרב?"

-"מה תרצה ללמוד?", הוא שאל באדישות כלשהי, אולי טעיתי בזמן ובמקום, תהיתי ביני לבין עצמי.

-"לא יודע", אמרתי, "תורה, מוסר, משהו כזה".

-"ומה אתה רוצה ללמוד?", הוא שאל, כשעיניו נעצמות ברפיון, ומראהו הכללי משדר לאות.

-"הא?", פלטתי מלמול של אי הבנה, הוא התנער לפתע, ונעץ בי את עיניו, ערניות ומרוכזות, ידו גיששה אחר מקטרתו.

-"שאלתי ברצינות, מה אתה רוצה ללמוד", הסביר הרב דולמן, "כי הגעת לשלב בחיים, שבו אתה אמור להיות מספיק בשל בכדי לדעת מה ברצונך ללמוד, וכמובן שלא התכוונתי לשאול איזה מקצוע בתורה אתה רוצה ללמוד, אלא לשאלה יותר מהותית וגורלית, איפה אתה ממקם את עצמך ביחס לאירועים שאתה חווה, כמה אתה רואה אותם ככלי ללימוד, ולכמה אתה מתייחס לכאל מטרד שיש להיפטר ממנו, מובנת השאלה?", אמר, והצית את מקטרתו.

שתקתי, הוצאתי סיגריה מהכיס והדלקתי, כשאני נזכר בבליל מחשבות השנאה לשליבוביץ, שבזה הרגע טרק את החלון שמפריד בין תא הנהג לתא הנוסעים.

-"תבין", המשיך הרב דולמן, "כשאתה לומד, אתה צריך לדעת מה אתה לומד, למה אתה לומד, לשם מה אתה לומד. אתה מתחיל כרגע לצאת לעולם, ובעולם שלנו יש אנשים שמכנים אותם, בדרך כלל בטעות, "בעלי חכמת חיים". לרוב מדובר באנשים שמשמיעים את פניני השפר שלהם לכל דורש, פתגמים, אמרות וחידודים, ואלו דברים נחמדים כשלעצמם. אך מהי באמת חכמת החיים?", שאל הרב דולמן.

-"נו", מלמלתי.

-"נו", ענה לי הרב דולמן, "אם הקשבת למה שאמרתי, אתה אמור להבין לבד, אבל אני לא אשאיר אותך במתח, כי אתה ממילא מתוח מכל מה שמתרחש סביבך, ואין לי מה לעזור לך בנידון, הרי אם אומר לך שאתה עתיד להיות יותר מתוח, זו לא תהיה בשורה שממש תשמח אותך, נכון?", שאל ומיד המשיך, "חכמת חיים אמיתית היא, לדעת ללמוד מהחיים, לפקוח אוזנים, עיניים ולב, ולקבל מכל אדם את השיעור הכי טוב שתוכל לקבל בחיים, שיעור שלא מצטמצם לספרים מחברות וסיכומים, אלה טובים בתיאוריה, אבל שיעור צבעוני מלווה בהמחשות, כמו שרק החיים האמיתיים יודעים להעביר, הוא הטוב מכולם, ואותו תקבל רק אם תפקח את העיניים, ובעיקר, תכין כלי קיבול אמיתי, לכל מה שהם יתנו לך, וזה הולך להיות ממש הרבה".

-"תודה הרב דולמן", עניתי, "אני תמיד מקבל ממך תשובות לשאלות שלא העזתי לשאול, אני מתחיל לחשוש שאתה קורא מחשבות..".

-"ממש לא קורא מחשבות", ענה, "פשוט למדת איך לשאול את השאלות..", הוא חייך, ואני נהניתי לראות איך שוב החיוך מוצא לו מקום של קבע, על שפתיו של הרב דולמן, בין עיניו הצוחקות, ואפילו בזקנו ומשפמו, המשתתפים הסמויים בחגיגת השמחה, אלה שרוקדים את ריקוד החיוך של בעליהם בעל כרחם, ומרגע לרגע הם נהנים יותר ויותר, נעים בקלילות בריקוד סוחף, ברחבת הריקודים שמקיפה את חתן השמחה, הפה המתרחב, השיניים הצחורות, והעיניים הצוחקות.

בלימה פתאומית קטעה לי את המחשבות הפיוטיות, הורידה אותי אל קרקע המציאות, וכמעט שהטילה אותי על קרקע המכונית, שליבוביץ פתח את החלון המפריד בין הנהג לנוסעים, וזרק לקבדה בגד שחור. קבדה הודה לו בהנהון ואז פנה אלי.

-"טוב יואל, אנחנו חייבים לעשות את זה", אמר בטון מתנצל, "אני אכסה לך את העיניים לכמה דקות, אז בבקשה תתאזר בסבלנות, בסדר?". אמר ולא המתין לתגובה, הוא נטל את הבד, מין כובע גרב עם רצועות ארוכות. הוא הלביש את הכובע על ראשי, מוריד אותו אל עבר עיני, משאיר אותי בעלטה גמורה. ליתר ביטחון, הוא ליפף את הרצועות סביב עיני, מונע ממני כל אפשרות להציץ מבעד לכסות העיניים. הרגשתי כמו מומיה, וחשתי צורך אובססיבי למשש את כיסי, לדעת שכל מה שהיה בהם, אכן נשאר בהם, לוודא כי כל הכפתורים שלי סגורים, שלא ייווצר מצב שבו אובך בלי ידיעתי.

בסופו של דבר, אולי כמו שנותנים לילד סוכריה, בכדי להמתיק את טעמה הדוחה של תרופה מרה, כך קבדה, הרכיב לראשי את צמד האזניות האימתני שלו, כשהוא משמיע לי את כל שירי הרב דולמן, בהקלטה שטרם שמעתי מימי. אין מה לומר, כפי שנהניתי מהמוזיקה כמו שלא נהניתי ממוזיקה בחיי, הריכוז המושלם, בלי הסחות, בלי גירויים, רק מוזיקה זכה ונקייה, כך התאכזבתי כשקבדה הסיר ממני את האזניות, ופתח את כיסוי העיניים.

-"יורדים!". הודיע הרב דולמן, "קח איתך את הכל, כי אנחנו לא ממשיכים ברכב הזה".

ירדתי מהרכב, בתוך חניון תת קרקעי רגיל ושגרתי, הרב דולמן הוביל אותי לאחת המעליות, שלט קטן שנקבע עליה, הודיע כי מדובר במעלית שירות. הרב הניח את אצבעו על סורק קטן שנקבע על המשקוף, המעלית נפתחה, וכשנסגרה היא החלה לטפס במהירות גבוהה, סותמת אוזנים. שיערתי כי אנחנו נמצאים בבניין גבוה, וכשנפתחה דלת המעלית, לא היה לי ספק בכך. הים התיכון, פרוש מאופק אל אופק, דרך שמשת זכוכית ענקית, סיפקה לי אישור חי וצבעוני להשערותיי. דמותו הצנומה של רבה גרשון, לבוש ומסופר כחסיד, מבע פניו טבעי ונעים, עיניו ממוקדות ושמחות, גרם לי לחוש מבולבל. האם זה האיש אותו פגשתי במרחץ התת קרקעי?

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק יג.

אחרי כמה דקות של הליכה, התחלתי להתעייף, גררתי את רגלי על חצץ השביל, בועט בעצבנות באבנים מזדמנות, מבטי נעוץ בקרקע אשר התחלפה מחצץ יבשושי, לאדמת יער חומה וזרועת עלים.

חציתי את הנחל מבלי להעניק לו מבט, מול עיני חלפה האדמה במגוון צורותיה. מבלי משים מצאתי את עצמי פוסע באחד מן הרחובות המטופחים של תילתן.

שוטטתי ברחובות הקסומים בלי מטרה, בוחן את החצרות המטופחות, את הקירות המסוידים בגוונים בהירים. למרות האחידות ששלטה במראיהם של הבתים, באחדים מן הבתים, יכולתי להבחין בטביעות האצבע האישיות של בעל הבית. במינימליסטיות מוכתבת מלמעלה, העניקו בעלי הבתים צורה וגוון אישים לכניסות ולגינות. פה כיסא עץ צבוע לבן, מונח ברישול מכוון על אדן חלון, שם דלת מגולפת. וילון רקום שהתנפנף ברוח, ופנס צבעוני שנעוץ בקיר העניקו נופך אישי לכל בית.

לאחר כמה רחובות, התחלפו הבתים האחידים בבתים ישנים יותר. אם בבתים הלבנים והאחידים, דומה כי העיצוב המוקפד נאכף על ידי גורם כלשהו, כאן נראה כי נאכף חוסר הסדר, היצירתיות והצבעוניות. כל בית היה שונה ממשנהו, טביעות אצבעותיהם של הבעלים, ניכרו בכל עשב ועשב שבחצר. בית אחד צבוע בכמה גוונים של וורוד, התהדר בעץ חרוב ענק שפרץ מגגו, וששורשיו התפתלו כמו נחשים בינות לחלונות המקומרים של הבית.

בית אחר, קסום ומסתורי, עוטר כולו באריחים שחורים, שעל כל אריח הופיע ציור זעיר בסגנון יפני.

בתים אחרים התהדרו בערמות גרוטאות מפוארות, כלים חקלאים רבי חלודה ורושם, חוטי חציר שחורים מסובכים בין שיני המחרשות הקשישות. באחת החצרות גיליתי אוסף מרשים למדי של אופנים ישנות, גלגלים וכידונים נערמו בעירבוביה בכל פינה אפשרית, גדרות החצר היו מורכבות משרשראות של אופנים, מתוחות בין שלדות חלודות ומעוקמות.

חשתי ברעב, הוא זחל בחשאי במורד הבטן, גישש את דרכו במעלה הוושט, דגדג בצעדיו את הקיבה המרוקנת למדי. מאז ארוחת סלט נתחי העוף שאכלתי עם הרב דולמן, לא בא דבר לפי, וגם הסלט ההוא, בא לאחר יום שלם של צום. מצאתי גינה קטנה ונטושה, התיישבתי על ספסל עץ קשיש, ופתחתי את התרמיל. בתרמיל היה כמעט הכל, החל ממחבת ופינג'אן, עבור דרך פרטי לבוש שונים, וכלה בספרי קודש מגוונים. אוכל לא היה בתרמיל, חיפשתי ביסודיות בין החפצים, מרחרח ומפשפש, הופך ומגשש, אין, כלום.

-"בטח יש כאן איזו מכולת", אמרתי לעצמי בקול, "מעניין איפה היא".

הכנסתי את החפצים לתרמיל, וקמתי ממקומי, מתחיל בחיפוש אחרי מיקומה של המכולת. יצאתי מן הגינה אל הרחוב, אדם צעיר וכלב גדול הופיעו מן הכיוון הנגדי ונכנסו בריצה אל תוך הגינה.

"סליחה", קראתי לעבר הצעיר, "אולי אתה יכול לומר לי היכן המכולת כאן?".

האיש לא ענה והמשיך לרוץ, הבחנתי כי על ראשו הוא הרכיב אזניות גדולות. ניסיתי לצעוק, אך האיש והכלב התרחקו ממני מבלי לחון אותי במבט.

צעדתי ברחוב הכפרי, מכוניות אחדות חלפו, ניסיתי לסמן להם שיעצרו, אך לא קיבלתי יחס מאיש. השמים החלו להתקדר בעננים שחורים ורוח קרה החלה לנשוב, בניגוד לאנשים הלוקים בדיכאון חורף, לי הוא גורם לשמחה, אני מחכה לכל סערותיו, לאורות ברקיו, לשטף טיפותיו ולנפץ רעמיו. לאחר כמה דקות של שוטטות תחת כיפת העננים המתעבה, הבחנתי באחת החצרות בילד קטן ושחום, אשר שיחק בשלולית קטנה שהצטברה בחצר. הילד היה שקוע במשחק ולא הבחין בי, לא רציתי להפריע לו, הבטתי בו זמן מה, ולאחר כמה דקות קראתי לו. הילד הפסיק את משחקו והפנה את מבטו לעברי, עיניו היו מכווצות בחשד, היה נראה כי הוא מנסה לראות אם אני מוכר לו או לא.

-"אתה יכול להגיד לי, חמוד, איך אני מגיע אל המכולת?". שאלתי אותו.

-"המכולת?", הוא כיווץ את עיניו ומצחו, עד שחששתי כי הוא ייתקע עם המבע הזה לנצח, "מה זה מכולת?", הוא שאל בתימהון.

לרגע שתקתי בתדהמה, מופתע מכך שהילד לא מכיר דבר כל כך בסיסי, חשבתי איך אני יכול להסביר לו למה התכוונתי.

-"יש אצלכם מקום שקונים בו דברים, אוכל?", שאלתי.

-"אה", הוא אמר בחיוך, ומצחו התיישר, "המרכול!", הוא קרא, "בטח שאני יודע, רוצה שאני אגיד לך איפה זה?", שאל.

-"זה יהיה נחמד מצידך", עניתי, מחייך בשעשוע.

הוא הוציא את ידיו מן השלולית הבוצית, הן היו מכוסות בבוץ נוזלי, טיפות של הנוזל הבוצי נטפו מן אצבעותי על חולצתו, נראה שהדבר לא הפריע לו בכלל.

-"תלך כאן", הוא הצביע לעבר פינת הרחוב, "עד שתראה שלט שכתוב עליו "מרכול", אתה יודע כבר לקרוא?", שאל בתום, "זה מם, ואחר כך ריש, אחר כך כף, וו, ובסוף מם סופית", סיים בתרועה.

-"וואו", אמרתי, "אתה יודע כל כך יפה לקרוא".

-"גם באנגלית", הוא אמר, "ובעוד שפות, רוצה לשמוע איזה?", הוא שאל.

-"איזה שפות?", שאלתי, והוא מצידו התחיל לפרט.

-"רוסית – לקרוא ולכתוב, ספרדית – לכתוב, לקרוא ולדבר, יפנית – לקרוא, גם סינית, אבל רק מנדרינית, פינית – לקרוא..."

-"דיי!", עצרתי את שטף הדיבור שלו, "בן כמה אתה?", שאלתי בתדהמה.

-"אני בן תשע!", ענה בגאווה, "נולדתי בעשרים ושלוש לפברואר, לפי התאריך הלועזי, ולפי התאריך העברי בכ' בשבט", לפני עשרים ושנים ימים חגגתי יום הולדת..."

-"אתה גדול", ציינתי.

-"אני רק נראה קטן", הוא אמר, "יש לי מחסור בהורמון גדילה סומטוטרופין, וזה מתבטא בכל מיני היבטים, וייתכנו השלכות לטווח הרחוק, אך כרגע המצב הרפואי שלי תקין לחלוטין"

-"אתה חמוד", אמרתי, "אתה מדהים, ואתה חכם, ואני רעב".

-"לך למרכול", הוא ענה בשקט, "תרכוש לעצמך דברי מאכל, יש שם דברים טעימים מאוד".

-"שלום", אמרתי והתחלתי ללכת, ואז הסתובבתי לעבר הילד, "איך קוראים לך?", שאלתי אותו.

-"יש לי כל מיני שמות", הוא אמר, "אבל רוב האנשים, אם נדייק 86.6 אחוזים מהם, קוראים לי סטיבן, אבל הוא לא השם האמיתי שלי". הוא אמר והצביע לעבר הבית, "ההורים שלי קראו לי נפתלי".

-"שלום נפתלי או סטיבן", נופפתי לעברו.

-"שלום לך איש" הוא קרא.

-"יואל", קראתי בחזרה, והתקדמתי במהירות לעבר העיקול, אשר לפי דברי סטיבן – נפתלי, מעברו הייתה ממוקמת המכולת. איתרתי בקלות את המכולת על פי השלט הצנוע שהיה קבוע מעל הדלת, ועליו נכתב בפונט חיים "מרכול". על החלון הגדול שפנה אל הרחוב, לא נתלו שלטים המודיעים על מבצעים למיניהם, רק חלון גדול ונקי שממנו נשקפה חנות מסודרת ומצוחצחת.

נכנסתי, המוכר שישב מאחורי הקופה היה אדם מקריח, שלקווצת שערו האחרונה, סרח העודף שנמתח לרוחב מצחו, חוברה בסיכה כיפה סרוגה שחורה. הוא הרים את עיניו מן הספר הקטן שאחז בידו ובירך אותי בשלום, השבתי לו בהנהון קליל והתחלתי לסייר בחנות. המבחר היה מעט מצומצם, אך כל המוצרים היו מסודרים בסדר מופתי, הלחמים האחרונים שניצבו על המדף, קיימו ביניהם סימטריות מושלמת, לקחתי לחמניה אחת, ותוך כדי כך שברתי את הקומפוזיציה שהמוכר הדקדקן בנה בעמל. לחמניה, פסטרמה, טחינה, מלפפון, נכנסו אל תוך הסלסילה, מוכנים לארוחת שבירת הצום, ניגשתי עם המוצרים לקופה וביקשתי מהמוכר לערוך לי את החשבון.

הוא סימן לי בידו להמתין, ולבסוף נאנח, סגר את הספרון והניח אותו על השולחן. הצצתי באותיות המוזהבות של הכריכה המהוהה, "ספר הדרכים", נכתב שם, התלהבתי, יש כאן איש עמוק ומשכיל, ניתן יהיה לנהל איתו שיחה של ממש, על דברים העומדים ברומו של עולם.

-"מה יש לנו כאן..", הוא מלמל, "פסטרמה, לחמניה, טחינה, מלפפון...זהו?", הוא שאל

-"זהו", עניתי.

-"שבעה תלתנים", הוא ענה, ומיד חזר לעיין בספרון.

-"תלתנים?", שאלתי בהפתעה, הוא הרים את עיניו מן הספרון, והרכיב על אפו משקפים גדולות, מיושנות.

-"אתה חדש פה?", הוא שאל לאחר שבחן אותי בדקדוק.

-"כן", עניתי, "ואין לי מושג מה זה תלתנים, אבל אתם לא מקבלים כסף נורמלי?", שאלתי ומיששתי את כיסי הריק, הארנק שלי לא נשאר ברשותי, הוא כנראה ספון אי שם במטמוניו של קבדה, או מי יודע, אולי הוא הצטרף כבר לאוצרות האינסופיים של חצבאני. "גם כסף רגיל אין לי", מלמלתי, "אני לא יודע מה חשבתי לעצמי..".

-"יודע מה חביבי", אמר המוכר, "מוצרים, אני לא יכול לתת לך, גם לא בהקפה, פשוט הכל ספור ומיועד ללקוחות שמשלמים בתלתנים. אבל אם אתה רוצה, אני יכול להכין לך משלי משהו, חכה עשר דקות ואחרי שאסגור אני אדאג לך, סגרנו?".

-"אני לא ממש רוצה לקבל מתנות חינם", אמרתי במבוכה, "אני כבר אסתדר איכשהו".

-"לא", אמר המוכר, "אתה מחכה פה ואתה בא איתי, בינתיים בוא תקרא איתי איזה קטע קצר פה".

התיישבתי לידו, הוא התחיל לקרוא מתוך הספרון, היה לו מבטא ישראלי מאוד, כמו אנשים של פעם. כל מילה נהגית בשיא הדיוק ובהטעמה, מרוב שהתרכזתי בקריינות שלו, הסחתי את דעתי מן התוכן, לאחר כמה דקות של האזנה, הקריאה הגיעה לקיצה. הוא סגר את הספר בעדינות, הלך לעבר הדלת, נעל אותה במפתח והפך את השלט הקטן שהיה תלוי על הזגוגית כך שיציג "סגור".

-"בוא!", הוא אמר לי, "נעלה למעלה".

עלינו במדרגות עץ לולייניות, נקיות ומבהיקות עד כדי כך שחששתי ללכלך אותן בפסיעותיי. נכנסנו לחדר מאותו הסוג, מבהיק באופן מטריד, וריק כמעט מחפצים. בקצה החדר הגדול היה מעין מטבחון, הוא פתח את המקרר הקטן שעמד שם, הוציא סיר לבן, והניח אותו על הכיריים.

-"אני מאוד מקפיד על כשרות, בעברי הייתי ראש השוחטים של הרב רובין, וגם את ההכשר שלו לא הייתי אוכל, אני מכין הכל לבד בבית, אז ככה שאין לך מה לדאוג", הוא חייך, "בטח קשה לך לראות אותי בתפקיד כל כך אחראי, אבל, משתנים בחיים, אין מה לעשות..".

-"לא", עניתי, "לא קשה לי לראות אותך, להפך, אתה נראה בן אדם מאוד רציני ואחראי", הוספתי.

-"אתה יודע", אמר בחיוך מתנצל, "מכולתניק וכל זה, זה תפקיד שלא מטיב עם הדימוי העצמי של האדם, יש תפקידים שיותר קל להרגיש איתם טוב, אבל אני משתדל להרגיש טוב בכל מצב, בוא, שב תאכל". הוא אמר, ורוקן את תוכנה של המצקת לתוך קערה שעמדה על השולחן.

הנזיד שהאיש בישל היה אחד הנזידים הטובים שאכלתי בחיי, הוא קרא לו נזיד טורטני, והסביר שהשם הוא המצאה שלו, זה פשוט נשמע לו שם טוב. הוא הכניס בו כמעט את כל מה שניתן להעלות על הדעת. חתיכות בשר בקר, גזרים ובצלים, זיתים וחצילים קטנים ומוחמצים, נקניקיות קבנוס וכרוב, ועוד כל מיני דברים שלא זיהיתי. בשלב מסוים הוא הגיע, ביקש ממני את הצלחת, מילא אותה שוב, ועיטר אותה בפטרוזיליה קצוצה שפיזר ברישול על פני הנזיד.

-"תאכל", הוא הפציר בי, "אתה צריך את זה, האמת היא שאתה נראה ממש רעב".

-"תודה רבה לך", עניתי, "ממש לא התכוונתי שתפנק אותי בארוחה כזאת, חשבתי שלכל היותר תפרוס לי לחם ותמרח לי עליו ריבה, ואולי, במקרה הטוב, תמרח על הצד השני מעט חמאה".

-"אתה רציני", פניו התקדרו וגבותיו התרוממו בקשת מלאה תימהון, "ככה חשבת?".

שתקתי רגע, לא חשבתי שהוא ייפגע ממה שאמרתי, או שתיגרם לו אי נוחות, אחר כך אמרתי.

-"אתה לא מסוג האנשים האלה, שמראה הפנים שלהם מסגיר את המחשבות שלהם, וגם אם היית כזה, אני לא ממש יודע לקרוא הבעות פנים, ובטח שלא כוונות. מה שאני התכוונתי זה שהציפייה שלי לקבל לא הייתה גבוהה יותר מאשר פרוסת לחם עם ריבה, אתה נתת לי מעבר לכל הציפיות שלי". סיימתי את המשפט הדיפלומטי, ומיהרתי לטמון את קצה אפי בקערת הנזיד, כדי שעיני לא יפגשו בעיניו של האיש. תמיד כשאני מוציא מהפה את המשפטים המסובכים האלה, אני מרגיש אי נוחות מבן השיח, במיוחד כשבן השיח הוא אדם שרעב להכרה, ומודד כל משפט ביחס לדימוי העצמי הירוד שלו.

-"האוכל ממש טעים, אדון...." אמרתי, כשהרמתי את הקערה בחוסר נימוס בולט, ולגמתי בשקיקה את הטיפות האחרונות של הנזיד.

-"אפרים גלוסמן, לא אדון ולא כלום", הציג את עצמו והושיט את ידו ללחיצה, לחצתי אותה בחום, כשאני מהנהן במרץ, בהתלהבות מעושה,ואומר, "נעים מאוד, נעים מאוד, אני יואל". והוא משיב לי בהתלהבות, "הו, נעים מאוד, טוב להכיר אותך, טוב מאוד, נעים מאוד נעים מאוד".

הוא המשיך ללחוץ את ידי בחזקה למשך עוד מספר שניות, לפתע הואר החלון באור חזק של ברק, ולפני שהספקתי לברך "עושה מעשה בראשית", נשמע קולו העז של הרעם, כפיצוץ עז, ולאחריו באו ברקים ורעמים, רודפים זה את זה, ומתחרים ביניהם בעוצמתם, מחזה אור קולי מסעיר ואדיר. חשתי את ידו של אפרים, מתהדקת סביב אצבעותי, ופניו התקרבו אל פני באופן מעיק ומטריד. הבטתי בעיניו, הן נצצו בברק מוזר, פיו התעקל לחיוך חושף שיניים, נחיריו התרחבו וכיפתו הוזחה לצד ראשו, כשהיא נשארת תלויה על סרח השיער העודף, אשר היה מתוח על מצחו, וכעת השתלשל כפאה מוזרה לצדעיו של מר גלוסמן, הוא לחש באיום, כשמפיו נובע קצף והוא רועד בלי שליטה.

-"יש אנשים שאין להם מזל, הא ילדון?"

נרתעתי לאחור בבהלה, אך הוא התקרב, לפיתתו נעשתה חזקה בהרבה, חשתי את הבל פיו בתוך אפי.

-"עזוב אותי!", צרחתי כשהתעשתתי, "שחרר את היד, ומיד!".

הוא נבהל ושחרר את היד, לרגע הוא עמד ובהה בי, במבט משתומם ועייף, ולאחר כמה שניות, עיניו התגלגלו בחוריהן, לסתו התחתונה נשמטה, ולשון עטוית קצף השתלשלה מפיו ברפיון, ואז הוא קרס בחבטה שהרעידה את כל הבית על רצפת העץ המבהיקה.

עמדתי חסר אונים, הדופק שלי השתולל, וחשתי איך האדרנלין מתפשט בעורקי, משאיר טעם מוזר על הלשון. הבזקי הברקים מאירים את הדמות השרועה על הרצפה בתאורה דרמטית.

-"לקרוא למד"א?", שאלתי בצעקה חסרת סיכוי, מול קולות הרעמים, כשאני מתכופף לעבר האיש השרוע על הרצפה, בודק אם דרכי הנשימה שלו לא חסומות. לא הייתי בטוח במה שאני עושה, הידע היחיד שהיה לי בנושא הגשת עזרה ראשונה היה מקריאה של מדריכים להצלת חיים עם איורים מיושנים בשני צבעים.

פתחתי את פיו, משתדל להתעלם מהקצף המרוח על השפתיים ושולי השפם, הבחנתי בשיניים התותבות שזזו ממקומן ועמדו בזווית מסוכנת, שלפתי אותן והנחתי אותן על כיסא לצידי, לשונו הלבנבנה הייתה שמוטה בתחתית פיו, כמין כרית נפוחה. תפסתי בשורש הלסת שלו והגבהתי אותה ככל שיכלתי, כשאני מטה את ראשו הצידה. ראיתי איך הפעולה הזאת גורמת לבית החזה שלו להתרומם בקול שריקה, והוקל לי מעט, מיששתי את פרק ידו יש דופק, יש נשימה, יהיה בסדר.

המשכתי לתמוך בלסת, זה לא היה קל, גופו התנועע בפרכוסים עזים, רגליו שנחבטו ברגלי השולחן גרמו לכלים שעליו להשמיע קולות קרקוש. לא ידעתי מה לעשות, ולא ידעתי אם מותר לי לעזוב את הלסת שלו, או שאני צריך להמשיך לתמוך בה עד ביאת גואל צדק.

לפתע פסקו הפרכוסים, עיניו נעשו צלולות מעט, וידו האחת גיששה מתחת לשרוול היד האחרת. היה שם מעין שעון, שבמרכזו בלט לחצן אדום. הוא לחץ על הלחצן והפנה אלי את מבטו, פיו מלמל משהו לא ברור.

-"מה אתה אומר?", שאלתי, מנסה לנצל את רגע הצלילות כדי להבין מה עלי לעשות.

-"תנקה את הרצפה..אחרי זה", הוא לחש, "והמקרר לרשותך..".

-"אתה לא צריך לדבר על זה עכשיו..", ניסיתי להגיד, אך לא היה עם מי לדבר, ההתקף חזר וביתר שאת, ידיו המתנופפות פגעו באפי בקול חבטה, בקושי יכולתי לפקוח את העיניים, אבל התאמצתי להחזיק את הגוף המפרפר הזה, ולאפשר לו לנשום. חפצים נפלו מן השולחן, אגרטל התנפץ לרסיסים וסיכן את אפרים ברסיסיו שהתפזרו לכל עבר. שערותיו הדלילות נשרכו בקצף שנמרח על רצפת הפרקט הנקיה, הרגשתי בחילה ותיעוב, והרגשתי גם התרוממות רוח מכך שהצלחתי לעזור לאיש שהיה מבחינתי אלמוני למדי, אחזתי אותו כך עד ששמעתי את קולות צעדיהם המהירים של אנשי החירום, שהוזמנו ע"י לחצן המצוקה של אפרים גלוסמן.

-"זה בסדר!", שמעתי קול מאחורי גבי, הסתובבתי וראיתי איש בחלוק לבן מדבר אל מכשיר קשר קטן, "יש פה מי שמטפל בו, נהדר, חשבתי שהמצב יהיה יותר גרוע, אתה יכול לבטל את הטמ"ל".

-"הוא קרס פתאום", אמרתי לאיש הרפואה, כשאני תוהה לפירושן של ראשי התיבות שהוא אמר, "נראה לי משהו כמו אפילפסיה", הוספתי.

-"מדויק, עשית עבודה יפה", החמיא האיש כשהוא רוכן מעל אפרים, "רני, תעלה למעלה!", הוא צעק לעבר המדרגות, וראשו של אדם נוסף, רחב גוף וחמור סבר, הציץ מגרם המדרגות הלוליינות, לבוש בתלבושת זהה לקודם.

-"שב בצד!", הודיע לי רני, "עכשיו תורינו".

-"בסדר", אמרתי בתשישות, "תעשו מה שאתם יודעים הכי טוב", והלכתי לעבר הספה, שם נשמטתי ברפיון על העור השחור והמתוח. הם פינו את אפרים לבית החולים במהירות ובמיומנות, כל העת צפיתי בהם מן הספה. כששמעתי את הדלת בקומה הראשונה נטרקת בחזקה, ומנוע מכונית מתעורר לחיים, הרשיתי לעצמי להירדם.