אוטוביוגרפיה בדיונית פרק יב

חלפנו על פני רחובות הכפר בנסיעה מהירה, כשאני מנסה לבחון את הסביבה, שהפכה בעיני מבתים מלבניים וציורים, לכתמי צבע מטושטשים. עד מהרה נטשנו את כבישי תילתן הסלולים, והחלנו להעלות אבק בשבילי העפר של החורשה, לאחר כמה פיתולים חנינו מול מבנה אבן עתיק.

-"היכנס", הורה לי קבדה, מחווה בידו לעבר שער הברזל הכבד שסגר על הפתח.

שער הברזל נפתח בקלילות מפתיעה ובשקט, וגרם מדרגות תלול שהוביל אל בטן האדמה, נגלה מול עיני. בתוך שקעים קטנים בקיר, היו נעוצים נרות קטנים וריחניים, שהאירו את חלל המדרגות באור מרצד, והפיצו ריח כבד של שמנים ארומטיים.

התחלנו לרדת, המדרגות היו גבוהות וחלקלקות, והתפתלו בשבלול לולייני סביב עמוד סלע ענק, מוכתם בשעוות נרות. עננה של אדים אפפה אותם,גורמת להן להראות קסומות ומסתוריות, קבדה דלג במורד המדרגות בקלילות, וחיש מהרה נעלם מן העין, רק קול שירתו הדהד בחלל הפיר. שכבה של אדים כיסתה את משקפי, ולמעשה ייתרה אותם לחלוטין, הכנסתי אותם לתוך כיס החולצה והמשכתי לרדת.  לאחר כמה פיתולים, התחלתי לחוש בחום כבד שאפף את חלל הפיר העמוק, לחות כבדה שגרמה לחולצתי להידבק אל גבי הרטוב מזיעה, אגלי זיעה נטפו על פני, הזיעה חודרת לעיני וגורמת להן לצריבה.

המדרגות הסתיימו במסדרון ארוך, כאו לפחות הרצפה הייתה יציבה ולא חלקלקה כמו המדרגות. חציתי את המסדרון לעבר פתח מואר שהצטייר בקצהו, ככל שהתקדמתי התחלתי לשמוע קולות של מים נשפכים, וקולות דיבור של אנשים. עמדתי בפתח, סוקר במבטי את האולם שנגלה מולי, כל קרקעית האולם הייתה אגם גדול מעלה אדים, שלא ראיתי את סופו, בשוליו הייתה כעין מדרכה, שבכמה מקומות הייתה מעט רחבה, ספסלים של אבן ניצבו שם ומספר אנשים רבצו עליהם, עטופים במגבות לבנות. בקיר המערה היו מספר פתחים, כמה מהם היו מוארים באור נרות, וכמה חשוכים ומרתיעים. הברכה הייתה קסומה ויפה, אך מה שמשך את עיני וגרם לי לקפוא במקומי, נדהם, הייתה התקרה.

מקומרת וגבוהה, נטיפים בוהקים השתלשלו ממנה, כשהם נוטפים מים, בחיי לא ראיתי נטיפים מהסוג הזה, הם נצצו כמו יהלומים בברק קריסטלי, היו שם נטיפים צבעוניים, בסקאלה רחבה של צבעים. ההשתקפות שלהם במים העצימה את הצבעוניות , כל טיפה שנטפה אל תוך המים, פיזרה את הצבעים על פני האגם בריקוד מסחרר.

-"העין לא תשבע, והפה לא ייטיב לתאר..", שמעתי קול עמוק מדבר מאחורי גבי. הסתובבתי במהירות לעבר הקול, שהיה מוכר לי, אך לא זכרתי מהיכן. מולי עמד איש צנום בעל זקן מאפיר, שער ראשו שחור, ארוך וגולש. בעיניו השחורות השתקף האור הצבעוני, אך הוא לא חייך, רק נעץ בי מבט ארוך.

-"יואל", הוא קבע, "לא השתנית הרבה".

-"מאיפה אתה מכיר אותי?", שאלתי בתדהמה.

-"הרבה גרשון, מלמד בכיתת מכינה, חיידר מסורת התורה, ירושלים", דיקלם האיש במרץ, "נעים להיפגש שוב", אמר, והושיט את ידו ללחיצה.

-"נעים מאוד", עניתי, ולחצתי את ידו ברישול, עיני סרבו לקבל את מראהו החדש של הרבה גרשון, הרבה שלי מהמכינה. לנגד עיני רצו תמונות מן הילדות, תמונות שלא עלו בזכרוני עד הרגע הזה. הרבה גרשון, מקל עץ קצר אחוז באצבעותיו הארוכות, פוסע במרץ ברחבי הכיתה ושר: "קמץ אלף או או או, קמץ בית בו בו בו". כל ילדי המכינה מצטרפים למקהלה בקולות צעירים ובזיופים קלים, הרבה גרשון מתלהט מן השירה ומנופף בהתלהבות במקל כמנצח.

קייטנה במעבר שמתחת לבניין המגורים שבו שכן החיידר, כל הילדים מצטופפים בשורה לאורך קירות המעבר, מבטיהם נעוצים בדמותו הגמישה של הרבה גרשון. הוא רוכן מעל אופנוע צעצוע גדול, המונע באמצעות סיבוב קפיץ. הוא מסובב את הקפיץ, מסובב ומסובב, אני חושש שבעוד רגע הוא יסובב את הקפיץ יותר מדי, והקפיץ יישבר. הרבה גרשון יודע מה שהוא עושה.

-"אתם מסתכלים?", הוא שואל, מרים את מבטו וסוקר את פניהם של כל הילדים.

-"כן!", שואגים כל הילדים במקהלה, מבטיהם מרוכזים באופנוע הנוצץ, המוחזק בידיו של הרבה אהרון, שמונע מן הקפיץ להשתחרר.

-"וואוו!", קוראים הילדים במקהלה כשהאופנוע חולף על פניהם במהירות , נתקל בשק מלט שניצב בקצה המעבר, ונשאר שכוב על צידו. אני לא הספקתי בכלל לראות אותו כשהוא נוסע, ואני צועק:

-"לא ראינו!"

-"עוד מישהו לא ראה?", שואל הרבה גרשון, הוא לא מחכה לתשובה, מרים את האופנוע מן הרצפה, מנער אותו מהאבק, ומתחיל לסובב את הקפיץ בשנית.

יום של חורף, אני ושמואל עומדים בפתח הבנין, הרבה גרשון איתנו. רוחות עזות נושבות, והילדים שעולים אל רכב הפורד התכול, שמסיע אותם לביתם, נראים כאילו הם עפים באוויר. כל הילדים כבר נסעו, רק אני ושמואל שגרים רחוק, והולכים בדרך כלל הביתה ברגל, נשארנו בבנין, הרבה גרשון איתנו. הרבה גרשון מנסה להתקשר להורים שלנו, שיבואו לקחת אותנו, אך הוא לא מצליח ליצור איתם קשר.

בלית ברירה, הוא מטיב את צעיף המשי השחור סביב צווארו, מקבע את מגבעתו על ראשו, נותן יד אחת לי, את השניה נותן לשמואל, ואנחנו מתחילים לצעוד במעלה הרחוב, אל ביתנו. הרוח חזקה מאוד, ואנחנו הולכים נגדה, היא הודפת אותנו בכוח, מנסה להחזיר אותנו לחיידר, חודרת לכל מקום שמתאפשר לה. אנחנו חשים אותה כשהיא נכנסת מתחת למעיל, לתוך כיסי המכנסים, מתחת לכובע, מתאמצת למנוע מאיתנו להגיע אל הבית.

הרבה גרשון תופס בידינו בחזקה, זה כואב, אבל אנחנו לא אומרים דבר, אני חושש שאילו הוא יעזוב את ידי, אעוף באוויר כמו שקית הניילון המרשרשת שמתעופפת כעת בפראות בין צמרות עצי הברוש.

-"ילדים!", הוא צועק, מגביר את קולו מול שאגות הרוח "תשירו משיב הרוח!"

שמואל מתחיל לשיר, אני בכלל לא שומע את קול שירתו, רק ההבעה המאומצת על פיו ושפתיו הנעות, מעידות כי הוא שר.

-"לא שומעים!", צועק רבה גרשון, קולו סחוף הרוחות, נשמע מרוחק ומסתורי.

-"משיב הרוח ומוריד הגשם...", אנו שרים בכל כוחותינו, "..ותן טל ומטר לברכה". אני שומע רק את עצמי, מדי פעם נשמעת איזו הברה מכיוונו של שמואל. הרבה גרשון מצטרף אלינו לשירה, קולו העמוק מתמזג עם קולות הנפץ של הרעמים, שמתגברים מרגע לרגע, דומה שהם מנסים לגבור על קולות השירה. הרוח מביאה איתה עננים שחורים יותר, בשרניים, כמו חלות ענקיות שרופות, חולפים בשמים. העננים שמקבלים את פניהם מתלהבים מבואם, ומצלמים אותם בליווי הבזקי פלאש מסנוורים, ואני, שמואל, ורבה גרשון. צועדים נגד כיוון הרוח ושרים.

-"הרבה עננים בשמים, אולי ירד גשם היום בצהרים, משיב הרוח ומוריד הגשם ותן טל ומטר, ל-ב-ר-כ-ה!"

מבלי משים, הגענו הביתה, רועדים אבל שמחים ומרוצים. מבעד לחלון ראיתי את הרבה גרשון חוצה את החצר, דופק בדלת בית הוריו של שמואל, ומוסר להם את ילדם. אחרי מילות הנימוס והתודות, יוצא הרבה גרשון מן החצר, מהדק את הצעיף, מקבע את הכובע למקומו, ומתחיל לצעוד לכיוון שממנו באנו, אל עבר ביתו. לא עוברת דקה מאז שהוא יוצא מן החצר, וגשם עז ניתך על הארץ. כל האנשים מסוגרים בביתם, עוסקים במלאכתם, או צופים במטר הכבד שניתך על הארץ. ברחוב נראה רק הרבה גרשון, צועד בתוך הגשם, נסחף ברוח, רגליו מדשדשות באשד המים שזורם במורד הרחוב, והוא, בנחישות רבה, מתרחק והולך, עד שנבלע מעבר לעיקול. לא יודע אם הוא הגיע בקלות הביתה, האם ציפו לו בגדים יבשים, מרק חם, ותנור מוסק, או שמא הוא שב לבית קר ואפל. מה שאני בטוח הוא ששרתי בשבילו במשך שעה ארוכה, "משיב הרוח ומוריד הגשם", הפסקתי רק כשהייתי בטוח שהוא הגיע הביתה.

כעת עמדתי מולו, בוהה במראה החדש שלו, מנסה לעכל את השינוי שעבר האיש, בראשי רצות השערות שונות ומשונות לגבי הסיבה שגרמה לו להשתנות עד כדי כך.

-"איך תחוש את השובע, אם לא תכיר את הרעב?", שאל פתאום הרבה גרשון.

-"מה?", שאלתי, לא מבין את ההקשר, "למה אתה מתכוון?".

-"עזוב", הוא אמר, "לא חשוב", נופף בידו כמנסה לגרש את המילים ע"י נפנופו, "אם אתה שואל מה אני עושה פה, אז אני אקדים ואענה לך - השתגעתי". הוא נטל את ידי, הוביל אותי אל ספסל האבן, והורה לי להתיישב עליו.

-"שמע יקירי, את כל הסיפור אני לא יכול לספר לך, אבל את כל מה שאני יכול לספר, אני מספר לך כאן ועכשיו". כעת הוא נעץ בי את עיניו, "אתה זוכר שאחרי שסיימתי ללמד את הכיתה שלך, הפסקתי את העבודה בחיידר?", שאל.

-"זוכר", עניתי, "אני זוכר שבאתי לבקר אותך בכיתה שלך, ולא היית, הביאו רבה אחר", ציינתי.

-"נכון", אמר הרבה גרשון, "נסעתי לאורגוואי, לשמש כרב בית כנסת, לפחות זה היה סיפור הכיסוי שלי. התפקיד האמיתי שלי היה, לשמש כסוכן של המוסד, להסכים להתגייס לשירות הביון האירני, תמורת כסף לבית הכנסת".

-"למה שהאיראנים יגייסו דווקא אותך?", שאלתי, "איך הם בכלל יידעו על קיומך?".

-"בשביל זה הייתי צריך להשתגע", השיב הרבה גרשון, "מיום ליום הייתי צריך להשמיע דעות קיצוניות יותר ויותר, נגד כולם. נגד הממשל המקומי – כתוצאה מכך, לא קיבלתי תקציבים, נגד בכירים בחברות הנפט – הם תבעו אותי על הוצאת דיבה. נגד כל העולם ואשתו, שהפכו אותי לאדם הזוי וקיצוני,שאין לו פרוטה בכיס, כך הפכתי לטרף קל של האיראנים".

-"נשמע מעניין", אמרתי לו, "וואו, לקחת על עצמך תפקיד קשה במיוחד, ממש היית צריך לשנות את האישיות שלך בשביל זה".

-"כן ברור", הוא ענה במרירות, "בסוף הכל היה לשווא, התוכנית ירדה לטמיון כי נחשפתי ע"י אחד המפעילים שלי, שבמקום לפרסם את שמי הבדוי, פרסם את שמי האמיתי, וזה כבר היה יותר מדי בשבילי".

-"מה עשית?", שאלתי.

-"שום דבר מיוחד", הוא ענה, "פשוט יצאתי מדעתי, התחלתי לרוץ ברחובות העיירה, לצעוק ולהשליך חפצים, מתפללי בית הכנסת עצרו אותי, כלאו אותי בבית הקהילה, ויצרו קשר עם השגרירות הישראלית. שליבוביץ שלח את האנשים שלו אלי, הם העלו אותי על המטוס, והביאו אותי לכאן, למקום שבו כל באנשים שיש להם יותר מדי מה לגלות, והם לא שולטים בזה, מבלים את שארית חייהם".

-"אתה רוצה לומר לי שהמקום הזה הוא בעצם בית משוגעים אחד גדול?"

-"לא בית משוגעים", מחה הרבה גרשון, "הייתי מגדיר אותו כבית של כבוד, מקום בו אנשים שהיו יכולים להסגר במחלקות סגורות, מטעמים של ביטחון שדה, זוכים לחיים אמיתיים".

-"עכשיו אני מתחיל להבין כמה דברים על המקום הזה", אמרתי, "כנראה שיש לי הרבה מה ללמוד".

-"כן", אמר הרבה גרשון, "הבנות כאלה, במקום בו יש להן ערך, נקנות בדמים מרובים", הוא חייך במבט חלול, "עכשיו אתה יכול לרחוץ במי הברכה, זה גן עדן עלי אדמות, בלשון המעטה".

קבדה הופיע, שיערו הקצוץ נוטף מים, מבע פניו רציני ומהורהר.

-"תזדרז יואל, אין לנו יותר מדי זמן", אמר והחווה לעבר שעון היד שלו.

-"בסדר, סליחה", התנצלתי, "אני כבר מסיים".

המים היו חמים ונעימים, והיה לי קשה מאוד לצאת מהם, זאת הייתה חוויית הרחצה הנעימה שחוויתי בחיי, העצימה אותה העובדה כי כבר כמה ימים לא טעמתי את טעמה של המקלחת. חדרי רחצה שונים היו פזורים במערה, וכל אחד סיפק חוויית רחצה שונה. החך מטמפרטורות מים שונות, וכלה באמבטיות קצף מכסיפות. התרוצצתי כמו ילד בפארק שעשועים, מנסה כל מתקן וכל בריכה או אמבט.

בסוף הוציא אותי קבדה, הוא האיץ בי לצאת מן המים, והוביל אותי לחדר גדול ומואר, בקצה האחר של המערה.

-"קח, הנה הבגדים שלך" אמר, מושיט לי חבילה מקומטת של בגדים, "יאללה, תתלבש".

בחנתי את הערמה, היו בה בגדים שאילו נמסרו לגמ"ח בגדים, הם היו מושלכים ישירות אל סל המיחזור.

-"מה זה?", שאלתי את קבדה, "אתה בטוח שאני אמור ללבוש את הדבר הזה", הצבעתי על חליפה חומה, מקומטת ומוכתמת, היא הייתה פעם שחורה, גיליתי על פי הצד הפנימי של אחד הכיסים.

-"זה מה שאתה הולך ללבוש בתקופה הקרובה", אמר קבדה בלקוניות, מסיט את מבטו אל התקרה, שפתיו קפוצות בחזקה שלא יפרוץ בצחוק רועם שישבור את המבע הרציני ששיווה לפניו.

-"אני לא הולך ללבוש את הדבר הזה", פסקתי, "אין בתלתן בגדים יותר נורמליים?", שאלתי.

הרבה גרשוןהופיע לפתע בפתח חדר ההלבשה, מחזיק בידו פיסת בד קטנה בצבע ורוד, מעוטרת בפייטים, הוא מולל אותה בין קצות אצבעותיו, בחן אותה לרגע בעיון, מלמל משהו ומסר אותה אלי.

-"מה זה?", שאלתי.

-"זאת חתיכה מבגד שלבשתי, כשהייתי מחופש לנגן קאזו, אי שם באורגוואי, תאמין לי, הייתי מעדיף את הסמרטוטים האלה, מאשר את הבגד ההזוי ההוא, אני שומר אותו בכיס מאז, כדי להזכיר לעצמי שאפשר להסתדר עם כל דבר בחיים".

-"אתה? בבגד ורוד עם פאייטים.."

-"שמלה, ליתר דיוק", תיקן הרבה גרשון, "או גלימה"

-" גלימה ורודה עם פאייטים, מנגן בקאזו...", אמרתי בתדהמה, לא הרגשתי נוח כדי להשתמש בביטוי "שמלה", לאחר היסוס קל הוספתי: "את האמת, שהייתי משלם בשביל לראות את זה".

-"הכסף אינו קונה את הכל, אבל הכל קונים בכסף", מלמל הרבה גרשון והתרחק.

סיימתי להתלבש, בחנתי את דמותי במראה הגדולה שניצבה על הקיר, מן המראה השתקפה דמותו של עלוב נפש, מרוט בגדים, עובר אורח אלמוני ונטול זהות, כפנים, שימשו לו פני שלי, אך מלבד זאת, לא הייתה אפשרות לקשר ביני לבין הבבואה המרוטה שניבטה מן המראה.

-"אתה נראה טוב", גיחך קבדה והושיט לי מטבע שהוציא מכיסו. דחיתי את ידו בתנועה מזלזלת, אך התנועה שלי הקפיצה אותו ממקומו.

-"אתה חייב להתרגל לקבל", הוא אמר, "תנועה כזאת תסגיר אותך תוך שניה, הרחוב לא סלחני, אתה עושה טעויות, אתה משלם עליהן במזומן".

-"אז אתה בעצם מצפה שאני אתנהג כמו קבצן, לא?", שאלתי.

-"לא להתנהג כמו קבצן", תיקן קבדה, "להיות קבצן, להתחנן לכסף, לחפש אותו, לסקור כל אדם שעובר ברחוב בעינים רעבות, לשדר מצוקה, להריח פראיירים, לזהות דולרים, לנגן על הרגשות, לפתוח כיסים, לבקש אוכל, ללכת בכבדות...."

-"לא יקרה", אמרתי בשקט, התחלתי פושט את הבגדים, קיפלתי את החליפה המהוהה והחזרתי אותה לשקית, קבדה עקב אחרי תנועותי בסקרנות, מהסס אם להגיב. המשכתי להסיר את התלבושת, מקפל כל פריט בצורה מסודרת, כשסיימתי, יצאתי מחדר ההלבשה ונכנסתי אל הברכה  הגדולה, התיישבתי על ספסל אבן בתוך המים, שוטף מעלי את התחושה המבחילה שגרמו לי הבגדים הדוחים. המתנתי בסבלנות שמשהו יקרה, שמישהו יגיע וישכנע אותי ללבוש אותם בחזרה. בהיתי במים הצלולים של הבריכה, התאורה הקריסטלית מרתקת את מבטי, האדוות הקטנות של המים מעלי האדים, והבועות הקטנות שצצו פה ושם על פני המים, העסיקו אותי לזמן מסויים.

אף אחד לה הגיע, קבדה נעלם, הרוחצים המועטים ששהו במקום, לבשו את בגדיהם והסתלקו, לא ראיתי אדם בכל שטח המרחץ. בחנתי את ידי, הן היו מקומטות מן השהייה הארוכה במים, שהפכה למעיקה. יצאתי מן המים והתחלתי לסייר במקום, עברתי בכל החדרים ולא ראיתי איש, לא היה לי מה ללבוש, התרמיל שלי היה על הפסיכומוביל, הבגדים שבשתי בבוקר, ובגדי ההלך החדשים, הסמרטוטים שקבדה הביא לי ללבוש, לא היו בחדר ההלבשה.

בפינת אחד התאים מצאתי חלוק רחצה צבעוני, גדול ממידתי, לבשתי אותו והתיישבתי על אחד הספסלים. רבצתי על הספסל, ממתין בקוצר רוח למישהו שיבוא כבר, יחלץ אותי מגן העדן הזה.

פתאום קפצתי ממקומי, נזכרתי שטרם התפללתי תפילת שחרית, לא היה לי שעון, אך שיערתי שסוף זמן תפילה מתקרב, והתפילין שלי אצל קבדה, לא היה לי מושג איפה הוא, ולא רציתי לאבד זמן בחיפושים אחריו. נטלתי ידיים באחד הכיורים, קשרתי לראשי איזו מגבת, היטבתי לגופי את חלוק הרחצה, התמקמתי בפינת המסדרון המוביל אל המרחץ , והתחלתי להתפלל.

פרקתי בתפילה את כל התסכולים והמחשבות שלי, על מה שעברתי בימים האחרונים, ועל מה שעובר עלי עם ההורים. סיפרתי להשם על כל מה שעובר עלי בישיבה, על החיזוק בישיבה הטיפולית, על הבושה מהחברים והמכרים,על המצב הכלכלי בבית, שלא מאפשר לי לקנות בגדים ראויים לשמם, בכיתי על הילדות , התחננתי על העתיד. דיברתי ודיברתי, כמו מכונה עם נשמה, כמו נשמה על אוטומט, פשוט שפכתי הכל, הרשתי לעצמי לבכות, חלוק הרחצה ספג את הדמעות. עמדתי כך, עד שהרגלים שלי התחילו לרעוד, פסעתי לאחור וסיימתי את התפילה.

חזרתי לבית המרחץ, לא היה שם איש, יצאתי והתחלתי לטפס במדרגות, בדרך אל העולם שבחוץ. לא היה אכפת לי שיראו שבכיתי, לא ניסיתי להסתיר את העיניים האדומות, פשוט יצאתי משער הברזל החלוד, לבוש בחלוק רחצה צבעוני, ראשי חבוש במגבת, ורגלי היחפות ניגפות בחצץ הדוקרני.

איש לא המתין לי, סמוך לקיר האבן, מושען על סלע, המתין לי התרמיל שארז לי הרב דולמן אמש, חיטטתי בתוכו, ומצאתי סט בגדים סביר למדי, ועוד תגלית משמחת, פקט כאמל שלם, ומצית מודבקת אליו בנייר דבק.

התלבשתי בזריזות בתוך חדר המבואה, הנחתי תפילין וקראתי קריאת שמע. כשסיימתי, התיישבתי על הסלע, הצתתי סיגריה, ובתוך ענן העשן שנוצר, ישבתי להמתין למי שרק יבוא.

אחרי כמה סיגריות, הבנתי שכנראה לא יבוא איש, דחסתי את הדברים בתרמיל, כיתפתי אותו על הגב, והתחלתי צועד לכיוון תילתן.