אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ט.

פרק ט'

נולדתי לפני 70 שנה, בערך, בפאתי העיר דרבנאט שבדגסטאן, בחצר הגדולה.

בחצר הגדולה גרה כל המשפחה שלנו, כל הצאצאים של מרא, האב המייסד של השושלת, האחרון שנותר לפליטה מאבא – סאווא, הישוב היהודי העתיק ביותר בקווקז. מרא היה גיבורם של כל ילדי החצר, היינו יושבים ליד התנור הגדול באולם המגורים, שומעים מאחד המבוגרים סיפורי קרבות ומסעות, שבכולם השתתף מארה, לעיתים ניצח דובים, ביתר צבועים, מחץ נחשים. במקרים אחרים הוא נפצע קשה ממדקרות חרב, ומילט את עצמו ואת חברו הגוסס, במסע מפרך לאורך מעבר דריאל. למעשה, כל סיפור גבורה שאתה יכול להעלות על דעתך, נערך ושוייך למארה, היינו מציירים את מארה במחברות שלנו, עטוי פרוות דובים, אוחז בחרב גדולה, ומולו אוייב זאגיני מפוחד.

במשפחה הייתה מסורת כי אנו צאצאים של משפחת המלוכה הכוזרית, ולפיכך אנחנו נחשבים לאנשים נעלים יותר, ויש לכבד אותנו. המבוגרים שיצאו את שערי החצר, היו מתלבשים בבגדים מהודרים, ומקשטים את כובע הפרווה שלהם בנוצת פסיונים מסולסלת, אות לכך שהם שייכים למשפחת חצ'אנבראני, כן, זה המקור לשם המשובש שלי "חצבאני", שמי הפרטי אגב הוא מיכאל, נעים מאוד" אמר ברגש, קם במאמץ מן הכורסא, ולחץ את ידי בחום.

-"לי קוראים יואל", עניתי לו, "נעים, נעים מאוד"

-"יואל זה שם יפה, אני מכיר כמה אנשים עם השם הזה, כולם נחמדים ואהובים מאוד"

-"תודה תודה, תמשיך בסיפור"

היינו המשפחה הכי מבודדת באזור, סגורים בחצר הגדולה שלנו, כשאנו מפתחים סגנון חיים עצמאי ושונה. אין לי שמץ מן התרבות הקווקזית, אנחנו קבוצה אתנית בפני עצמה, עם השפה שלנו

למרות זאת, החיבור שלי עם דגסטאן קיים באופן כלשהו, אמא שלי הייתה שרה לנו בלילות קרים, כמו הלילה הזה, את השיר הזה, זה למעשה השיר הדגסטני היחיד שאני מכיר, והוא לא שיר ערש, בוא תשמע" אמר חצבאני ופתח בשיר בסגנון קווקזי.

"דגיסתאן אגיאגרפייא בדיני  /תבסראן היסדי יירא ראיין /אונצ'א ז'רך גופדירניהא דיה בארי /אז שהר דרבנד ברם דורי אמאן / אאו דיה יא בעדא בירי  /אז צ'נד סל-פישא /אז אבסבא בבהאשו אמרי /כיפלאת כושדרא דשנדא אפישא".

-"מה המשמעות של המילים?" שאלתי את חצבאני, הן נשמעו לי מוזרות ומופלאות, וריחפו בחלל החדר הקסום כמו מילות לחש סודי ועתיק.

-"זה מדבר על ההיסטוריה של היהודים בדגסטאן", אמר חצבאני ופוצץ לרסיסים את הבלון הקסום שניפחתי.

-"אתה יכול לתרגם?" שאלתי

הוא התקשה מעט, היסס, אבל בסוף יצא לו איזה תרגום צולע.

"דגיסתאן בגאוגרפיה ידועה / יש אזור בה "טבסרן" / וכפר שנקרא ג'רג לה / מהעיר דרבנד הרחוקה /תקופה היתה בכפר ההוא / לפני שנים מספר /אבותיהם מאבאסובו באו / כשאת משפחתם דוחפים קדימה."

-"זה השיר שגדלת עליו?" שאלתי את חצבאני, "נראה שההיסטוריה היא מרכיב חשוב בחייך ובחיי המשפחה שלך"

-"חשוב??" צעק חצבאני, "זה כל החיים שלי, הכל!"

הוא קם על רגליו, נעמד במרכז החדר ופרש את ידיו לצדדים, כמי שחושב לחבק את הבית, הוא פנה אנה ואנה, מצביע לעבר פינות החדר, לעבר הגג, בלי מילים, ידים לכיוון המטבח, הסלון, המבואה האפלולית, ושאר מבוכי הבית.

-"מה?" שאלתי אותו בהיסוס.

-"מה מה?" הוא ענה בכעס, "תראה את זה, ואת זה, וגם את זה, כל זה היסטוריה, הכל מלא בהיסטוריה" הוא חפר בידיו בקדחתנות באחד מן הארגזים, הוציא כובע פרווה ישן, מעוטר בנוצת פסיון. הכובע לא היה נראה טוב, הוא היה מלא באבק, וקורי עכביש התדבללו בין שערות הפרווה, נוצת הפסיון הייתה שבורה וחסרת חן. הוא פרע את פרוות הכובע, ניסה לסרק אותה בידיו, אך לא נרשם שיפור משמעותי בחזותו של הכובע.

חצבאני חבש את הכובע על ראשו, שיווה לפניו ארשת טקסית ורצינית.

-"חצ'נבראני מיכאל, הנצר האחרון למשפחת האצולה של דגסטאן, זאת שעברה ברגליה את הרי הקווקז, מג'רג לה עד לאבא-סאווא, ומשם לדרבנט, אל החצר הגדולה", הכריז ברוב רושם, כשהוא עומד דומם כנציב מלח.

לפתע התנער, הסיר את הכובע מראשו, הניח אותו ברישול על מדף והמשיך לספר.

-"כשהייתה המלחמה נסגרנו לגמרי, אין יוצא ואין בא, החצר הגדולה הייתה מוכנה, מזון נאגר, מספוא ומים לא היו חסרים, לא היה לנו מושג לגבי מימדיה האמיתיים של המלחמה. המבוגרים היו מודאגים וסבבו בחצר בעצבנות, מקוננים על שנגזר עליהם להיסגר, אך הציות לפקודת הסב היה מוחלט, ואיש לא העז לערער על החלטתו בפומבי.

אמי ניסתה להסיח את דעתי מן המצב, ע"י משחקים שונים, ענפים שגילפה הפכו לדמויות משחק ססגוניות, אני היחיד שקיבל את היחס הזה, כי אבי הוא הצאצא הישיר המבוגר ביותר שהיה למארה, ואני הייתי בנו הבכור. במילים אחרות, אני יורש העצר של מארה.

ימים רבים עברו עלינו במצור שכפינו על עצמנו, שומעים את קולות ההפגזות, מדי פעם רואים שובל עשן מתפוגג על פני השמים, מה שלימד אותנו על פצצה שחלפה מעלינו במעופה הקטלני. לנו לא סיפרו דבר לגבי המלחמה, אך אנחנו ידענו, שמענו את המבוגרים מסתודדים בחדר העצים, במכלאת הכבשים, ובכל מקום בו אזנו של הסב לא יכלה לשמוע אותם. מאיתנו הם לא חששו, ואנחנו שהאזנו וקלטנו מה קורה, היינו פורקים את המתח על ידי משחקי מלחמה מאתגרים, מקלות היו לחרבות, אבנים לפגזים. היינו משחקים בהיחבא, מאחורי המתבן הגדול היה חלל צר, מעין מסדרון, שהיווה את זירת הקרבות העיקרית שלנו. היינו מתגנבים מאחורי גבו של האויב, חוטפים שבויים ומחליפים אותם תמורת נסיגה משטחים שהם כבשו לנו.

כשהשתעממנו מהמשחקים, התחלנו לגוון את המשחקים שלנו בהתקפות על המבוגרים, היינו מתגנבים מאחורי אחיטוב, זה שגידל את הכבשים, וכשמצאנו שעת כושר היינו מטילים על גבו פצצות בוץ ענקיות, הוא היה מתעצבן ומנסה לחפש את האשמים, אך אנחנו היינו נעלמים מיד והוא היה חוזר בידים ריקות. הסב ניסה למנוע את המשחקים האלה, הוא כינס את הילדים ברחבת החצר, וציווה עלינו לחדול מתעלולינו. בזמן שלום, הוא היה מטיל עלינו מורא, אך כעת משפרצה המלחמה, עמידתו מול כל הילדים הייתה חסרת חן וחיוורת. הוא ניסה לנסח את משפטיו בצורה תקיפה, אך ראינו כי קשה לו לרדות בנו כבראשונה, לבסוף הודיע לנו כי אינו רוצה לשמוע עלינו תלונות, בכלל, ואז הסתלק וחזר למגדל שלו. כשהבטתי על גבו המתרחק מאיתנו, הבחנתי כי קומתו נעשתה שחוחה מתמיד, רציתי לתמוך בו, לתת לו יד, אך הסב היה מאוד גאה, ולא היה נותן לאיש להבחין בחולשותיו."

חצבאני הפסיק לרגע את הסיפור, הוא נעץ בי את עיניו השחורות העמוקות ושאל:

-"הסיפור הזה מעניין אותך?"

-"בוודאי", עניתי, לא רציתי שהוא אפילו יחשוד שהוא משעמם אותי, "תמשיך לספר, אני מאוד רוצה לשמוע, זה אחד הסיפורים המרתקים שיצא לי לשמוע במשך חיי", הוספתי בהתלהבות מדומה. מדומה, לא בגלל שהסיפור לא עניין אותי, אל בגלל שבחיים שלי לא פירגנתי לאיש, משהו בתוכי עצר אותי, וכל מחמאה יצאה מן השפה ולחוץ, בפנים הייתה כבושה קנאה גדולה, אך לא נתתי לאיש לדעת על כך, פשוט כבשתי אותה, והיא, כמו כל דבר כבוש, הייתה חמצמצה מאוד.

חצבאני הביט בי בחשד, לקח נשימה עמוקה והמשיך לספר.

-"בוקר אחד, כשעוד היינו במיטותינו, נשמע בחצר פיצוץ עז ולאחריו מספר פיצוצי משנה, כל הזגוגיות התנפצו. קמנו מבוהלים והצצנו אל עבר החצר.

החומה הגבוהה שהקיפה את החצר, הייתה מנופצת בכמה מקומות, פתחים גדולים נפערו בה, ועליהם צרו אנשים רכובים על סוסים, בידיהם רובים, חלקם אף נופפו בחרבות, צועקים. אחד הרוכבים קידם את סוסו אל מרכז החצר, הניף את חרבו אל על והכריז פקודה כל שהיא, בשפה לא מובנת. שאר הרוכבים הצטרפו אליו בצעקות, ואנחנו הצטנפנו במקומותינו, רועדים.

מן המגדל שבקצה החצר נראתה דמותו של הסב יורדת, הוא טרח לכסות את הפיז'מה שלו במעיל ארוך, כי אדם מכובד נשאר תמיד מכובד. הוא התקדם אל עבר מרכז החצר והתייצב מול המנהיג. כל הרובים שבידי הפולשים היו מכוונים אל מרכז גופו, אך הוא צעד כאילו לא חש בכלום.

יציב ורגוע, גאה וחזק, היה הסב כשעמד כך במרכז החצר, אנחנו היינו גאים מאוד, הביטחון שהקרין חלחל אלינו,  ונטע בנו את זרעי התקווה, שהגרוע מכל לא יקרה. אמי ושאר הנשים, דיברו אלינו בלחש, וביקשו ממנו להירגע, לא היה לנו צורך בכך, צפינו בהתנהגות הסב, והיא לבדה נסכה בנו רוגע, רוגע זמני.

הסב פנה אל המנהיג ברוסית, שפה שהבנו אותה די טוב, לעומת הקומיקית שבפי התוקפים.

-"מה אתם רוצים מאיתנו?", שאל.

המנהיג חשף שיני זהב נוצצות בחיוך ערמומי, ופנה אל האספסוף שבפתחי החצר:

-"מה אנחנו רוצים מהם?" שאל אותם, "תענו לו בבקשה"

-"את האוכל!" צעק ההמון, "את הכסף, את הזהב!"

המנהיג פנה בחזרה אל הסב, ושאל:

-"זה מובן לך אדוני? או שמא אתה צריך הסברים נוספים?"

-"לא חבר, הכל מובן לי" ענה הסב, והתקדם לעבר הרוכב. כנראה שהמשפט האחרון לא מצא חן בעיניו, הוא ירד בקפיצה מן הסוס, ממשיך לאחוז במושכות בידו האחת, ובידו השניה הניף את החרב באוויר. דודי רפאל שעמד סמוך אלינו, בחלון, שלף את רובהו, ודרך אותו במהירות, מכוון אותו לעבר ראשו של המנהיג. אמי קפצה מיד לעברו, וניסתה לחטוף מידיו את הרובה.

-"אל תעשה שטויות", לחשה לו בפקודה, "כולנו נמות בגללך". אך הוא המשיך לאחוז ברובה ביציבות, כשהוא מכוון אל גופו של המנהיג.

החרב ביצעה סיבוב מרשים באוויר ובתנועה חדה, ירדה אל עבר צווארו של הסב, נעצרת במרחק מילימטרים ספורים מגרונו.

-"שלא תקרא לי חבר, קומוניסט ארור", שמענו את לחישתו הרועמת של האיש, "אם אתה רוצה לחיות, תשתוק ותעשה מה שאני אומר לך".

הסב לא מצמץ, ראינו אותו מחווה בידו לעבר המגדל, ומזמין את האיש להצטרף אליו. להפתעתנו האיש הסכים, הוריד את החרב מצוואר הסב, החזיר אותה לנדנה, וסימן לאנשיו לשמור על החומות.

הסב והפורע צעדו אל עבר המגדל, ונבלעו בתוכו, הסוס נקשר ליד המספוא של הכבשים, אותו הוא זלל לתאבון.

כל העת, אמי התרוצצה בחדר, אוספת בגדים וחפצים אל תוך תרמילים, כשדודי רפאל נשען על החלון, רובהו בין ידיו, והבעת הלם על פניו. אמי לא נחה לרגע, היא אספה דברי מאכל מן המזווה, וחילקה אותם בין התרמילים, אנחנו בהינו בה ולא ידענו איך להגיב, לא ידענו מה לשאול. היא עצרה לרגע את המרוץ ופנתה אלינו.

-"ילדים, תתכוננו", אמרה, ונעצה בנו מבט ממושך.

-"למה צריך להתכונן" שאל יצחק, אחד הילדים הגדולים יותר.

-"תתכוננו לצאת לגלות", לחשה, השהתה את המבט עלינו מספר רגעים, ותכף חזרה למלאכת האריזה.