לרגע אחד חשבתי להתווכח עם הרב דולמן, ואז נזכרתי בכל הוויכוחים שהיו לנו מהיום שפגשתי אותו עד היום. לצערי, מעולם לא ניצחתי אותו בוויכוח. הוא לא היה מהאנשים שמתנשאים מעליך, ונותנים לך הרגשה גרועה של בור ועם הארץ, הוא היה פשוט אינטליגנטי בהרבה,עם ניסיון רב ממני, ועם לוגיקה בנויה לתלפיות.
קמתי ממקומי וגללתי את התפילין אל תוך הנרתיק שלהם. הרב דולמן נשאר לעמוד לצידי, מנצל את שאריות הטבק שנותרו במקטרת. כשהתפילין היו גלולות, הרב דולמן קרא לי לצאת מבית הכנסת והסביר לי בקצרה איך מגיעים אל המטבח.
-"אל תשכח משלוח מנות ומתנות לאביונים", הוא הזכיר.
-"אין לי בכלל מה לתת", עניתי, "אולי אאסוף בעצמי כסף".
-"יש לך כסף בתרמיל", הוא ענה, "אני שמתי לך, ותכף אני אקרא לגרשון שיביא לך אותו אל המטבח".
-"תודה, הרב", אמרתי.
-"להתראות במסיבה", הוא ענה, הפנה אלי את גבו וצעד בחזרה אל עבר בית הכנסת.
צעדתי לכיוון השני, אל עבר המטבח המרכזי של תלתן. חלפתי על פני שלטים שכיוונו אל מחלקות שונות במקום הזה, אשר כונו בשמות תמימים וצמחיים: 'תמר', 'הדס', ואפילו 'ביגונוויליה' ו'היביסקוס'. תהיתי מה מסתתר מאחורי השמות הללו, האם מדובר בשמותם של אזורי מגורים שונים, או אולי במחלקות אשפוז שונות, למשל 'תמר' זאת המחלקה הפתוחה, מעין אשפוז יום פסיכיאטרי, והיביסקוס היא מחלקה סגורה וקודרת, שבה החולים קשורים למיטות, ומדוכאים באמצעות תרופות חזקות במינונים גבוהים.
דמיינתי את אחד הרופאים ששהה בבית הכנסת, כשהוא מתהלך בין החולים במחלקה הסגורה שבה מאושפזים אנשים שכבר ראו דבר או שניים בחייהם, כשהוא מוליך לפניו עגלה ועליה מצויים מזרקים טעונים בתרופות הרגעה, על מנת שאלו יינעצו בזרועותיהם המדולדלות של החולים, שאלמלא הזריקה היומית הם הופכים למפלצות של טירוף, ובהזיותיהם הם רואים בכל רופא או אחות, מחבלים מסוכנים שחייבים לנטרל אותם.
חשבתי גם מה קורה במצב בו אחד מן המאושפזים, מאבטח אישיות בכירה בעברו, לוקה בהתקף פסיכוטי חריף, ובטירופו הוא משתמש בכל יכולותיו המפורסמות באמנויות לחימה, על מנת לפגוע בסובבים אותו. מסתבר שזקוקים לאנשי צוות יעילים וחזקים, בוגרי סיירות, מאומנים בקרב מגע, על מנת להשתלט על אדם שכזה.
חשבתי להמשיך לחשוב על המתרחש במחלקות הסגורות של תלתן, אך נוכחותו של ילד קטן ושחום במרכז השביל בו צעדתי, קטעה את הרהורי המסובכים, וטוב שכך.
-"יואל", קרא הילד, כשקולו ומבע פניו לא מביעים שום רגש.
-"סטיבן!" קראתי בתגובה, הילד חייך אך משהו בחיוכו נראה לי קצת מעושה. "טוב לראות אותך, מה שלומך?"
-"אני בסדר", הוא ענה, "ההורים שלי קראו לי נפתלי", אבל יש לי כל מיני שמות", הוא אמר, " רוב האנשים, אם נדייק 86.6 אחוזים מהם, קוראים לי סטיבן, אבל הוא לא השם האמיתי שלי".
-"אני כבר יודע", אמרתי לו, "כשנפגשנו אתה אמרת לי כבר את כל זה".
-"אני יכול לחזור שוב על הכל", הוא הודיע, ורגש מסויים ניצת בקולו, רגש של גאווה, לפחות ככה זה היה נשמע לי. "אני זוכר שאמרת לי שאני יודע כל כך יפה לקרוא, אז אמרתי לך שגם באנגלית ובעוד שפות, ושאלתי אותך אם אתה רוצה לשמוע איזה" דיקלם סטיבן ברצף, "איזה שפות?", שאלת אותי, ואני אמרתי: שרוסית – לקרוא ולכתוב, ספרדית – לכתוב, לקרוא ולדבר, יפנית – לקרוא, גם סינית, אבל רק מנדרינית, פינית – לקרוא..." סטיבן עצר והרהר מעט, "מאז למדתי גם פרסית והונגרית – לכתוב ולקרוא"
-"אתה באמת זוכר את כל מה שאמרת לי אז?" שאלתי בתדהמה, "אתה מדקלם את זה כאילו אתה קורא את זה מתוך ספר!".
-"אני זוכר מצויין את הכל!" שמעתי את הגאווה בוקעת, "אמרת לי 'דיי', ושאלת אותי 'בן כמה אתה?'. אני עניתי לך 'אני בן תשע!', נולדתי בעשרים ושלוש לפברואר, לפי התאריך הלועזי, ולפי התאריך העברי בכ' בשבט", לפני עשרים ושנים ימים חגגתי יום הולדת' אמרת לי :'אתה גדול', ואני עניתי שאני רק נראה קטן, ושיש לי מחסור בהורמון גדילה סומטוטרופין, וזה מתבטא בכל מיני היבטים, וייתכנו השלכות לטווח הרחוק, אך כרגע המצב הרפואי שלי תקין לחלוטין"
-"מדהים!" לא יכלתי שלא לומר, אבל הוא המשיך.
-"כרגע אנחנו כבר עשרים וארבע ימים אחרי יום ההולדת שלי", ציין סטיבן, "אז בסך הכל עברו יומים מאז שפגשת אותי".
-"רק יומיים??" הפעם התדהמה הייתה מופנית פנימה, כלפי עצמי, "אין סיכוי שרק יומים, עברתי כך כך הרבה בתקופה כל כך קצרה, ואני פשוט לא מאמין שכל זה קרה לי, אני, שבזמן חורף האחרון, לא הייתי מספיק להתעורר מהשינה של מוצאי שבת, וכבר הייתי מוצא את עצמי מגהץ חולצה לכבוד שבת, עשר דקות לפני שקיעה, תוך כדי עישון של הסיגריה האחרונה, הייתי שורף את הזמן כמו כלום",
לא שמתי לב שנפתלי – סטיבן מקשיב לי, אסור לי לדבר על דברים אישיים כל כך בנוכחותו, אבל העובדה הזאת לא הפריעה לי כל כך, לעומת העובדה שבמשך זמן כל כך קצר, עברתי שינוי כל כך משמעותי באורח החיים שלי, שיפרתי את התחושה שלי, את היעילות שלי. מהתחושה שהייתי חווה בישיבה, עם דימוי עצמי של שק תפוחי אדמה, שהפוך מכסה אותו ברוב שעות היממה, ובשעות הערות שלו הוא עומד בחלון של הפנימיה ומעשן, מחכה שאיזה שהוא מלאך יצוץ מתוך העננים שהוא כל כך בוהה בהם, ויגאל אותו מיסורי המצפון שלו.
גם כן מצפון, יותר נכון לקרוא לו 'הצפוני', כמו שהיצר הרע מכונה בתנ"ך. אותו מצפון הרסני, הזרוע המדינית של היצר הרע, שדוחפת אותך ביד עטורה בתפילין לתוך שלולית של רחמים עצמיים. 'תבוסס!' הוא פוקד, ואתה, בהתלהבות דקדושה, צולל לתוך השלולית הדלוחה הזאת.
אתה עומד מול המראה, והפנים שלך מתעוותות בזעם, מי זה היצור הנאלח הזה שעומד מולך? 'חוטא, פושע!' אתה מטיח בדבר הזה שנשקף מן המראה, והפנים שלך מתעוותות יותר, 'מה חובתך בעולמך? הא?' אתה שואל את אבק האדם, 'כמה תורה ביטלת היום? כמה חטאים? מאיפה יש לך בכלל זכות קיום? עלוקה!'
'הצפוני' עומד מאחוריך, אתה שומע אותו מחכך את ידיו בקורת רוח, 'תמשיך', הוא פוקד בקול רחימאי, 'לא מספיק לגרד את הפצעים, אתה צריך להגיע לעומק, לבשר החי, למה שעשית עד עכשיו אתה קורא 'עזיבת החטא'? אתה יהודי בכלל?' הקול שלו נשמע בדיוק כמו הקול של המשגיח, רק הרבה יותר עמוק, מייסר, ככה נותנים מוסר! לא כמו השיחות המעורפלות של המשגיח, הוא הרי מדבר אל הצדיקים, אלה שאין להם כל כך חטאים, ולכן הם לא צריכים לעשות תשובה, אם הוא רק היה יודע מה אני עושה בחדרי חדרים, הוא היה מזדעזע לפחות כמוני.
-"אתה רוצה לדבר איתי?" שאל סטיבן, המבע שלו קפוא כבשעה שפגשתי בו.
-"אה סליחה", אמרתי, "נזכרתי פתאום במשהו, אני מתנצל", ניערתי את הראש מהמחשבות, כמו כלב שמנער את עצמו מהמים.
-"אני גם חושב וגם מדבר ביחד", אמר סטיבן הניצוץ של הגאווה עיטר את קולו, לרגע חשבתי שאולי הוא פשוט לא מודע לרגשות שלו, הוא רק מחקה את צורת ההבעה של האחרים. אנשים בדרך כלל מתגאים כשהם מספרים על היכולות שלהם, סטיבן לא מתגאה, הוא פשוט מחקה את ההבעה של האחרים.
פתאום נצנץ לי רעיון, לא ביזבזתי זמן על ניסיונות להסביר אותו לסטיבן, פשוט ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "סטיבן, אתה יכול לבוא איתי רגע?"
-"לאן אתה רוצה שאבוא", הוא שאל.
-"תבוא איתי למטבח", אמרתי, "ותעזור לי קצת להכין את סעודת הפורים".
-"אני אבוא", אמר בלי שניכר עליו שהוא הרהר בעניין,"ואני אראה לך את הדרך". הוא הכניס את כף ידו בתוך ידי, והתחיל להצעיד אותי לכיוון המטבח המרכזי של תלתן.
צעדנו כך בשבילי תלתן, כשסטיבן כמעט גורר אותי אחריו, היה לו כח רב מן המצופה מילד כל כך צעיר. בדרך הוא הראה לי כל מיני מקומות, והסביר לי את ייעודו של כל מבנה באופן כה מפורט, עד שאיבדתי את הריכוז, ולא הצלחתי להקשיב לו, פשוט הנהנתי בראש אחרי כל משפט שהוא אמר.
כשהגענו לשביל צר בתוך סבך עצים, באזור שגבל בבתים העצובים, סטיבן הכריז "הנה המטבח". בפתח המטבח עמד מאבטח חמוש, "למה באתם?" הוא שאל בתקיפות.
-"שלחו אותנו לעזור לאפרים גלוסמן לבשל", עניתי לפני שסטיבן יענה, פחדתי שהוא יפלות איזה משפט תמונה שיעורר את חשדו של השומר בטוהר כוונתנו.
-"אפרים!" הוא צעק לתוך פתח המטבח, בקול חנוק מסיגריות. "מישהו פה בא לעזור לך, מכיר מישהו כזה?"
צעקה לא ברורה בקעה מן הפתח, והשומר צעק לו בחזרה "לא מבין מה אתה אומר, חזור שנית!"
-"אני לא יודע על שום דבר כזה", נשמע קולו של אפרים מן הפתח, הפעם ברור יותר, ודמותו של אפרים הופיעה בפתח המטבח, כשהוא מקנח סכין גדולה בסינרו המלוכלך.
-"יואל!" הוא צעק בהתרגשות ורץ אלי כשהוא פורש את ידיו לצדדים כהכנה לחיבוק גדול, הסכין עדיין אחוזה בידיו החסונות.
-"תזהר עם הסכין!" צעקתי לפני שהוא והסכין יעטפו אותי בחיבוק מוחץ. "זה מסוכן!" הוספתי ליתר ביטחון.
הוא נעצר, הניח את הסכין על השולחן של המאבטח, "אתה צודק", אמר, "אם יש משהו שימנע ממני לחבק את האיש שהציל את חיי, אני חייב להניח אותו בצד ולהתמקד בעיקר!" הכריז.
-"אם כבר", אמרתי לו, "תתפטר גם מהסינר המטונף הזה.."
הוא צחק, "התחלת להתפנק כבר עכשיו?" שאל, "איך בדיוק תעזור לי במטבח אם אתה כזה פדנט מעונב ומפונפן, הא?"
לא עניתי, כי לא רציתי שהשיחה תיגרר למחוזות כאלו, מה גם שאני יודע להסתדר במטבח יפה מאוד בלי ללכלך את הבגדים.
אחרי כל התהליך של הורדת הסינר, הנחת הסכין, וקינוח השפם ליתר ביטחון, העניק לי אפרים חיבוק מוחץ עצמות, בעוצמה שמעודי לא חוויתי הוא לפת אותי וטילטל אותי מעלה מטה, לקינוח הוא הדביק לי נשיקה קצרה על הלחי, ויש לו מזל גדול שהוא קינח לפני כן את השפם, אחרת הוא היה מסתבך איתי.
-"איך גדלת", הוא הפטיר.
-"איזה גדלתי", מלמלתי, "עברו רק איזה יומים או שלושה, כמה הספקתי בכלל לגדול?"
-"מי שאוכל את הנסיד של אפרים, מגלה במהירות כמה הוא גדל, בעיקר באזור הכרס.." אמר בגיחוך, "נזיד טורטני קראתי לו, אם אני זוכר היטב.." הוסיף, "המצאתי את השם, כמובן".
-"היה לי ברור שהמצאת את השם", אמרתי, "והיה ברור לי שהוא חד פעמי, לא היה כמוהו, וככל הנראה גם לא יהיה".
-"יאללה בוא פנימה, יש הרבה עבודה", אמר, "ותביא גם את הגאון".
במהלך כל השיחה, סטיבן עמד בצד והקשיב ללא הבעה, התחלתי להתרגל לעובדה שהוא לא מביע רגשות, אלא אם כן הוא זיהה סיטואציה שנדרשת בה הבעת רגשות. כשנכנסנו הוא עמד בצד והמתין שיתנו לו פקודות, אפרים שלף איזו מגבת וחגר אותה למותניו, "אתה לא צריך סינר", הוא הפטיר לעברי, "לך תתחיל לקצוץ בצל, הגיברת זקוקה לעזרה".
אם היה צריך לחלק את המטבח לשני חלקים, זאת הייתה משימה מאוד קלה. החלק של אפרים היה הפוך כולו, כלים בעירבוביה, קליפות של ירקות נערמו בכל מקום, עורות של עופות ושל דגים משכו אליהם עננות של זבובים.
החלק של הרבנית היה שונה לחלוטין, נוצץ ומסודר להפליא, ממש כמו שאני אוהב. כל תבלין שהיה השתמשה בו, היה נתון בצלוחית נירוסטה קטנה, כתריסר צלוחיות כאלה ניצבו בשורה ארוכה על משטח העבודה שלה.
הידים שלה זזו בלי הפסקה, עלו וירדו, הן והסכין הפיקו ריבועי דלעת מדוייקים, גפרורי גזר שווי שוקיים ושווי צלעות, צלעות בקר חתוכות לפרוסות מופתיות שרו בתוך מרינדה של יין אדום ופרוסות לימונים, שהדיפה ניחוח נהדר ועדין של תבלינים הודיים.
-"אתה יודע לקצוץ בצל?" שאלה בהתנשפות תוך כדי קיצוץ.
- "אפשר לומר", עניתי, "אני אקצוץ אחד, ותראי אם זה מוצא חן בעינייך".
-"קח!", היא זרקה אלי בצל גדול, "יש שמה סכין, תתחיל!" היא פקדה.
היא לא הפסיקה לרגע את העבודה, הררים קטנים של ירקות קצוצים נערמו במהירות לצד קרש החיתוך שלה, והיא מיינה אותם לסוגים בקערות נפרדות.
-"יותר דק!" היא הורתה תוך כדי דיבור, "תנועות חלקות, אחידות, ככה", הדגימה עם הסכין שבידה על קישוא אומלל, שהפך תוך מספר שניות לערמת פרוסות שוות.
-"אני אשתדל", אמרתי בדמעות, הבצל היה חריף והעינים שלי זלגו.
-"קח גפרור", היא אמרה, "שים אותו בפה, זה עוזר".
שמתי גפרור, אני לא יודע אם זה עזר, מה שבטוח הוא שלא יכלתי לדבר עם גפרור נעוץ בין השיניים. היא דיברה כל הזמן. דיברה על טיפים שונים למניעת צריבה בעינים, רמת יעילותם, סיפרה סיפורים על בצלים חריפים שנקלה בהם במהלך חייה, על חזרת שכמעט גרמה לה להתעלף. משם היא המשיכה לתאר את ההכנות לחגים שנערכו בביתה, איך הייתה מכשירה את המטבח בערב שבת פרה, ומאז אכלו אצלה עד פסח, רק דברים ללא חמץ.
אני חתכתי, והיא המשיכה לדבר ברצף, סבון כלים יעיל, שף מקצועי שהתלהב מעבודתה, נופים שהיא ראתה במסעות לחו"ל, ספרים בכריכה קשה מול כריכה רכה, אינסטלטור מקצועי שהחליף לה ברז, טכניקות קירור של מקפיאים מסוגים שונים.
היה לה ידע בלתי נדלה בתחום המזון והבישול, והיא לא הפסיקה לדבר על כך. היא דיברה על הכל, אבל לא יצאה ממנה שום מילה על זעמיל, שום מילה על סלאוויטא, שום רמז למרמור או מתח נפשי, רק שטף בלתי פוסק של ידע קולניארי.
הבטתי לכיוון סטיבן, הסיבה שהבאתי אותו לכאן הייתה בשביל שהוא יזכור בשבילי את כל מה שהיא תדבר, ולאחר מכן אני אוכל לשכתב את מה שהיא אמרה, על פי זכרונו המופלא של סטיבן. כרגע זה נראה לי מיותר למדי, אין לי צורך ממשי וקיומי לזכור איך בוחרים לפת, או איך ממלאים צנוברים. הוא עצמו ישב על כסא גבוה, מקלף בידו, וידיו נאבקות בתפוח אדמה גדול, הוא לא ידע איך משתמשים במקלף, התנועות שלו היו חזקות מדי והקליפות עפו לכל עבר.
-"סטיבן", עצרתי לרגע את רצף החיתוך, והרבנית עצרה את שטף דיבורה ופנתה לראות איך חתכתי את הבצל, ואני עברתי לרגע את הגבול הדמיוני בין המתחם הבוהק של הרבנית, לבין ערמות הבלאגן שהסתירו את אפרים גלוסמן. "מבחינתי אתה יכול ללכת", אמרתי לו.
הוא לא הודה לי, לא התייחס אלי בכלל, פשוט הניח את המקלף ואת תפוח האדמה על השולחן, התיר את המגבת שגלוסמן קשר לו על המותן, הניח אותה על משענת הכיסא, פנה אל עבר הדלת והלך.
גלוסמן היה כל כך עסוק, שלא שם לב בכלל שסטיבן נעלם, הוא התעסק סביב סירי ענק מהבילים שניחוחות מופלאים עלו מהם, עכשיו, כשהרבנית השתתקה מעט, שמתי לב לעובדה שהוא לא מפסיק לשיר תוך כדי עבודה, לא שירים של ממש, אלא יותר "בים בום בום" מלווים בקולות רקע ואפקטים. מדי פעם הוא שלח כף אל תוך אחד הסירים, והוציא דוגמא רותחת לטעימה.
כשהוא טעם השתנה מראה פניו, עיניו הגדולות נפערו לרווחה והתגלגלו לכל הכיוונים, מספר מצמוצים קצוב ואחריהם אנחה ממושכת. לעיתים הוא דווקא עצם את עיניו בחזקה, ולחייו התכווצו לכיוון עיניו במין חיוך מעוות.
כשטעמו של התבשיל מצא חן בלשונו, הוא הוציא את הכף מפיו, הניף אותה באוויר והכריז: "לקר!" כשהוא מושך את הלמד בסלסול ארוך, ואילו את הריש הוא מבליע במין הגייה ירושלמית – חסידית.
חזרתי אל שולחן העבודה, פתאום השתרר שקט מוחלט במטבח, ורק קולות חיתוך שקשוק וערבוב נשמעו בחלל. בעודי חותך את הבצל השבעים שלי, נזכרתי ב'תערוכות' שהייתי עורך בילדותי.
כל סעודה בשבת הייתה נפתחת ב'תערוכה', הבסיס לתערוכה היה פרוסת החלה שקיבלתי, וליתר ביטחון הייתי מבקש עוד שתיים. על הפרוסה הראשונה הייתי מסדר פרוסות געפילטע פיש, על מצע מיונז, ומעל כל פרוסת דג הייתי עורם תלולית קטנה של חריין, חזרת.
התערוכה השניה הייתה של מיונז ומלפפון חמוץ. שלישית של זיתים ממולאים במטבוחה על מצע של חומוס. הכל מסודר למופת, כמו חיילים על מגרש מסדרים. לעיתים הייתי מגוון בתערוכות שלי, את החומוס החליף סלט חצילים, את המטבוחה החליף סלט ערבי, לא משנה מה היו המרכיבים, תערוכה היתה תמיד.
לא אני הייתי זה שקרא לזה 'תערוכה', אחים שלי או אחיות שלי כינו את זה בשם הזה, אולי הייתי אמור להיעלב, אבל מכיוון שהשם הלם את הטקס למופת, החלטתי גם אני להשתמש בכינוי הזה, בלי לחוש תחושת עלבון או מרמור.
התערוכות היו הפתיח שלי לעולם הקולינארי, הפעם הראשונה ששילבתי מצרכים שונים לכדי 'מתכון' הייתה איש שם בסעודות השבת. ומשם התחלתי את הניסיונות שלי. כריך חמאה וסחוג היה הלהיט הלוהט הראשון שלי, ואחריו באו האבוקדו עם חמאת הבוטנים, מעדני יוגורט-פצפוצי אורז-ריבה-פירות יבשים-אגוזים-בננות, נכנסו לתפריט היום יומי שלי. לא יכלתי לאכול אוכל מבושל בלי להוסיף לו איזה משהו משלי. אפילו דברים קטנים כמו תוספת חמאה לתירס, או רוטב תבלינים מיוחד שהמצאתי, נמהל במים רותחים וניצוק על פתיתים.
אבל בבית שלי לא בישלתי דבר, אולי חביתה, משום מה לא הרשו לבנים להיכנס אל המטבח ולבשל. אולי גם לבנות לא הרשו, אבל הן כן הסתובבו סביב הסירים וערבבו דברים, ואני לא יכלתי לגעת. הטוסטר אובן היה לרשות כולם, ושם הייתי מנסה את הניסויים שלי. כובל סרדינים ברצועות מלאווח, מוסיף עגבניות ואופה, אחד הטוסטים המוזרים שהכנתי כלל שוקולד ובצל מסוכר.
מוזר שהרבנית לא העירה לי דבר על החיתוך, כי הוא לא היה כל כך מושלם, אני בטוח בזה. כעת היא עבדה בהידוק שפתיים, במרץ ובעוצמה פילטה במקצוענות חזות עוף, חובטת אותם לשניצלים באמצעות קרש חיתוך עם ידית. שתי חבטות והם הופכים לשניצל דק ואחיד.
גלוסמן הפעיל את מעבד המזון, והרעש החריש אוזנים, וכדי להוסיף על הרעש הוא התחיל שוב לשיר את ה'בים בום בום' שלו.
ואז הרבנית התחילה לדבר.
-"מתנת החתונה החשובה ביותר שקיבלתי, היתה מתנה מחמי, האדמור מסלאוויטא זצ"ל והיא היתה קופסת טבק קטנה, בתוכה היה מגולגל פתק קטן", התחילה לספר, "את הפתק שמרתי למשך כל החיים בסוד גמור, כי אם מישהו היה יודע מזה, לא הייתי מצליחה להקים את המשפחה שהקמתי, לא הייתי מגיעה לשום מקום.." מעבד המזון הפסיק את פעולתו, והרבנית השתתקה.
מספר דקות מתוחות חלפו, היא המשיכה לעבוד בדממה, עד שאפרים הפעיל שוב את מעבד המזון שלו.
-"מה היה כתוב בפתק", ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול
