-"אני לא אומר כלום", חשבתי, משפיל את המבט שלי אל עבר הרצפה, בדלי סיגריות נימרו אותה פה ושם, ושכבה דקיקה של אפר כיסתה אותה ביסודיות. "אסור לי לומר, הבטחתי" חזרתי בראש על המשפט, ושוב חזרתי עליו, ואז הרמתי את העינים, ופגשתי את מבטו של ועקנינשטיין, קפוא וקצת עייף, החלטתי לעייף אותו.
-"אני לא מבין מילה ממה שאתה אומר," מילמלתי בקול הכי נמוך שהצלחתי להפיק, "וגם אם תחזור על השאלות, לא נראה לי שאבין", אמרתי, וחזרתי לעיין בממצאים שגיליתי על הרצפה. ועקנינשטיין עישן רק 'פרלמנט', כך שלא היה טעם לבקש ממנו סיגריה.
-"כדאי לך להבין", הוא נהם מעבר לשולחן, ואני התאמצתי להמשיך לעיין בפסולת הבדלים שלו.
-"נורא מלוכלך כאן", מלמלתי כמעט בלחישה.
-"מה אתה ממלמל שם?" הוא שאל, הבחנתי שהוא מצמיד את ידו אל החלק האחורי של אזנו, מתאמץ לשמוע את דברי. המבט שבעיניו לא עודד אותי כל כך להמשיך להעיז את פני מולו, אבל הוא היה כל כך סקרן לשמוע, והסקרנות שלו עוררה בי את התקווה שאני אצליח להפיל אותו במלכודת השמורה לסקרנים.
-"אמרתי שהרצפה כאן נורא מלוכלכת", חזרתי על דברי, בערך באותו ווליום שבו אמרתי אותם לראשונה.
"נו, ואז?" הוא הניח את ספל הקולה על השולחן בחבטה רגזנית, ונתזים של המשקה פגעו בפני, מחיתי אותם בתנועות איטיות, ואז המשכתי לדבר.
-"אני לא חושב שאני יכול להתרכז במקום כל כך מצחין", אמרתי למושון, "זה פשוט מוציא אותי מריכוז, כל הבדלים הללו, עם האפר, והיריקות וכתמי הקולה, ולך תדע מה עוד היה כאן על הרצפה, מה גורם לבן אדם..."
-"תסתום!!" ועקנינשטיין קטע אותי בגסות, "איך אתה מעיז.."
-"עוד לא סיימתי", אמרתי לו, מתפלא על האומץ שלי לעמוד מולו, "אני לא מבין איך בני אדם מסוגלים לחיות בכזאת צורה, אבל זה מסתדר לי עם צורת ההתנהגות הכללית של כל מי שמעורב בסיפור המוזר הזה שאתם מנהלים..."
הסטירה הראשונה נחתה על לחיי בהפתעה גמורה, הייתי רוצה לנסות לתאר במילים את הצליל שנשאר לי באוזן למשך כמה שניות לאחר מכן, אבל אני לא רוצה להטריח בתיאורים מסובכים. בסטירה השניה כבר לא הצלחתי לשמוע, ראיתי רק צבעים מסתחררים מול העינים, הבזקים של צהוב וכתום, צורות גיאומטריות שעדיין אין להן שם רשמי, התעופפו במעגלים בחלל דמיוני שחור משחור, וזיקוקים בשלל צבעים חגגו את הניצחון של הכח על המוח, ועקנינשטיין צרח.
-"אתה טיפש ומופרע!! ילד מפגר!!" הלחיים שלי כבר התרגלו למגע הפלדה השומני של האצבעות המגושמות שלו, "אידיוט" – סטירה, "חוליגן" – סטירה, "ילד כאפות" – סטירה ועלבון, "אינפנטיל" – סטירה חזקה יותר. "מה יש לך להגיד עכשיו??" הוא שאג, והתיז עלי את כל מה שנשאר לו בספל של הקולה.
הלחיים שלי בערו, והחלוצה שלי הייתה ספוגה בקולה, שזה אחד הדברים הכי דביקים שיכולים להישפך על בן אדם.
-"אממ..." התחלתי לומר, בודק שעדיין נשאר בי כושר הדיבור, "עכשיו הרבה יותר מגעיל כאן".
לא הייתה תגובה מילולית מצד מושון ועקנינשטיין, הוא פשוט פסע בחדר הקטן הלוך ושוב, בצעדים מהירים וקטועים, ואז הוא יצא מן החדר, טורק אחריו את הדלת ומוודא נעילה, פעמיים הוא סובב את המפתח, ושלושה פעמים הוא בדק שאכן החדר נעול, רק אז הוא התרחק.
מרחוק שמעתי אותו צועק משהו, אבל כבר לא שמעתי מה הוא צעק, אבל הוא צעק למשך כל הזמן שהוא צעד במסדרון, עד שככל הנראה נעלם מעבר לעיקול.
לא ידעתי אם אני מטומטם או לא, מה שאני כן יודע, זה שהצלחתי לגעת לו בעצבים הכי רגישים שלו, ומשום מה הרגשתי שמחה לאיד, ולא ממש התחרטתי על כך.
הריח של הסיגריות לא ממש הגעיל אותי, להפך, הוא גירה אותי מאוד, והחלטתי שזה הזמן להשתמש בסיגריות שיש לי בכיס. הוצאתי סיגריית כאמל, והצתתי אותה, שואף את העשן ומפריח אותו בטבעות אל עבר התקרה.
הסיגריה נגמרה מהר מדי, ובמקום להדליק עוד אחת, ניסיתי להיזכר מה עשיתי ואיפה הייתי בתאריך הזה, בשעה הזאת, בשנים שעברו.
ואז נחת לי במוח אחד הזכרונות היותר מוזרים שלי, שבו הייתי שרוע על גבי על מיטה קשה למדי, מול עיני נפרשה תקרה ירקרה, ומנורה עגולה ומגושמת הייתה תלויה מעלי באלכסון, כבויה.
-"כנראה שאני בבית חולים", ניחשתי.
הזעתי מאוד, והראש שלי גירד מאוד. הרמתי את היד במטרה לגרד אותו, אבל זה כאב, כי היא הייתה מחוברת לאינפוזיה, מדבקה מכוערת הצמידה אותה לפרק היד שלי.
-"בטח היה פיגוע", אמרתי לעצמי, "נפצעתי כנראה", חשבתי, למרות שלא חשתי בשום כאב, אולי הזריקו לי מורפיום, אולי פשוט איבדתי את התחושה.
בחנתי את החדר שבו שכבתי, הוא היה ריק מאדם, דלפק עזוב היה ממוקם מספר מטרים ממול למיטה שלי, לימיני ולשמאלי היו מיטות ריקות, מכוסות במצעים נקיים, עליהם הודפס הלוגו של בית החולים.
זה לא בית חולים שאליו מפנים פצועים מפיגוע, יולדות כן, קשישים גריאטרים כן, אבל פצועים לא.
-"אחות!" יצא לי קירקור מהפה, והרגשתי עד כמה אני צמא. לא היה מענה לקירקור, אז חזרתי עליו שוב, "אחות!"
הופיעה אחת, רוסיה, היא הציצה בפתח שבירכתי המיטה, וגיחוך קל חלף על פניה. היא התקרבה לעברי, נטלה פיסת צמר גפן מאחת המגירות שלצד המיטה, ובלי התראה שלפה לי מהיד את האינפוזיה, תולשת את הפלסטר בלי לחמול. "תחזיק כאן כמה דקות", הורתה לי, "תכף יגיע רופא", אמרה ונעלמה.
נשארתי לשכב, מחזיק את פיסת צמר הגפן על המקום שבו עד לפני כמה שניות הייתה נעוצה מחט עם צינורית. ניסיתי לבדוק האם הרגלים שלי זזות, הן זזות. הנעתי את הראש, את הידים כאחת, את הגב ואת הכתפיים, והיה נראה לי שהכל בסדר. הפסקתי עם כל התנועות המגוחכות כשהרופא נכנס, הוא גם היה רוסי.
-"שתית", הוא אמר בקצרה, והראה לי את טופס הקבלה למיון, 'הרעלת אלכוהול והתייבשות' היה משורבט שם בכתב כמעט בלתי קריא. "כנראה שתית יותר מדי, והקאת והתייבשת, והביאו אותך לפה", זה היה נראה שזה ממש מצחיק אותו, מי זה האידיוט הזה שלא יודע לשתות.
-"אני מסיים את הסיבוב ואז אני אשחרר אותך", הוא אמר, "בסדר?"
-"בסדר", עניתי, מה היה לי לומר?
-"בינתים כדאי שתרחץ את עצמך, כי אתה לא נראה משהו", הוא אמר והתרחק.
בחדר השירותים בהיתי בדמות שהשתקפה מולי בראי. הייתי בלי משקפיים, בלי כיפה, החולצה שלי היתה פרומה לחלוטין, רוב הכפתורים היו חסרים בה, והיא הייתה מכוסה בנוזל אדום – חום דוחה.
קראתי לסניטר הערבי שעבר שם במסדרון, רציתי פיג'מה של בית חולים, לפחות שאני אהיה לבוש במשהו שלא מכוסה בגועל הזה.
-"אנחנו לא נותנים פיג'מה למי שמשתחרר", הוא התנצל, "אבל בינתים תלבש את זה", הוא הוציא מתוך עגלה כלשהי, חלוק ניקיון כחול והושיט לי אותו.
לקחתי אותו והצבעתי לעבר הראש שלי, הוא הבין מהר, הלך לכיוון דלת שהיה כתוב עליה 'חדר ניתוח' וחזר כשבידו כובע מנתחים כחלחל.
-"מי עוד לא שמע מגילה?" שמעתי קריאה מכיוון המסדרון, ויהודי בגיל העמידה שהוביל כיסא גלגלים, חלף מול הפתח של המיון וקרא לחלל החדר, "יש קריאת מגילה במחלקת יולדות, עוד שלוש דקות".
הודיתי לסניטר על החלוק, ולבשתי אותו במהירות, לבשתי גם את הכובע הכחלחל, וצעדתי לעבר מחלקת היולדות. התנחמתי בעובדה שפורים היום, והתחפושת שאני לובש עשויה להיות מקובלת ביותר.
הייתה גם נחמה בעובדה שלא היו לי משקפיים, ככה לא יכלתי לראות את מבטי הרחמים של היולדות, שלמען האמת אולי הן הרגישו כמוני, מוזרות בחלוקים המוזנחים של בית החולים. אני הצטנפתי בחלוק הכחול, וקרסתי על כיסא פינתי שהיה מוסתר מאחורי עמוד או פתח של דלת.
בעל הקורא התלהב ככל הנראה מהקריאה שלו, או שאני הייתי קצר רוח למופת, כי הקריאה נראתה לי כאילו ארכה שעות ארוכות.
אחרי שחזרתי אל הישיבה, התברר לי שאמש במסיבה שתיתי יין אדום יתר על המידה, והקאתי. מישהו החליט שהקאתי דם, והוא קרא לאמבולנס. החובשים פשוט העמיסו אותי על האמבולנס, והשכיבו אותי בחדר המיון השומם של בית החולים, למעט נוזלים שקיבלתי ליתר ביטחון לא נזקקתי לשום טיפול.
הצצתי אל החלון, השחר כבר עלה והשמים היו צבועים בכחול עדין, הרהרתי באפשרות להימלט מהחדר באמצעות קפיצה מהחלון, אבל הצצה ממנו גרמה להחליט שאני עדיין לא רוצה להתאבד.
בקצה החדר היה מטבחון קטן, שככל הנראה היה המקור לוופלים שועקנינשטיין הביא לשלוימקע, היה כאן ארון מלא בוופלים הללו. אני שתיתי מים מהברז, שתיתי כמעט בלי הפסקה, עד שהרגשתי שהכליות שלי לא יוכלו להתמודד עם כל כך הרבה נוזלים.
הוצאתי עוד סיגריה, והתכוונתי להצית אותה, אך צעקות שעלו מכיוון המסדרון גרמו לי להשחיל אותה בחזרה אל הקופסא, ולהתיישב בחזרה במקום שבו מושון הושיב אותי.
הקולות התקרבו אל החדר, והן נשמעו רמים ונזעמים, או רמות ונזעמות. כי הקולות היו בעיקר קולות נשיים, צעקות באידיש התערבו עם צעקות במרוקאית, וביחד הפכו לבליל צווחני קשה לשמיעה.
הצליל הבא היה שקשוק מפתחות, סיבוב המנעול, והדלת שנפתחה. שלושת אלה לוו בשקט מתוח, שחדל להתקיים ברגע שהעומדים בדלת ראו אותי.
-"אתה לא מתבייש!!" שמעתי צעקה, "ככה אתה נעלת פה את הילד?"
הסתובבתי, מול ועקנינשטיין עמדה אישה נמוכה ומבוגרת, בעלת מראה מרוקאי טיפוסי, מטפחת צבעונית ענקית היתה קשורה לראשה הקטן והוסיף לגובהה לפחות חמישה עשר סנטימטרים, אבל ביחד עם המטפחת היא עדיין בקושי הגיעה לגובה של חזהו של מושון, שעמד מול הדלת כשכתפיו שמוטות, ומבטו תעה אל התקרה.
-"אמא, תרגעי", הוא ניסה ללחוש, "את לא צריכה לבייש אותי ככה".
-"תתבייש לך מושון!", היא צווחה אליו בחזרה, "אני צריכה ללוות אותך לכל מקום רק כדי לדעת שאתה לא פוגע באנשים חפים מפשע?" הקול שלה נסק לגבהים שהצריכו אטמי אוזנים, "אני חייבת לדעת, מה שלוימקע עשה לך? מה הילד עשה לך? מה כולנו עשינו לך שהיית חייב לעצור את ההלוויה של הרבי הזקן, כדי לענות את שלוימקע, הא?" הקול שלה רעד מכעס, ודמעות נשרו מעיניה. הנשים שהקיפו אותה הנהנו איתה בהסכמה.
-"לך מפה!" אמר לפתע מושון כשהוא פונה אלי, "תעוף מפה לפני שגם אמא שלי לא תוכל לעצור אותי"
-"אתה לא תעיז לגעת בו!" היא צרחה עליו, "נראה אותך גיבור גדול".
אני לא לקחתי סיכונים, הזדמנות זאת הזדמנות. למרות שהייתי סקרן מאוד לשמוע את המשך השיחה, התרוממתי מהכיסא ופניתי אל עבר הדלת, הנשים שהצטופפו שם מול הדלת פינו לי נתיב ליציאה, וחיש מהר מצאתי את עצמי באחד המסדרונות של הבניין המוזר, בקומה שמקיפה את כיפת הזכוכית של בית המדרש של סלאוויטא.
-"פססס", שמעתי לחישה מכיוון אחד החדרים, קבדה עמד שם, לבוש כהרגלו בחולצה שחורה. הוא חייך את החיוך שלו והזמין אותי להיכנס אל החדר, נועל את הדלת מאחוריו.
-"הרבה זמן לא ראיתי אותך", אמרתי לו.
-"אני דווקא ראיתי אותך לא מעט", הוא חייך, "אני פשוט מוצמד אליך מאז שיצאת מתילתן".
-"עד כדי כך?" שאלתי, "למה אני זוכה לאבטחה צמודה?".
-"אני לא הבנאדם ששואלים אותו שאלות כאלה", ענה קבדה, "תשאל את שליבוביץ בהזדמנות".
קבדה לא בזבז זמן. הוא הוביל אותי אל עבר החלון והחל לרתום אותי לרתמת סנפלינג. "היציאה כאן מאובטחת באנשים שהם ממש לא משלנו, ולא כדאי לאתגר אותם", הוא אמר, "אנחנו גולשים כאן לבניין התחתון, למלונית, הוא צמוד לאגף הזה, ומשם כבר נצא בדרך אחרת".
-"סנפלינג.." התחלתי לגמגם, אבל עצרתי, כי ליד קבדה לא היה לי נעים להודות בפחד הגבהים שלי, חוץ מזה שלכאורה ניצחתי אותו על הגג של המגדל. "סנפלינג זה סבבה", שמעתי את עצמי אומר לקבדה.
-"סבבה אגזוזים", הסכים קבדה, "אלא אם כן יש לך פחד גבהים, ולי יש".
-"אתה רציני?" שאלתי אותו בתדהמה, הפתיעה אותי הקלות שבה הוא דיבר על כך.
-"רציני לגמרי", הוא ענה, "אני לא יורד איתך, לי יש אפשרות לרדת מלמטה ולצאת, אני מתחפש למנקה, אז לא שמים לב אלי, אבל אותך אני לא יכול להוציא משם, אז לפחות תהנה מהסנפלינג.."
-"לצערי אני ממש לא נהנה", הודתי באוזני קבדה, "אבל אתה אומר שאין ברירה, אז אני חייב לעשות את זה. אתה יודע מתי עשיתי סנפלינג לראשונה?" שאלתי אותו.
-"מתי?"
-"אתמול", עניתי, "בתעלת הכביסה של המלונית, עם גרשון".
-"וואוו", התפעל קבדה, "אני חייב לנסות פעם בעצמי", הוא לחש, "אבל בפעם אחרת, היום אנחנו ממהרים."
טיפסתי בזהירות על אדן החלון, הלב שלי התפרע ורקד בלי הפסקה, אבל הרגלים היו יציבות. אולי תחושת ההזדהות עם קבדה גרמה לי לביטחון הזה. קבדה החזיק בקצה החבל, ולא נתן לו להשתחרר.
-"יש לי משהו בשבילך", הוא אמר לפתע, "הנה המצלמה שלך". הוא הרים אותה מהרצועה, ותלה לי אותה על הצוואר. "טוב שהם השאירו אותה על שולחן במשרד, כי זאת מצלמה לא ממש זולה, ולא נראה לי שהייתי מפרגן אותה למושון", חייך קבדה ושחרר את החבל.
זה היה קל מן הצפוי, תוך שניות אחדות חשתי בקרקע מוצקה מתחת לרגלי. שיחררתי את הרתמה, והתקדמתי לכיוון הדלת שבקצה השני של הגג, המצלמה מיטלטלת על צווארי.
גרשון חיכה לי שם, זיהיתי אותו לפי השיער הארוך והחלק, כך שהספקות שלי לגבי התספורת שלו במעיין התת קרקעי, הובררו כרגע. זאת הייתה פאה נוכרית מוצלחת במיוחד, רק לא ממש ברור לי למה הוא היה צריך להיחשף אלי באופן כל כך מוזר.
-"אימהות מהסוג של אמו של וקנינשטיין הן בדרך כלל אסון", הוא בחר לפתוח במשפט הזה, "במקרה של מושון היא אכן אסון, אבל במקרה שלך היא הצילה את המצב, וכנראה שהיא תציל את המצב של כל סלאוויטא, היה קשה מאוד להביא אותה לפעול, אבל בסוף זה עבד מצויין".
-"אתם שלחתם אותה?" שאלתי בהפתעה.
-"לא", ענה גרשון, "היא פשוט יצאה באמצע הלילה, וכשהיא ראתה שמושון לא בבית היא יצאה לחפש אותו, ובמקרה היא מצאה אותו כאן, נראה לך?" הוא שאל בחיוך.
-"לא נראה לי", עניתי, "אבל איך באמת הצלחתם להביא אותה למקום הזה, ובעיקר לטונים האלו?"
-"אני עדיין שומע אותה באוזניה", גיחך גרשון ושלף מאזנו אוזניה שקופה, "היא נותנת לנו אינפורמציה מעולה, זה פשוט אחד המהלכים המוצלחים ביותר שלנו, והאחראי עליו הוא כמובן הרב דולמן".
-"אוי, אני מתגעגע אליו", אמרתי ונזכרתי שבסך הכל עבר יום אחד בלבד מאז שדיברתי איתו לאחרונה.
-"תפגוש אותו בשחרית ככל הנראה", אמר גרשון, "עכשיו אנחנו הולכים לרדת מהמטבח, ואז לצאת החוצה, פשוט תלך אחרי".
גרשון החל לרדת במדרגות, ואני בעקבותיו. הוא רץ מהר ואני הגברתי את הקצב, מנסה להתחרות בצעדים הארוכים שלו. בקומה הראשונה הוא נכנס למסדרון ארוך, בסופו דלת רחבה. שלט אדום 'הכניסה לעובדים בלבד' עיטר אותה. היא הייתה נעולה, אבל גרשון לא התרגש מכך, הוא נכנס אל המטבח מדלת צדדית, ואני עשיתי כמוהו.
נראה לי שהמכבסה הייתה תענוג לעומת המטבח, לפחות הרצפה שלה לא הייתה מכוסה בשמן שרוף וחלקלק. משטחי גומי למניעת החלקה הוצבו פה ושם, ואני דילגתי ביניהם. גרשון פשוט גלש על השמן, כמו גולש על משטח קרח. במיומנות מעוררת השתאות הוא ביצע סלאלום בין משטחי הגומי, עד שנעצר ליד דלת היציאה.
-"חכה כאן", הוא הורה לי ויצא החוצה, מבעד לזכוכית העכורה ראיתי אותו נכנס למושב הנהג של רכב מסחרי גדול, ונוסע לאחור לעבר הדלת.
דלתה האחורית של המסחרית נפתחה מבפנים, ויד כהה הושטה לי וסייעה לי לעלות ולהתיישב.
לא הייתי היחיד במכונית, משפחה שלמה ישבה שם על ספסלים שנמתחו לאורך קירות המסחרית. אישה מבוגרת כבת שישים, שלוש נשים צעירות, אחת מהן אחזה בתינוק קטן, ושני גברים חסידיים צעירים למדי, בחור צנום שישב ועיין בספרון, וכשבעה ילדים בגילאים שונים ישבו או שכבו על הרצפה.
איש לא דיבר, אפילו הילדים שתקו. המבוגרים הסיטו את מבטיהם ממני, והשתדלו להיראות עסוקים בענייניהם, היה אפשר לחוש במועקה גדולה שרבצה עליהם.
המכונית החלה בנסיעה מהירה, וקבדה התיישב לידי על קצה הספסל, גם הוא שמר על שתיקה מוחלטת.
הישיבה על הספסל הצר לא הייתה נוחה, ובכל מקום שבו ניסית להציב את כף רגלך היה או ילד או איזה צרור או מזוודה. ישבתי כשרגלי מקופלות בתנוחות בלתי אפשריות, והתפללתי שהנסיעה הזאת תסתיים במהרה.
כנראה שהשם שמע לתפילה שלי, כי לאחר כמה דקות הרכב נעצר בצד כביש מהיר כלשהו, וגרשון ירד ממושב הנהג, ונהג אחר עלה להחליף אותו. קבדה סימן לי להצטרף אליו.
הסובארו המתינה לנו מתחת לעץ בשולי שדה חיטה מוריק, כיבדתי את גרשון בסיגריה, והצתתי לעצמי אחת. ככה יכלנו להתחיל בנסיעה, גרשון אמר שנוסעים לתילתן, וזה היה ארוע משמח בעיני.
-"מי הייתה המשפחה שנסעה איתנו במסחרית?" שאלתי כשגרשון החל לנהוג.
-"אישתו של זעמיל, שתי הבנות שלו, כלה שלו, ושני החתנים שלו", ענה גרשון, "אתה בטח שואל איפה הבן, נכון?"
-"לא", עניתי, "אני שואל מי זה זעמיל".
גרשון בחן אותי, תוך כדי שהוא מסתכן בסטייה מנתיב הנסיעה. "אתה לא מתכוון ברצינות", הוא אמר, והגבה השמאלית שלו התרוממה, "נכון?"
-"אין לי מושג מי זה זעמיל".
-"על החבורה שמעת?" שאל.
-"שמעתי".
-"זעמיל זה ראש החבורה, אחיו של שלוימקע".
גיליתי את הבלוג רק עכשיו. אין מה לומר- כתיבה כזו מזמן לא ראיתי, אם הייתה בכלל אי פעם... כשרון מדהים במינו שאין רבים כמותו!!! ממש להתענג על כל מילה. עלה והצלח! מחכה בקוצר רוח להמשך:)
השבמחקתודה רבה
השבמחקזה מחזק ומעודד