אוטוביוגרפיה בדיונית פרק א.

עמדתי באמצע הצומת ונופפתי בידיים, הידיים שלי היו כחולות ורועדות אך הצבע הכחול שמשך את תשומת לבי היה צמד הפנסים המסנוור של הניידת שחלפה על פני מבלי לחשוב אפילו לעצור בשבילי. חוסר הביטחון שלי, אם כך ניתן להגדיר את מערכת תחושות האשמה שניהלה את סדר יומי, אמר לי שבניידת יושבים שני שוטרים שמנים, שלוגמים ברעש קפה חם מתוך כוס קרטון. על הכוס מצולמת עז, העז המפורסמת בישראל, שהיא בטח כבר הפכה לסטייק. מי בכלל אוכל עזים? אולי בדואים.. פעם קראו להם בדווים.

אוכלים עזים או לא, זו לא הייתה השאלה שהעסיקה את התנים. שנים מהם בהו בי בחוסר נימוס. אולי אצל תנים, בהייה נחשבת לנימוס, ומי שלא בוהה נדחק בבוז ולקול יללות הלהקה, לשולי החברה. לא העסקתי את עצמי בשאלה אם יש שולי חברה אצל תנים, רק בגלל שהיה לי קר.

 הייתי גם רעב, לא רעב אמיתי מהסיפורים, כזה שמתים ממנו באפריקה או בשואה. סתם רעב מעצבן של מי שעמד בכל מיני צמתים במשך לילה שלם. היו לי בכיס סוכריות ללא סוכר, סתם עיגולים קשים ומתוקים כאלו, שבכלל לא מתגמלים את מרכז הרעב המשתוקק לסוכר.

בראש שלי תכננתי לקחת את העיתון הזרוק בצד הדרך ולהדליק אותו בשביל להתחמם קצת, אבל הוא היה רטוב למדי, ולא ממש היה עוזר לי להתחמם. בכיס של מעיל היד-שניה-מחבר-של-אחי, הייתה חבילה של כאמאל, סופט, כי את זה, כך נאמר לי, מעשנים הרוקיסטים בתל אביב, היום אני כבר יודע שהם מעדיפים נובלס, אז לפחות בענין אחד צדקתי, שהם מעדיפים אריזה רכה, או כפי שהחבר הלעיז לי "סופט". הסיגריות עזרו לי להעביר את הזמן, לספור את הדקות.

לא רציתי לקפוא, כי זה לא התאים לי, מי שקופא בתקופה כזאת הוא הומלס או נרקומן. אנשים נורמלים לא קופאים להם סתם באיזו צומת. אבל נרקומנים באמת מתו, באותו שבוע נערכו הלוויות לכמה כאלה, הלוויות שקטות, שאיש מצוותי התקשורת לא פקד אותם, סתם מסוממים שמתו.

מבעד לערפל נצצו אורות של ישוב כל שהוא, ממנו נשמעו נביחות של כלבים, אני לא פוחד בדרך כלל מכלבים, אבל משהו בנביחות האלו הצמית אותי. לא חשבתי בכלל לנסות להתקרב לישוב, סביר להניח שהישוב מוקף בגדר, והשער נעול.

חזרתי להרהר בעזים, האלה שמצולמות על הכוס של השוטרים, כאלה שקונים בתחנת הדלק, המחוממת, זו שהשתוקקתי להגיע אליה ולשתות את הקפה הדלוח שמוגש בה, בלי לטעום, רק להתחמם. חשבתי איך אני מנסח את הבקשה בפני הנהג שיעצור לי.

-"קר לי, תביא אותי לתחנת דלק קרובה", או 

– "אני חייב להתחמם, תציל אותי מקיפאון"

איך אני אסביר למתדלק את הסיבה שהוא חייב לסבול אותי למשך השעות הקרובות, אולי הוא יהיה קר וקשוח ואכזר, ויטיל אותי אל הלילה הקפוא. או שהוא רק יביט בי במשטמה ולא יגיד דבר.

ברגע אחד שיניתי את כל התוכניות שלי, לא היה לי קשה, פשוט הזמן שינה לי אותן. רציתי להגיע אל הישיבה שלי עד השעה שתיים עשרה בלילה, כי כך הבטחתי לראש הישיבה, שעה שביקשתי ממנו  בפנים עגומות אישור לצאת אל הרב דולמן. הרב דולמן התגורר בישוב החרדי כרמים, והישיבה שכנה בפאתי מושב אמירי אפרים. לכאורה היה ביניהם מרחק נסיעה של ארבעים דקות, אך כרגע עברו כבר ארבע שעות מאז שיצאתי את כרמים. 

סעודת  מלווה מלכה אצל הרב דולמן הייתה תמיד חוויה מענגת בשבילי. טעמו המעודן של הרב דולמן, הביא לשולחן יינות משובחים, פרוסות עבות של לחם דגנים עשיר, ויצירות פאר קולינריות פרי דמיונם הקודח של תלמידיו המופרעים, כשאני מנצח על מלאכת הטיבול. בשום מקום בעולם לא היו מפגשים יותר מרגשים בין סוגי מזון שונים, כמו בקדרותיו המבעבעות של הרב דולמן. חופש היצירה היה מושלם, ופרוסות רעננות של קולרבי נצצו ברוטב דבש ווניל, לצד טונה מקופסת שימורים. שמן זית נמזג באנינות טעם על מגוון ירקות עלים ופלחי אבטיח ומלון. דגים מצאו את עצמם  שוחים המרינדה של מיץ תפוחים ובירה בדרך לתנור האימתני של משפחת דולמן.

לא הרגשתי אף פעם קשר עם מי מתלמידיו של הרב דולמן, אך לא חדלתי מלהתפעל מהאנרגיות העודפות שלהם, שתועלו ליצירתיות מדהימה, צבי לקח מאי שם מטאטא, והחל לטאטא את קליפות הקישואים מן הרצפה, אריה גרר את הפח הענק, ושניהם השמיעו תוך כדי כך קולות "הוא - הא" קצובים. אבימלך תופף באמצעות שפודים על ערמת תפוחי האדמה, תוך שהוא מזמר בגרון ניחר "שפודים על תפודים, זה דבר כל כך מדהים". על יוחנן רכבו זאטוטי דולמן בצווחות גיל.

השקט היה משתרר כשהרב דולמן היה פותח בשיעור הכוזרי, שיעור שלווה בדוגמאות מעשיות מן העולם הקרוב. בקבוק יין הפך לסיבה, הכוס הפכך למסובב, סלט הירקות הפך למושפע.

המופרעות של התלמידים רק הפרתה את שיעורי הרב דולמן, שאלות שלא יכלו להישאל באף פורום אחר, נזרקו כאן לאויר ללא התנצלויות מיותרות. המושג  "אמונה" היה מיותר כאן, הידיעה נכנסה למשחק וטרפה את הקלפים. הכלל הראשון היה שהמיתוסים נשארים בחוץ, כך לא יהיה כלל צורך בניפוצם. מאזין חד שמיעה יכול היה לשמוע מדי פעם קולות ניפוץ עדינים של מיתוסים, דווקא מכיוונם של התלמידים חתומי הפנים, אלה שעיכלו את הדברים בשקט, כמעלי גרה לעסו אותם בחריקת שינים, כותשים לעיסה את המושכלות הראשונים שלהם, אלה שליוו את ילדותם המפוקפקת, והביאו אותם לישיבה המיוחדת בהר חורשים.

אני לא הייתי ולא אהיה אף פעם, אחד מהם. כי אני גאוותן והם לא, הם חיים את החיים ואני בעולם פרטי, מהם לא ציפו לדבר, ואני התקווה האמיתית, הם היו פראי אדם, ואני פוטנציאל מבוזבז. בזתי להם וסגדתי להם, רציתי לנשק את עפר רגליהם, אך הסטתי את הראש במבוכה כשהיו עושים את מעשי השטות שלהם. היה להם חופש מדהים כל הזמן, הם פשוט ביצעו את הרצונות שלהם, כשהפחד מפני מה שיאמרו, לחלוטין לא קיים אצלם.

אבל עכשיו אני עומד באמצע הצומת, כשהמכוניות הבודדות שעוברות, מצונפות בחלונות שלהן, לא מסיטות מבט לעברי. הנה חלף לו סובארו, חבוט ושרוט. חלפה סקודה מבריקה, חלף פז'ו מסחרי, עברה משאית של וולבו. התחלתי להתייחס למכוניות בתור ישויות עוינות, וקיללתי את סקודה ופז'ו, את סיאט וסיטרואן, והתחננתי להשם שישלח לי מכונית כלשהי, עדיפות לכזו עם חימום.