אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ו.

-"נעים מאוד", אמר שליבוביץ, "אני מבין שאין צורך לעשות היכרות, בינך לבין הרב אריה"

-"אין צורך" אמר הרב דולמן, העביר את המקטרת לידו השמאלית, ולחץ את ידי בחום.

-"התכבד ושב", הורה לי הפרופסור שעה שהתיישב על הספה המקבילה, נוטל בידו כוס גבוהה שעיגולי לימון צפו בתוכה.

התיישבתי ליד הרב דולמן, משתוקק לשאול אותו מה מעשיו כאן, אך חשתי שזה יהיה חסר טקט מצידי, העדפתי לתת את רשות הדיבור לרב ולפרופסור. הרב הוציא מתוך תרמיל שהיה מונח לרגליו, קופסת פלסטיק לאחסון מזון, סכין ומזלג, פתח את מכסה הקופסה, והניח אותה בידי.

-"דבר ראשון תאכל" אמר, "בטח מאתמול לא אכלת"

רק עכשיו שמתי לב שאני רעב, המרוץ לתפילין השכיח ממני את הרעב. סלט העוף המצוין שהגיש לי הרב דולמן, הדליק לי מחדש את הרעב, הרגשתי פתאום את קרקורי הבטן העזים, מתגברים לקראת הישורת האחרונה של מרוץ התיאבון. המוח שלי עסק בחישובים מורכבים שנגעו לצורת האכילה ולקצבה, הם נפסקו בדיוק ברגע שנתח חזה העוף הראשון חצה את שערי פי.

הרב דולמן ופרופסור זרח החליפו ביניהם מבטים מרוצים, הרב דולמן חיטט שוב בתרמיל ושלה ממנו שקיק נייר קטן, והושיט אותו לפרופסור. שליבוביץ רחרח את השקיק ופניו זרחו בחיוך.

-"הרב אריה, הצלחת לשמח אותי" אמר "ג'ינג'ר מיובש! לא פחות ולא יותר!"

הרב דולמן הנהן בחיוך ופלט עננות ריחניות של עשן, הוא פנה לכיווני ואמר: "לא קיפחתי אותך, יואל, הבאתי גם לך משהו, וזרח, מברכים על זה האדמה" הוסיף כשראה את מבטו התוהה של זרח שאחז בין אצבעותיו קוביית ג'ינג'ר, בוחן אותה מכל עבריה.

שליבוביץ נטל מפית בד מהשולחנון, איזן אותה על קרחתו, ובירך על הג'ינג'ר כשהוא נעזר ברב דולמן. עקבתי אחרי תנועותיו, אחר שיניו החודרות לתוך הג'ינג'ר, אחרי גרגירי הסוכר שנדבקו לשולי שפתיו, ואחרי אישוניו שנעו בענין כשפגש ברובד חדש של טעמים.

תוך כדי שלעסתי את נתחי חזה העוף, ניסיתי למקם את עצמי בתוך הסיטואציה. ניסיתי לשחזר איך הגעתי למקום הזה, שאמש לא ידעתי על קיומו. מה זה המקום הזה בכלל, סגור כמו בית כלא או בסיס שמור, אך בתוכו שוררת אוירה רגועה ונעימה. מהם הבתים העצובים, מתי ננטשו ולמה. למה קבדה סימן ללומדים בבית הכנסת, שיישמרו על שתיקה.

צפו ועלו גם תהיות שכוונו אל פרופסור שליבוביץ, מדוע לא הכניס אותי לביתו, ושלח אותי לישון בארץ צלמוות. ולמה הצמיד לי את קבדה, צל שחור וחביב, אך משרה בנוכחותו סוג של איום.

ומה עושה הרב דולמן בחברתו של זרח שליבוביץ, לא שהרב ידוע בתור סגפן, אך עדיין לא הצלחתי לאבחן את טיב הקשר בין הרב הנערץ לפרופסור האלמוני למדי.

הרב דולמן סירק את זקנו באצבעות ידיו, היטיב את כל מה שניתן להיטיב, את משקפיו את כיפתו, שפמו ועניבתו. נטל גפרור והדליק מחדש את המקטרת, שכדרכן של מקטרות כבתה שוב. לאחר שהצליח להפיק עננת עשן המתקבלת על הדעת, פתח בדבריו.

-"טוב לראות אותך, אמרתי כבר?"

-"טוב לראות את הרב", חייכתי, מתאפק שלא להטביע אותו בים השאלות שצפתי בו.

-"תודה יואל, זה הדדי" אמר והוסיף: "יש לך מושג מה אתה עושה כאן?"

-"ישנן כמה אפשרויות, אך אף אחת מהן לא מספיק ברורה לי, אני אעדיף לשמוע מכם", עניתי.

לא הייתי רגיל להשתמש בדיפלומטיה בשיחותי עם הרב דולמן, הוא מצידו לא עודד זאת, אך נוכחותו של שליבוביץ גרמה לי להפגין את התכונה שסייעה לי במשך השנים, לשרוד את הצד הקשוח יותר של עולם הישיבות. את הרב דולמן זה לא הרשים במיוחד, הוא היה מנטרל משפטים דיפלומטיים עוד בטרם נאמרו, קוטע את הניסוחים המסבכים במשפט קצר: "שורה תחתונה!"  היה פוקד כשהייתי מנסה להכניס אותו למבוך הניסוחים האינסופי.

לעתים היה  מאזין לדברי  בקשב  רב, וכשהייתי מסיים, היה בוחר את המשפט השולי ביותר מכל נהרות המלל ששפכתי לפניו, ומנתח אותו לנתחיו. זה היה מרגיז ומעצבן, אך לא הייתה לי דרך להיחלץ מכך, מלבד לדבר איתו בצורה גלויה וברורה.

-"טוב", אמר הרב דולמן, "מסתבר שגם לי יש ידידים, ועוד במקומות הנכונים"  קרץ לעבר שליבוביץ  שהפגין את שביעות רצונו בגיחוך משלו, ונטל את רשות הדיבור.

-"אתמול, בשעה מאוחרת בלילה"  פתח שליבוביץ, "קפצתי לביקור בזק בכרמים, רציתי לשמוע מהרב דולמן, פרטים כלשהם על בחור כלשהו, אשר אני עוסק בעניינו בתקופה זאת, שוחחנו שעה ארוכה, וגלשנו כמובן לנושאים שונים שאנו אוהבים לשוחח עליהם".

הרב דולמן הנהן בראשו לאישור, והוסיף: "אף אחד לא יכול לעצור שיחה בינינו, אפילו לא אשתי שתחיה"

-"וכאן אני בעצם מגיע לנקודה שמחמיאה מאוד לרב דולמן, אני מבקש מכבודו שלא להסמיק" אמר שליבוביץ, "רגע לפני שיצאתי, הרב אריה אומר לי  שיש איזה בחור שלו, שיצא הלילה בטרמפים, והוא חושש שאם הוא ייתקע בחוץ הוא עלול לקפוא, אז אם אוכל, אעבור במסלול המשוער שלו, ואביא אותו אל מקום בטוח"

-"אם אתה מכיר את הרב דולמן, זה לא אמור להפתיע אותך בכלל", העזתי לומר, "אם הוא לא היה דואג לי אז הייתי מאוד מופתע"

-"אתה צודק" אמר שליבוביץ, "אני רגיל לדבר על הרב אריה, עם אנשים שאינם מכירים אותו"

-"מי לא מכיר?" שאל הרב דולמן כשהוא קורץ לעברי.

-"אני רק אסיים את סיפורי בקצרה, ואז אתן לכם את העונג, לעסוק בדיונים עמוקים בנוגע לאסטרטגיית הפרסום של הרב דולמן" אמר פרופסור שליבוביץ בסרקזם חד אבל לא פוצע. "נסעתי בדרך וניסיתי לחשוב מה אני עושה עם בחור כמוך בתילתן."

-"מה באמת עושים?" התפרצתי בשאלה, רציתי, כמו הרב דולמן בשיחותינו, להגיע אל השורה התחתונה. כל כך מהר נמאס לי להיות במצב של חוסר שליטה, שמישהו אחר מנהל לי את מהלך החיים. לא ציפיתי שזרח יתקפל, יעצור את סוסיו, וישנה את מהלך השיחה, אך היה חשוב לי להשמיע את מחאתי הנמרצת.

שליבוביץ לגם מהכוס, עיווה את פניו כשלגם בטעות גרעין של לימון. הוא חיפש מפית כדי לירוק אותו אליה. כשפינה את פיו, הפנה אלי את פניו ונעץ בי את מבטו למשך שניות מספר. תהיתי אם הוא מנסה להפגין את שליטתו בחכמת הפרצוף,  או שהוא מנסה להעביר לי מסר מרסן דרך מבט חודר. העזתי, חזרתי שוב על שאלתי, "מה אתם מתכננים לעשות איתי?"

עכשיו עצבנתי כנראה את הפרופסור, הוא הסתובב בכיסאו לכיווני, ולחש בקול רך: "הסתיימה הסבלנות, יואל?"

הרב דולמן מיהר להתערב, הוא פנה אלי בנזיפה: "אם אתה רוצה לעשות צעדים משמעותיים בחיים שלך, ובתור אחד שמכיר אותך לא מהיום, אני יודע שאתה רוצה, אתה חייב לשים את הסבלנות והיכולת להקשיב גם למשהו שנשמע לך לא קשור לנושא, זה הא – ב של התקדמות"

לא יודע מה הביא אותי להתחצף אליו בצורה כזאת, כנראה כאב הנזיפה בנוכחות הפרופסור, הוציא ממני את צמד המילים "השורה התחתונה", ומשיצאו, הן ריחפו באוויר כנחיל ברחשים, בין השיחים, בימות הקיץ המיוזעים.

זרח שליבוביץ פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל הרב דולמן תפס את ידו ומיהר לומר: "יואל, צא רגע החוצה, אני חייב להישאר פה לרגע עם שליבוביץ"

האדם הנוסף

ניסיתי לצייר בעזרת משטח המגע של המחשב הנייד.
התוצאה לפניכם:

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ה.

-"אתה!" שמעתי קול קורא, "בוא לפה!"

הסתובבתי אל עבר מקור הקול, בחור אתיופי חסון בבגדים כהים, ניתק מצל העצים והתקדם לעברי, מחייך.

-"הו, כבר התייבשתי, וכמעט התייאשתי, חיכיתי לך ובוששת לבוא, כמעט שנטשתי", ספק דיבר ספק שר, מתופף על בית החזה שלו בקצב. "בוא איתי עכשיו, נטוס למושב, כי עובר לך הזמן, בשביל זה קבדה כאן".

-"עוד לא הנחתי תפילין" פלטתי, לפני שאחוש נבוך, קוטע לרגע את שטף החרוזים, שקלחו מפיו של מי שהבנתי ששמו הוא "קבדה".

-"זה בסדר אחי, אני קולט אותך" חייך קבדה, "בוא איתי"

הלכתי אחרי קבדה, הוא צעד במהירות ואני קצת התנשמתי, בעודו צועד הוא המשיך בראפ שלו, שהיה מתובל במילים משפות שונות. לאחר כדקת הליכה, הוא הסתובב לעברי.

-""יש לך כוח ללכת"?  שאל כשחיוך פרוש על שפתיו.

-"אההממ, כן, לא כל כל כח, ואני ממהר", התנצלתי, מבולבל קצת, בראשי מטרה אחת ברורה, - אני מניח תפילין היום. "יש לך דרך להביא אותי למקום שיש בו תפילין?" שאלתי לפני שהראפ יחזור.

-"בבקשה", אמר קבדה, קד קידה תיאטרלית, "הפסיכו-מוביל אולטרה לשירותך, גבר!" הודיע בחגיגיות, כשהוא מצביע לעבר רכב גולף שניצב בין העצים.

התחרות של רכבי הגולף המקושטים, מן הסתם לא התקיימה עדיין. אך אם הייתה מתקיימת תחרות כזאת, אין לי ספק שהפסיכומוביל אולטרה היה הרכב הזוכה בה. הכל היה כשר לקישוט הרכב – מסרטי ניילון ארוכים שהתנפנפו מקרני פוחלץ ראש אייל, דרך פקקי בירה אשר כיסו באדיקות את הפגוש. המושג "וכלה ב" לא התקיים בנוגע לפסיכומוביל, דומה היה שאין קץ לקישוטים שאפפו את רכב הגולף הקטן הזה.

אחרי שפילסתי לעצמי דרך, משתדל לא לרמוס את כל הדקורציה, התיישבתי במושב שליד הנהג, קבדה נכנס בקלילות, במסלול מדויק, שדילג מעל שבכת הברזל הצבועה, שלשלאות הנחושת המעוטרות, ורשת קורי העכביש העשויה מחוטי קנבס.

המנוע הפתיע אותי, וגם עוצמת הרוח, ששרקה סביבנו בזעם, מנסה לתלוש מהפסיכומוביל את כל הדקורציה. את קבדה זה לא עניין במיוחד, הוא היה מרוכז בנהיגה המהירה, מעלה ענני אבק על שבילי העפר. מידי פעם הוא חייך, בעיקר כשהוא הצליח לבצע את הסיבובים בצורה הראוותנית ביותר שניתן להעלות על הדעת. 

הרכב בלם בחריקה מול מבנה עץ, מעלה עננת אבק שגרמה לאיש הנמוך שעמד בחזית המבנה, לכסות את פניו בשולי מעילו. המבנה היה בנוי בקווים נקיים, קורות עץ ארוכות ומטופלות היטב. חלונות מאורכים צבועים בכחול אינדיגו, העניקו הצצה לתאורה צהובה ונעימה, וקרניז שחור סימן את שיאו של המבנה, הגג. על חזית המבנה, התנוסס מגן דוד גדול, עשוי מתכת.

-"תיכנס בפנימה" אמר האיש תוך כדי שיעול, "עוד דקה – שתיים מתחילים, אנחנו כבר שש"

חציתי את מפתן הדלת, בוחן את חלל בית הכנסת בחשש. בתוך בית הכנסת, על כיסאות עץ צבועים לבן, סביב שולחן מכוסה במפה רקומה, ישבו ארבעה אנשים, למדו מתוך גמרות. חציתי את החדר לעבר ארון ספרים עם דלתות זכוכית, אשר ניצב לאורך הקיר הדרומי. מבט מהיר לימד אותי כי קיימים שם כמה זוגות תפילין.  

עמדתי מול הארון, מתלבט אם לפתוח או לא, אולי כדאי לבקש רשות מהלומדים. קולות הלימוד חדלו לפתע, בהשתקפות בדלת הזכוכית, הספקתי לראות את ראשו של קבדה מציץ מן הפתח, כשהוא מניח את אצבעו על פיו, כמסמן להם לשתוק.

המבוגר מבין הלומדים, איש נעים סבר, בעל זקן אפור ארוך, התרוממם מכיסאו והתקרב אלי. פתח את הדלת, הוציא זוג תפילין אשר היה נתון בשקית קטיפה כחולה.

-"אשכנז - לימניים" מלמל, והניח את השקית בידי.

-"תודה תודה" עניתי והנהנתי בראשי.

-"מה שאתה צריך" ענה האיש, ממולל את זקנו, "זהו רב בית הכנסת" חשבתי לעצמי.

נטלתי את התפילין, ובמהירות הנחתי אותם על זרועי ועל ראשי. בעודי קורא את שמע, שמע של בין הערביים, התארגן לו מנין, אפילו  מנין וחצי. קבדה עמד בפתח, כיפה לבנה על ראשו, סידור פתוח בידיו, אך מבטו לא התמקד בסידור, עיניו התרוממו מדי כמה שניות, סוקרות את סביבתי.

סיימנו את תפילת המנחה, קבדה התייצב לצדי, חיכה שאסיים לחלוץ את התפילין. כשסיימתי, החווה בראשו כלפי הפתח, מסמן לי לבוא איתו. עליתי בזריזות על הפסיכומוביל, מתכונן לחוויית הנסיעה הפרועה של קבדה, לא שלא נהניתי ממנה, אך הייתי צריך להתכונן אליה, לקבל את העובדה שאני בתוך הפסיכו הזה. לאחר כמה דקות נסיעה, שבמהלכה עברנו בשדות חיטה אינסופיים, ירוקים בוהקים. חנינו ליד ואן גדול, שברולט.

קבדה לחץ את ידי, בתחילה בפנים חתומות, לחיצה עוצמתית, לפתע חייך, משך אותי אליו וחיבק אותי בידידות, טופח על גבי בידיו הגדולות. נבוכתי מאוד מהחיבוק, אך קיבלתי אותו בהבנה, הוא בא מחברה שונה משלי, בה החיבוקים הם חלק מהמסורת, מנהג העולם. אחרי שנים אמר לי חבר אתיופי, שכשהוא הולך ברחוב הישראלי, הדבר הכי קשה עבורו, זאת העובדה שאנשים לא מברכים כל אדם בשלום, אי אמירת שלום יכולה להיחשב כסכסוך עמוק מאוד בין הנמנעים מכך.

השתחררתי מחיבוקו של קבדה, עדיין מחייך במבוכה, דלתו האחורית של הוואן נפתחה, ופניו המגחכות של פרופסור זרח שליבוביץ בקעו מתוכו.

-"בוא בחור, עלה" קרא לעברי, "ו..שלום קבדה, נתראה, תודה לך!"

קבדה הנהן בחיוך, ונופף בידו לשלום.

שליבוביץ הושיט לי את ידו, וסייע לי לעלות אל הוואן, הייתי חייב את הסיוע הזה, אחרת הייתי נופל מההלם. בתוך הוואן על ספת קטיפה, ישב הרב דולמן ועישן מקטרת. 

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ד.

את הבית זיהיתי על פי שפע צמחי התבלין שצמחו פרא בחצר, מה שניתק אותי מכל המרירות, מכל הרעל שמילא אותי, אשר אותו נזקקתי לפרוק אצל הרב דולמן. אחרי ששבעתי מניחוחות הבשמים, התפנתי לסקור את הבית.

לכאורה היה הבית פשוט, שרידי הצבע הלבן הציצו מבעד למסכת השיח המטפס שאפף את הבית. ולא רק את הבית הוא אפף, כל שיח ושיג, ארובה או מיכל דלק, זכו לאפיפתו של השיח. לא זכרתי איך קוראים לשיח, החלטתי לקרוא לו 'קיסוסית', זה נראה לי כמו שם יפה, שנעים לכסוס אותו בפה.

מישהו שהיה חשוב לו, ביצע כאן גיזום בזמן האחרון, גיזום שמטרתו הייתה לפתוח פתח בחומת הקיסוסית, לדלת ולחלון.

המפתח חדר בקלות אל חור המנעול, סיבוב וקליק, והדלת נפתחה. המראה הראשון שנגלה לעיני, הותיר בי רושם שלא היה לי בו ספק – הבית הזה שייך לשליבוביץ.

הדלת נפתחה לתוך חלל, גדול מהמקובל בתקופת בנייתו. אילו הייתי מפרסם את הדירה למכירה, הייתי מציג אותה כדירת סטודיו. הרצפה הייתה נקייה, ורק שכבת אבק קלילה פוזרה עליה בדייקנות. מיטה רחבה עמדה בקצה אחד, מהעבר השני של החדר עמד שולחן כבד, מקיים סימטריה מדוייקת עם המיטה, בצלע השלישית השלים את הסימטריה, פסנתר אקוסטי גבוה.

כל הרהיטים כוסו ביריעות ניילון, למניעת אבק.

על הקיר הפנוי התנוסס ציור של רנה מגריט, לא הייתי בטוח אם הוא מקורי או לא, אך נראה לי שאיש כשליבוביץ לא ייתלה על קירות ביתו, ציור שאינו מקורי. שעה ומשהו בחברתו, ציירה לי דמות סטריאוטיפית לגביו. הרגשתי כאילו אני מכיר אותו ויודע לצפות את מעשיו.

הפסנתר לא היה מכוון, אבל גם לא רחוק מזה, למעשה, לא הייתה לי דרך לבדוק זאת, פשוט ניגנתי, לאוזני הוא נשמע מקסים, צליל גדול, מלא ומתמשך, הקלידים היו רכים, ומהר מאוד נכנסתי אך תוך המנגינה. ניגנתי על אוטומט, לא יכלתי לעצור, האצבעות שליטפו בתחילה את הקלידים, חבטו בהם כעת ללא רחמים. הצלילים נעשו אלימים יותר ויותר, קצרים וחפוזים. הרגלים נטשו את הדוושות והצטרפו ברקיעות קצובות על הרצפה. חשתי כי כל האנרגיות שלי מתנקזות דרך קצות האצבעות, שיר רדף שיר, ובסוף המרוץ ניצח אותי המלאך הממונה על הלאות. הוא עזר לי להחליק מן הכסא, להגרר אל הרצפה הקרה, קיפל את רגלי מתחתי, והפיל עלי תרדמה.

התעוררתי מתוך חלום, חלום שכבר שנים לא חלמתי. שני ילדים על גג מרוחק, ילד גבוה וילד נמוך, מחזיקים בכוחות משותפים חפץ כבד. הם משוחחים ביניהם בקולות מהוסים.

-"אסור שהוא ידע מזה", אמר אחד מהם.

-"הם מסתירים את זה ממנו", לחש השני.

-"הם לא יודעים, הם", הסכימו שניהם.

עכשיו אני קרוב, ממש למרגלות הבנין. הקולות נשמעים ממש בתוך האוזן.

-"הם לא ידעו כלום, הם אף פעם לא ידעו", הרגיע האחד את השני, ושניהם שומטים את החפץ מגג הבנין. באופן אינסטינקסיבי אני מושיט את היד, וקולט את החפץ בעודו באויר.

כדור זעיר, בגודל של סוכריה שמשמשת לקישוט עוגות, התבוננתי בו, ועדיין שמעתי את קולות הילדים בתוך הראש.

-"הוא לא יודע מה הוא מחזיק" לחש הנמוך.

-"הם לא יודעים שזה אצלו, הם מחפשים את זה" מלמל הגבוה.

המשקל של הכדור עולה בהתמדה, בהתחלה הוא שקל כמו כדור טניס, אני מרגיש את השרירים מתאמצים לשאת את המשקל. אחרי כמה שניות אני נופל לקרקע, הכדור מושך אותי בעוצמה רבה, ומצמיד אותה לרצפה. אני מנסה להפיל את הכדור, להחלץ מהמשא הכבד, אך הכדור נדבק לי ליד בלחץ שרק מתגבר. הילדים מתחילים לצחוק, קולותיהם עבים כשל מבוגרים, משפטי ה"הם לא יודעים", חוזרים על עצמם בלופ מטורף, מתערבים בצחוק המתועב.

אני מנסה להחלץ, מושך את היד בכוח אדירים. קול הצלפה חזק נשמע, ומצאתי את עצמי שוכב על רצפת האבן, מעסה את היד.דוושות הפסנתר עדיין רעדו מעט, מסתבר כי כשישנתי, ידי נתקעה בין הדוושות.

על הקיר ממולי צוייר רבוע של אור צהוב, אות לכך שהשקיעה מתקרבת. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי היתה: "לא הנחתי תפילין היום".

כבר ארבעה חודשים שלא איחרתי את תפילת שחרית, במנין, עם תפילין. ומה היום? רציתי ליפול מתסכול, להשתטח על הרצפה כמו ילד קטן ולבכות. אבל לא יכלתי, כבר הייתי על הרצפה, והזמן לא התיר לי להיכנס למצב הזה.

התיישבתי והרגשתי את הגב מוחה על הרעיון בתוקף, התעלמתי ממנו וקמתי, מתנער מן האבק. ניערתי את הכיפה וחבטתי בה על מכנסי כדי להסיר את שאריות האבק, חבשתי אותה על ראשי וניסיתי לסדר את השיער מול המראה. קווצה סוררת נעמדה בזווית מוזרה בצד המצח, ניסיתי ליישר אותה ללא הצלחה, אז חבשתי את הכיפה כמעט על המצח, ורצתי החוצה, לחפש תפילין.

השביל היפה שצעדתי בו בבוקר, נראה לי עכשיו כמסלול משוכות, גזעי העצים המתים, מוקמו בדיוק במקומות שבהם רציתי לעבור. רגלי ניגפו באבנים שבלטו מהאדמה, מדי פעם עצרתי כדי לשחרר את מכנסי מקנוקנות הקיסוסית, אשר שלחה את זרועותיה לכל עבר, וחסמה את השבילים כתיל ירוק וקוצני.

אחרי כמה דקות של ריצת מכשולים, הגעתי סוף סוף אל הגשר, התנחמתי בעובדה שהגשר מסמן לי את הקרבה לציביליזציה של תלתן, והרשתי לעצמי להוריד מעט את הקצב. חציתי את הגשר בצעד איטי, נהנה ממראה המים השוטפים, מניחוחות העלים, ומהשפיריות שחגו בקולות זמזום באויר הצח.

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ג.

הבטתי סביבי, בחלק מן הבתים דלקו האורות, בבית אחד אף נראתה דמות אדם נשענת על אדן החלון, בוהה בזריחה. הכביש הסלול התמשך במקביל לבתים החדשים, והפך לדרך עפר משובשת, כשנתקל בחורשה הפראית שראיתי מעודי. עצי אקליפטוס ענקיים ואורנים גבוהים, היוו לה תקרה. סבך צפוף של עצי חורש וענפים שבורים,כבול בזרועות צמחים מטפסים שאפתניים, מילא את חללה. נראה כי איש לא דאג לגזום אותה או לפנות ממנה את גזעי העצים שנפלו באיזו סערה. מבין העצים פרצו מדי פעם קרקורים עצבניים של עופות דורסים, שעסקו בגירוש עורבים חצופים מסביבות קיניהם. גגות קודרים של בתים ישנים בצבצו פה ושם, מתאמצים להראות את קיומם בבוקה ומבולקה ששררה ביניהם.

כשהחזרתי את מבטי אל הכפר המטופח והמהוקצע, עיני הסתנוורו קלות מלובן הקירות. תמיד אהבתי ניגודים, אך הניגוד הזה גרם לי לסחרחורת ואי נוחות. עצמתי לרגע את העיניים, ופתחתי אותם לקול פתיחת הדלת של פרופסור שליבוביץ. הוא עמד בפתח הבית בתלבושת מגוחכת, חולצתו ועניבתו היו סדורות עדיין, לרגליו מכנסי פיג'מה מנומרות בצבע סגול. ידו הייתה מושטת לפנים, ונופפה בצרור מפתחות.

-"אני לא יכול להכניס אותך, בחור", אמר בקול עמוק, "אך אולי תרצה קצת ללכת לנוח, באחד הבתים העצובים האלה?" שאל ולא חיכה לתשובה. הוא הניח את המפתח בידי הרפויה, וכופף את אצבעותי סביבה.

-"אין לך ממה לחשוש", ציין, "זה הכל סתם, סתם אנשים לא גרים שם, אין לך כל סיבה, כל סיבה"

אני כלל לא חששתי, הייתי עייף מלחשוש, רציתי רק לישון.

פרופסור שליבוביץ הסביר לי באופן מפורט ביותר, איך להגיע אל הבית העצוב שלו, הוא כלל שמות של עצים, נתונים טופוגרפיים, ציפיתי שהוא יכלול אפילו ספירת צעדים.

החורשה הייתה מפחידה, מסוג החורשות שאתה מתפלא שלא קראו להם יער, אבל ברור שזאת הייתה חורשה, כי אני חשבתי שזו חורשה.

אז בתוך חורשה חורשת רעות, הסתתרו הבתים העצובים. בתים נטושים. חלקם פעורי גגות, אחרים חסרים חלונות ודלתות. אך פה ושם נראו אף בתים שלמים לגמרי, אפילו כאלה שניתן לראות את עקבות פעילותו של האדם בגינותיהם. שיח ורדים ענק, חסם דלת כניסה, וחרוב חמור סבר בקע בין סורגיו המעוקלים של בית אבן נמוך. לבעלי החיים זה לא הפריע, להפך. היונים קיננו על אדני החלונות, גללים של חזירי בר היו פזורים בכל פינה, מעידים על נוכחות מסיבית באזור. חיות קטנות רצרצו בין העצים, ונדמה לי שמעל שיח הרדוף גדול בצבצו קרניים של צבי.

-"חמישים מטר אחרי הנחל" נזכרתי בהדרכתו של פרופסור שליבוביץ. שביני לבין עצמי רציתי לקרוא לו זרח, אך הרגשתי שזה לא יהיה מכובד מספיק. חיפשתי נחל, ומצאתי אותו. היה שווה להגיע לתלתן רק בשביל הנחל הזה. הוא היא ממש לטעמי, ואם מעצב הנחלים היה שואל אותי מה דעתי  עליו, הייתי ממליץ לו לעצב את כל הנחלים בצורה הזאת.

קשוח ורטוב, סלעי וגועש, מוצל עד חשוך, זה היה הנחל שלידו נעצרתי להפסקת סיגריה. ניצלתי את ההפסקה בשביל לחוש את מזג האוויר המשתפר, את הטמפרטורות העולות. לסיגריה היה טעם מוזר, אולי בגלל שזו פעם ראשונה שאני מעשן סיגריית-על-הבוקר, בלי כוס קפה.

על קורת הבטון הסדוק צמח טחב, שכיסה אותה בקטיפה ירוקה, רק במקום אחד, הטחב פינה לי מקום, כעין מושב. הרגשתי בצורך להעמיק את החוויה, אז תלשתי לי עלה מרווה משיח סמוך, ושאפתי בריכוז את הניחוח הדומיננטי שלו. את המרווה הכיר לי אמג'ד, העובד הערבי ממטבח הישיבה. "מרמייה" הוא קרא לזה, הראה לי את השיח, הראה לי את העלים שהוא ייבש, ולימד אותי לחלוט מהם תה עוצמתי. באותה תקופה, המרווה הייתה אורחת נחמדה בכוס התה שלי. למדתי שיש אנשים שסולדים מהריח שלה, יש אנשים שמחבבים, אך אף אחד לא מתעלם ממנה. ממש כמו הנובלס, ששמרתי לו אמונים למרות שכרגע דעכה בין אצבעותי סיגריית כאמל. מיששתי את הקופסה, וגיליתי שנותרו לי רק שלוש סיגריות, מה שערער לי את הביטחון העצמי.

שאיפה מן הסיגריה, רחרוח במרווה, שוב שאכטה, ושוב רחרוח, עד שהשלכתי את הסיגריה לתוך הנחל. מיד הצטערתי על הלכלוך שגרמתי לנחל, ומלמלתי "סליחה". הנחל ענה לי בשצף, אך לא הבנתי מתגובתו אם הוא כועס או סולח.

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ב.

זאת לא הייתה הצומת הראשונה שאליה נקלעתי הערב, אך כאן היאוש היה עמוק יותר. סקרתי את התנים המשועממים שבהו בי, השמועה שקבוצת תנים עלולה לתקוף בן אדם ולהרוג אותו, לא דילגה עלי. בחנתי את כלי הנשק שלי, נעלי מוקסין קלות, שרק אם אנסה לבעוט באמצעותן בלסתותיו של תן, יתעופפו בקשת רבת חן אל עבר הוואדי, והשיניים החדות ייתלשו את אצבעות רגלי בתאווה. 

החגורה שלי החזירה לי את התקווה. היה לה אבזם מתכת, זהה כמעט לזה שפצע לי את הקרנית בגיל שש. שעה שאחי נופף בחגורתו בהתלהבות רבה, ואני נכנסתי לטווח הפגיעה שלו. האבזם הוא שחדר  לעיני. צרחתי ככרוכיה, שהיא סוג של תרנגול, עד שההורים שלי באו ולקחו אותי לבית החולים, במונית. הייתי לבוש בפיג'מת הקיץ האהובה עלי, מין בגד קליל ודהוי, שעליו מודפסים מחבטי טניס מוצלבים לעשרותיהם. התביישתי בפיג'מה שלי, ונבלעתי במונית, כשהמונית הייתה שבעה מצרחות, היא הקיאה אותי על יד פתחו של חדר המיון. מאז למדתי להעריך יותר את שודדי הים, על רטיותיהם, והתחפשתי אליהם בפורים, שנה אחר שנה.

השחר רמז מפורשות על רצונו לשים קץ לממלכת הלילה, ומרח קו תכול על פני האופק, גלי הקור הפכו להיות נרגשים יותר, ונעו כעיוורים המגששים אחר רגלי ונכרכים בהם. מצידו החשוך של העולם הופיע ג'יפ כסוף, פס האור של השחר השתקף על זגוגיותיו המבהיקות, גלגלים שחורים וגדולים חרשו בהחלטיות את האספלט. מול עיני קפאה לרגע תמונה. בתמונה: צומת טי, שלט עם הכיתוב "בית יהודה", תמרור עצור. שני תנים, אחד ישן על קרטון קרוע, השני מרחרח נעל ישנה. שמים שחורים עם פס תכול שמשתקף על ג'יפ כסוף שעומד דומם במרחק מטר ממני.

-"כן בחור, לאן אתה צריך?"

הדיבור בקע מתוך הדבר שהכי לא ציפיתי שישב בתוך ג'יפ כזה. גבר דק ומעונב, קרח כביצה, שלעיניו משקפי מגדלת עגולות וגדולות, שהסתירו את לחייו המצומקות. עיניו השואלות זרחו כשני ירחים מוזרים, וננעצו בי בחוסר נימוס.

-"לאן אתה מגיע?" הזדרזתי לשאול, שוכח את כל ההכנות.

הוא לעס כל מילה באטיות, או לפחות כך נדמה לי, כשמבטו נעוץ במזרח, וכשבלע אותן, הפנה בחדות את פניו לעברי ושאל בגיחוך.

-"לאן תרצה להגיע?"  

-"לכל מקום שהוא, מקום שיהיה לי חם בו" אמרתי, והקור העז הכה בי שוב. התחלתי לחשוש שהאיש משחק איתי משחק שדורש טעם רע מאוד. "קח אותי, בבקשה" לא האמנתי שאני מתחנן לפניו.

-"עלה כבר" צחק האיש, הבחנתי שיש לו קול יפה מאוד, רדיופוני, כל מילה בוטאה בהגייה מדויקת, בחיתוך דיבור מושלם. למרות העייפות הרבה, לא הפסקתי להתפעל מהקול המהפנט הזה.

-"עלה כבר" חזר ואמר "אני מגיע לתלתן"

מעולם לא שמעתי על הישוב הזה, למרות שגאוגרפיה היא אחד מהצדדים החזקים שלי. אך לא היה לי כוח להתרכז בתעלומה הזאת.

הנהג כרכר סביבי, עד כמה שניתן לכרכר סביב מישהו כשאתה נוהג ברכב,

-"להדליק לך חימום?"

-"כן, תודה

, "אתה רוצה לשתות?, אתה בסדר?, שנעצור פה בצד? אתה מרגיש את הרגלים?, לכבות את המוסיקה?"

-"הכל בסדר" מלמלתי, ושקעתי בשינה.

התעוררתי כשהרכב בלם מול שערי תלתן, שער מיוחד מאוד, לא כמו כל שערי המושבים, העשויים כמין סולם אופקי הנע על גבי מסילה. שער של טירה היה לתלתן, ושני שומרים חמושים עמדו לפניו.

-"בוקר טוב פרופסור!" אמר אחד השומרים, קרא לעברנו אחד השומרים.

-"בוקר טוב גם לך" ענה הפרופסור בגיחוך כשהשער נפתח בדממה והג'יפ עבר דרכו.

לאור השחר העולה התגלה לעיני כפר קטן ומטופח. בתים נמוכים צבועים בצבעים פסטלים, מוקפים במדשאות. כל הצמחייה הייתה גזומה בקפדנות מוגזמת, הכביש היה עשוי אבנים קטנות סדורות במעגלים, הג'יפ קיפץ בקלילות בנסיעתו.

נעצרנו ליד בית, הפרופסור הורה לי לרדת, גם הוא ירד בצליעה. נשמתי את האוויר הקר בחשש, והבטתי אל עבר הבית. שיערתי שזה ביתו, נמוך, שטוח, ורחב. חזית צבועה לבן חלק, מסגרות החלונות שנקבעו  בסימטריה סנטימטרית, היו צבועות באפור, ואדנית עם פרחי גרניום הייתה מונחת על כל אדן. על הדלת נקבע שלט שעליו הופיע השם המשעשע "פרופסור זרח שליבוביץ", השלט אף עוצב כצורת התווית של משקה השזיפים המפורסם.

-"לצערי לא אוכל להכניס אותך אלי, יש לי יותר מדי ציוד בבית..נראה מה נעשה" אמר באטיות, רגע אחרי התנער, צלע לעבר הבית וסגר את דלתו.

היררכית עץ משפחה

יש כזה דבר "היררכית עץ", בדקתי.
מבנה יפה ומפואר שבנוי מאבות ובניהם ונכדיהם, בלחיצה על סימן הפלוס הקטן שליד שם האב, נפתחים ענפים, נחשפים ילדים. לחיצה על המינוס, הופ, כולם מצטמצמים והאב נשאר גלוי, כל הילדים מצטנפים תחתיו, ממש כמו אפרוחים מתחת לתרנגולת.
בעולם שלנו, המבנה הוא הפוך לחלוטין. כל אבא עושה השתדלות שילדיו בבוא העת יסתירו אותו, יעלימו אותו. אם נחפור היטב נגלה את האב, קורץ בענווה, ואומר: מכל ילדי הוסתרתי..ומנכדי יותר מכולם.
ובעצם הילדים צריכים להיות תמיד על המשמר, הרי קלונו של האב הוא ההולך להיחשף חלילה, אם אחד מהם ישבור את המעגל. הילדים מתוחזקים בלי עין הרע, האב עושה בשבילם הכל, נותן להם בגדים יפים, כדי שמבטי הזולת יתמקדו בהם, מפטם אותם כראוי, שמא ייווצר רווח בין ילד למשנהו, דואג אם הם לא גובהים מספיק , הרי איך יסתירו את חולשותיו?
בבוא העת, דואג להם לבת זוג, כדי שזאת תצטרף למעגל.

כך מתוחזק המעגל כל ימות השנה, כשהילדים מקבלים כנפיים, הם מסוככים באברתם על האב, תעודות והוקרות מצטרפות לחומה ומעלימות אותו כליל.
בתים, רכבים, עסקים.
תארים, פרסים, טקסים.
נישואין, ילדים נכדים.

לפעמים יש גם חורים בחומה:
גירושין, פיטורין, אבדנים.
כאן מצטנף האב המדולדל מעצב, ומורט את שערותיו השחורות האחרונות ומחזק באמצעותן את החומה.
השערות מלבינות, השרירים נחלשים, האב מוציא מכיסו את מפתחות האזיקים, ומשחרר את השרשרת.
-"תעזור לי בן" לוחש לראשון.
הראשון, שיכור מחופש, רץ ומנופף ברוח.
-"תעזרו לי בנים" מלחשש אל החלל הפתוח, לראשונה הוא לבד במעגל, רק טביעות הרגלים של השרשרת האנושית שהקיפה אותו, נשארה מסביבו.
-"בוא, אני אעזור לך לעלות חזרה לכיסא", נשמע מאחוריו קול במבטא זר.
פיליפיני מחויך מסתכל עליו, בוחן את חברו למסע למשך שלושת - ארבעת השנים הבאות.
-"בסדר" הוא אומר, "בסדר"
 והם נוסעים.

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק א.

עמדתי באמצע הצומת ונופפתי בידיים, הידיים שלי היו כחולות ורועדות אך הצבע הכחול שמשך את תשומת לבי היה צמד הפנסים המסנוור של הניידת שחלפה על פני מבלי לחשוב אפילו לעצור בשבילי. חוסר הביטחון שלי, אם כך ניתן להגדיר את מערכת תחושות האשמה שניהלה את סדר יומי, אמר לי שבניידת יושבים שני שוטרים שמנים, שלוגמים ברעש קפה חם מתוך כוס קרטון. על הכוס מצולמת עז, העז המפורסמת בישראל, שהיא בטח כבר הפכה לסטייק. מי בכלל אוכל עזים? אולי בדואים.. פעם קראו להם בדווים.

אוכלים עזים או לא, זו לא הייתה השאלה שהעסיקה את התנים. שנים מהם בהו בי בחוסר נימוס. אולי אצל תנים, בהייה נחשבת לנימוס, ומי שלא בוהה נדחק בבוז ולקול יללות הלהקה, לשולי החברה. לא העסקתי את עצמי בשאלה אם יש שולי חברה אצל תנים, רק בגלל שהיה לי קר.

 הייתי גם רעב, לא רעב אמיתי מהסיפורים, כזה שמתים ממנו באפריקה או בשואה. סתם רעב מעצבן של מי שעמד בכל מיני צמתים במשך לילה שלם. היו לי בכיס סוכריות ללא סוכר, סתם עיגולים קשים ומתוקים כאלו, שבכלל לא מתגמלים את מרכז הרעב המשתוקק לסוכר.

בראש שלי תכננתי לקחת את העיתון הזרוק בצד הדרך ולהדליק אותו בשביל להתחמם קצת, אבל הוא היה רטוב למדי, ולא ממש היה עוזר לי להתחמם. בכיס של מעיל היד-שניה-מחבר-של-אחי, הייתה חבילה של כאמאל, סופט, כי את זה, כך נאמר לי, מעשנים הרוקיסטים בתל אביב, היום אני כבר יודע שהם מעדיפים נובלס, אז לפחות בענין אחד צדקתי, שהם מעדיפים אריזה רכה, או כפי שהחבר הלעיז לי "סופט". הסיגריות עזרו לי להעביר את הזמן, לספור את הדקות.

לא רציתי לקפוא, כי זה לא התאים לי, מי שקופא בתקופה כזאת הוא הומלס או נרקומן. אנשים נורמלים לא קופאים להם סתם באיזו צומת. אבל נרקומנים באמת מתו, באותו שבוע נערכו הלוויות לכמה כאלה, הלוויות שקטות, שאיש מצוותי התקשורת לא פקד אותם, סתם מסוממים שמתו.

מבעד לערפל נצצו אורות של ישוב כל שהוא, ממנו נשמעו נביחות של כלבים, אני לא פוחד בדרך כלל מכלבים, אבל משהו בנביחות האלו הצמית אותי. לא חשבתי בכלל לנסות להתקרב לישוב, סביר להניח שהישוב מוקף בגדר, והשער נעול.

חזרתי להרהר בעזים, האלה שמצולמות על הכוס של השוטרים, כאלה שקונים בתחנת הדלק, המחוממת, זו שהשתוקקתי להגיע אליה ולשתות את הקפה הדלוח שמוגש בה, בלי לטעום, רק להתחמם. חשבתי איך אני מנסח את הבקשה בפני הנהג שיעצור לי.

-"קר לי, תביא אותי לתחנת דלק קרובה", או 

– "אני חייב להתחמם, תציל אותי מקיפאון"

איך אני אסביר למתדלק את הסיבה שהוא חייב לסבול אותי למשך השעות הקרובות, אולי הוא יהיה קר וקשוח ואכזר, ויטיל אותי אל הלילה הקפוא. או שהוא רק יביט בי במשטמה ולא יגיד דבר.

ברגע אחד שיניתי את כל התוכניות שלי, לא היה לי קשה, פשוט הזמן שינה לי אותן. רציתי להגיע אל הישיבה שלי עד השעה שתיים עשרה בלילה, כי כך הבטחתי לראש הישיבה, שעה שביקשתי ממנו  בפנים עגומות אישור לצאת אל הרב דולמן. הרב דולמן התגורר בישוב החרדי כרמים, והישיבה שכנה בפאתי מושב אמירי אפרים. לכאורה היה ביניהם מרחק נסיעה של ארבעים דקות, אך כרגע עברו כבר ארבע שעות מאז שיצאתי את כרמים. 

סעודת  מלווה מלכה אצל הרב דולמן הייתה תמיד חוויה מענגת בשבילי. טעמו המעודן של הרב דולמן, הביא לשולחן יינות משובחים, פרוסות עבות של לחם דגנים עשיר, ויצירות פאר קולינריות פרי דמיונם הקודח של תלמידיו המופרעים, כשאני מנצח על מלאכת הטיבול. בשום מקום בעולם לא היו מפגשים יותר מרגשים בין סוגי מזון שונים, כמו בקדרותיו המבעבעות של הרב דולמן. חופש היצירה היה מושלם, ופרוסות רעננות של קולרבי נצצו ברוטב דבש ווניל, לצד טונה מקופסת שימורים. שמן זית נמזג באנינות טעם על מגוון ירקות עלים ופלחי אבטיח ומלון. דגים מצאו את עצמם  שוחים המרינדה של מיץ תפוחים ובירה בדרך לתנור האימתני של משפחת דולמן.

לא הרגשתי אף פעם קשר עם מי מתלמידיו של הרב דולמן, אך לא חדלתי מלהתפעל מהאנרגיות העודפות שלהם, שתועלו ליצירתיות מדהימה, צבי לקח מאי שם מטאטא, והחל לטאטא את קליפות הקישואים מן הרצפה, אריה גרר את הפח הענק, ושניהם השמיעו תוך כדי כך קולות "הוא - הא" קצובים. אבימלך תופף באמצעות שפודים על ערמת תפוחי האדמה, תוך שהוא מזמר בגרון ניחר "שפודים על תפודים, זה דבר כל כך מדהים". על יוחנן רכבו זאטוטי דולמן בצווחות גיל.

השקט היה משתרר כשהרב דולמן היה פותח בשיעור הכוזרי, שיעור שלווה בדוגמאות מעשיות מן העולם הקרוב. בקבוק יין הפך לסיבה, הכוס הפכך למסובב, סלט הירקות הפך למושפע.

המופרעות של התלמידים רק הפרתה את שיעורי הרב דולמן, שאלות שלא יכלו להישאל באף פורום אחר, נזרקו כאן לאויר ללא התנצלויות מיותרות. המושג  "אמונה" היה מיותר כאן, הידיעה נכנסה למשחק וטרפה את הקלפים. הכלל הראשון היה שהמיתוסים נשארים בחוץ, כך לא יהיה כלל צורך בניפוצם. מאזין חד שמיעה יכול היה לשמוע מדי פעם קולות ניפוץ עדינים של מיתוסים, דווקא מכיוונם של התלמידים חתומי הפנים, אלה שעיכלו את הדברים בשקט, כמעלי גרה לעסו אותם בחריקת שינים, כותשים לעיסה את המושכלות הראשונים שלהם, אלה שליוו את ילדותם המפוקפקת, והביאו אותם לישיבה המיוחדת בהר חורשים.

אני לא הייתי ולא אהיה אף פעם, אחד מהם. כי אני גאוותן והם לא, הם חיים את החיים ואני בעולם פרטי, מהם לא ציפו לדבר, ואני התקווה האמיתית, הם היו פראי אדם, ואני פוטנציאל מבוזבז. בזתי להם וסגדתי להם, רציתי לנשק את עפר רגליהם, אך הסטתי את הראש במבוכה כשהיו עושים את מעשי השטות שלהם. היה להם חופש מדהים כל הזמן, הם פשוט ביצעו את הרצונות שלהם, כשהפחד מפני מה שיאמרו, לחלוטין לא קיים אצלם.

אבל עכשיו אני עומד באמצע הצומת, כשהמכוניות הבודדות שעוברות, מצונפות בחלונות שלהן, לא מסיטות מבט לעברי. הנה חלף לו סובארו, חבוט ושרוט. חלפה סקודה מבריקה, חלף פז'ו מסחרי, עברה משאית של וולבו. התחלתי להתייחס למכוניות בתור ישויות עוינות, וקיללתי את סקודה ופז'ו, את סיאט וסיטרואן, והתחננתי להשם שישלח לי מכונית כלשהי, עדיפות לכזו עם חימום.

כך החלטתי על שם הבלוג

כשנכנסתי לממשק הניהול נבהלתי,הבלוגר דרש ממני לקרוא שם לבלוג. 

זה הביך אותי מאוד אבל החלטתי לא להבהל, המילה הראשונה שעלתה לי בראש היתה "קקטוס" והסיבות היסטוריות..

אבל קקטוס לבד זה לא מי יודע מה יפה, אז צריך להוסיף איזה משהו, שיהיה ייחודי.

אז חשבתי משהו על קוצים וקוצנות.

-"אבל זה יבהיל את החבר'ה" אמר הצד הפירותי.

-"אבל אתה קקטוס, קוצני ושנון" לחש בארסיות הקוצן

-"לא יילך לך קוצן, יש כאלה שלא ממש אוהבים את החדות שלך, מחפשים עגלגלות" הנעים הפרי.

-"פירות וקוצים!" קבעתי, וברקע עדיין התווכח הפרי עם הקוצים.

מוכר קקטוסים במרוקו - ויקיפדיה