-"זעמיל", אמרתי לעצמי, "זעמיל".
-"זעמיל", הסכים גרשון מבעד לרעשי המנוע, "אין לי מושג למה לא שמעת עליו עד כה, כי לי כבר נמאס לטחון את השם הזה".
-"אפילו שלוימקע לא הזכיר את השם הזה, למען האמת הוא בכלל לא דיבר על הנושא, כלום", אמרתי לגרשון.
גרשון לא היה מופתע, "מה חשבת?" הוא פנה אלי בפליאה, "שלוימקע הוא אחד מהאנשים האצילים שקיימים בעולם, הייתי מופתע אם הוא כן היה מספר לך משהו על זעמיל".
לאור ההיכרות הקצרה שלי עם שלוימקע, המשפט הזה נראה לי טבעי לחלוטין, הוא הציג את עצמו כאדם זך ומרומם, והתחושה שלי היתה שזה באמת מה שהוא.
-"תשמע מה שיש לי בשבילך לעשות", אמר פתאום גרשון ותפש את ידי, "אתה מספיק מרוכז עכשיו?" שאל.
-"נראה לי שאני יכול לעשות פעולות פשוטות שלא דורשות מנת משכל גבוהה מדי", עניתי, "למשל, להקשיב לך".
-"על החוצפה הזאת הייתי שולח אותך למנהל", אמר גרשון בחיוך, "אבל לענייננו זה בדיוק מה שאני צריך ממך, להקשיב".
-"להקשיב לך?" שאלתי, "בשמחה".
-"לא", גרשון העביר הילוך והמנוע גנח, "תקשיב לאשתו של זעמיל, אבל בלי שהיא תדע שאתה מקשיב לה בשבילנו" אמר, "זה נראה לך מורכב מדי?"
-"כשאין לי מושג מי נגד מי, הכל נראה לי מורכב", אמרתי לגרשון והתחלתי לפרט, "אין לי מושג מי היא, איפה אני אמור לפגוש בה, איך בדיוק להוציא ממנה את המילים, ומה אני אמור לשמוע".
-"בדיוק האדם המתאים לעניין", ענה גרשון, והוסיף סימן קריאה בקצה המשפט, "אני, דולמן, הפרופסור וכל השאר, כל כך שקועים בנושא, שאין לנו אפשרות להיות מאזינים פסיבים, אין לנו אפשרות להיחשף לדיבור שהוא לא טכני - דיווחי".
-"איך בדיוק אני אמור להגיע אליה?" שאלתי, כל הענין הזה נעשה לי פחות ופחות ברור.
-"אתה לא אמור להגיע אליה, היא כבר תמצא אותך, ואתה נדרש רק לשתף פעולה, כלומר, להקשיב", הסביר גרשון, "אבל אתה תהיה מוכן, זה הכל, לא תדחה אותה על הסף עם טענות שאתה לא יודע כלום".
-"אין לי אלא להסכים", עניתי, "אין לי בכלל יכולת להתווכח על זה".
-"אין לך עם מי להתווכח", חייך גרשון, מסובב את ההגה לכיוון שערי תלתן, "אני סגור על הנושא כמו בורג שהלכה לו ההברגה".
השער נפתח לקראתנו, ואחד השומרים התקרב לחלון הרכב, וסימן לגרשון שהוא מעוניין לשוחח עמו. גרשון הצביע על השעון שלו, וניסה להתחמק ממנו, אבל הוא התעקש שגרשון יעצור לרגע.
-"מה הלחץ?" שאל גרשון, גולל את החלון כלפי מטה.
-"כמעט כלום", ענה השומר, "רציתי רק לדעת אם אתה מקבל מתנות לאביונים, וכמה צריך לתת, כי אין לי מושג בדברים האלו, פשוט שמעתי את השיעור של הרב, והוא אמר משהו שאתה מקבל..."
-"תן כמה שאתה רוצה, מינימום ח"י שקלים, ושים בקופה ליד בית הכנסת, בסדר?" ענה גרשון בקוצר רוח, "פורים שמח".
-"תודה הרב," ענה השומר, התכופף ונישק לו את היד, "תהיה מסיבה הערב?" התעניין.
-"בעזרת השם", אמר גרשון, "בחדר האוכל, לא מבטיח להיות שם".
-"איפה תהיה?" התעניין השומר.
-"פורים שמח", השיב לו גרשון, "משמרת נעימה", אמר ולחץ על דוושת הגז.
נסענו בתוך הכביש הפנימי של תלתן, חלפנו על פני חדר האוכל, בית הכנסת, ואפילו על פני ביתו של שליבוביץ, והמשכנו להתקדם בנסיעה.
-"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי את גרשון כשראיתי את הרכב חוצה גשר שנמתח מעל הנחל. "אל תגיד לי שאל הבתים העצובים".
-"בדיוק לשם", ענה גרשון, "מה קרה לך? גם אתה נסחפת בפחדים של האנשים שגרו כאן לפני שלושים שנה?"
-"אני?" התפלאתי, "אני ישנתי בבתים העצובים ולא קרה לי כלום, אבל חשבתי שאתם הם אלו שפוחדים מהם, אתם לא נכנסים אליהם, אתם קוראים להם "הבתים העצובים", מבחינתי אלו סתם בתים שחבל עליהם".
-"אתה לא תשכנע אותי", אמר גרשון, "אני מהמשוכנעים. אבל אתה צריך להבין שתרבות ודעות קדומות זה משהו שקשה לנפץ באחת. אין ספור נסיונות של שליבוביץ לישב מחדש את הבתים העצובים, עלו בתוהו, למה? כי מישהו דחף לאנשים לראש, שהסיבה לכל המחלות שלהם נובעת מזה שהם גרים מהעבר השני של הנחל".
-"מי זה המישהו הזה?"
-"הלוואי והיינו יודעים", אמר גרשון, "זה היה פותר לנו הרבה שאלות על חברה וקהילה וכיוצא בזה. לאף אחד מן האנשים שגרים כאן, כולל חצבאני, אין מושג מהו הגורם לנטישת הבתים העצובים. שליבוביץ הקריח מרוב נסיונות לפענח את התעלומה,פשוט אין שום מושג, אפילו יובב, הרבי מסלאוויטא לא הצליח לפענח את הסוגיה".
-"זאת שאלה שמטרידה אותך?" התעניינתי.
גרשון פטר את השאלה במנוד ראש לשלילה, "אני לא טיפוס פילוסופי בכלל, אני כן אינטליגנט באופן כללי, אבל לומר ששאלה תטריד אותי, זה כבר מוגזם", הוא חייך לרגע, "הרגע שמעת את החפירה הפילוסופית הראשונה שלי".
-"לא יותר מאשר גומה קטנה", הגדרתי את עומק החפירה שלו, "כשתשמע חפירה שלי, אתה תעמוד בתור כדי להתחלק בנפט".
גרשון צחק אבל לא הגיב על המשפט האחרון. הוא החנה את הסובארו מתחת עץ חרובים שנטה בזווית מסוכנת, ביקש ממני להמתין במכונית, ונעלם מאחורי משוכת שיחים פראית שהסתירה מעיני שביל – כניסה מוזנח שהוביל אל פתחו של בית גדול ואפלולי, מכוסה כולו במטפסים, טמוס וקיסוסיות שונות ומשונות.
הוא התעכב בבית יותר מדי זמן, ואני התחלתי להשתעמם. השמש שעלתה לה לגובה שהטיל אצלי ספק לגבי סוף זמן קריאת שמע, התחילה לשלוח קרנים נועזות מבין הענפים והרכב נעשה חם יותר ויותר.
יצאתי מן הרכב, מחלץ את העצמות החבוטות מהקפיצים העלובים של מושב הסובארו. קראתי במהירות את ברכות השחר, קריאת שמע, ומה שחייבים שעובר הזמן. אחר כך ניסיתי לזהות את סוגי העצים והצמחים שצמחו שם. היו הרבה סוגים של צמחי תבלין, שתמיד נותנים לי הרגשה כאילו אני מעליב אותם אם אני לא כורת לי עלעל קטן ומרחרח אותו בקפידה, הם כמו הרוכלים בשוק שדוחפים לך איזה זית או כעך ומפצירים בך לטעום.
אני זוכר שכשהייתי ילד קטן במכולת של עזרא, ושני פחים גדולים של חמוצים עמדו על השולחן הגדול של תקוה, ואנשים גדולים היו שולים זית מתוך הקופסא, מברכים וטועמים. אחד מהם היה תמיד לבוש בחליפה אופנתית, והכרס שלו התנדנדה ופגעה בקופסאות של המסטיק בשקל שעמדו על הדלפק. תמיד פחדתי שהעניבה שלו תיכנס לתוך הקופסא של המסטיקים, ואחד מהם ידבק אליה כמו דג אל חכה, ואז הוא יצא אל מחוץ לחנות, ועזרא יראה את המסטיק ויאשים אותו בגניבה.
דמיינתי איך אני נחלץ לעזרתו, מנסה להסביר לעזרא שזה נדבק לו בטעות, והוא לא אשם. ושניהם, גם עזרא, וגם האיש עם הכרס והחליפה, והזקן המסודר והמגולח מלמטה, יפסיקו לרגע לשאוף עשן מן הסיגריות שלהם, ויסתכלו למטה, לראות מי זה הפספוס הזה שמעיז להתערב להם בעניינים של גדולים.
ועזרא יאמר לאיש, "אה, אני רואה שידעת למי לחלק מסטיקים בשביל שישקרו בשבילך", והאיש יתבלבל ויסמיק, כי הוא ירגיש לא נעים בזה שעזרא חושד בו בגנבה, ואני אבלע מהר מהר את המסטיק, ואעמוד בלי פחד מול עזרא, ואתחיל לתאר לו בדיוק את השתלשלות העניינים, כולל הדגמה חיה של המקרה, "אתה רואה שהעניבה שלו נכנסת בול לתוך הקופסה של המסטיק אבטיח?"
-"יואל", גרשון קטע את ההרהורים שלי באחת, "חייבים לעוף לבית הכנסת, בוא!"
-"אני בא", אמרתי לו, ומיהרתי להיכנס למכונית הישנה שלו, "יש לך מושג איפה התפילין שלי?" שאלתי את גרשון בבהלה.
-"אם הם היו בתיק הזה, אז הם עדיין כאן", הצביע לעבר תא המטען של הרכב, ומבט חטוף במראה גילה לי את חלקו העליון של התיק המגודל שהרב דולמן ארז עבורי, מציץ מאחורי הספסל האחורי.
את הרב דולמן שמעתי כבר שעמדתי ברחבת הכניסה לבית הכנסת, הוא בדיוק סיים את ברכת 'גאל ישראל' כשקולו נמוג אל תוך תפילת הלחש. הרצתי את כל התפילה בעשר דקות, כי ידעתי שאין כאן עוד מנינים, ולא היה לי חשק לחפש לעצמי מגילה לקרוא בה. כמעט בכל שנה מאז שהתבגרתי מילד לנער ומנער לבחור, קראתי לעצמי את המגילה לפחות באחד מימי הפורים. בכל פעם היתה סיבה אחרת, בדרך כלל זה נבע מהשיכרון העמוק שבו שריתי, בעוד כל הישיבה שרו בקול רם 'שושנת יעקב'.
התאמצתי להחזיק את עצמי ער, העפעפים שלי נכנעו שוב ושוב לכוח המשיכה, והמצח נחבט בשולחן בקול רם כל כך, עד שהוא גרם לרב דולמן להפסיק לרגע את הקריאה, ולחזור על המילה האחרונה שנאמרה.
אם בכל שנה הייתי מסתדר איכשהו עם אורכה של קריאת המגילה, כשאני מעסיק את עצמי בתוכן של הפסוקים, ובהאזנה לקולו של הבעל קורא, בניתוח של סגנון ההטעמה שלו, בהשוואה לסגנון הקריאה של אבי. אז השנה הייתי כל כך תלוש מהמגילה, שאפילו את הבעת פניהם של בגתן ותרש כשמרדכי חשף את תוכניתם הזדונית, לא הצלחתי לדמיין.
כשקראתי את עשרת בני המן בנשימה אחת, תהיתי למה הרב דולמן לא קורא את כל המגילה בנשימה אחת. ויותר מכל הייתי מרוכז בהאשמה העצמית, למה אני לא מסוגל לעניין את עצמי בקריאת המגילה, למה זה קורה לי?
אבל הצלחתי לשרוד, אפילו את הרגע שבו הרב דולמן הפסיק את שירתו הסוערת 'וגם חרבונא זכור לטוב', בקריאה: "בוא יואל! גם חרבונא זכור לטוב, נו, תרקוד משהו", וגרר אותי אל תוך המעגל, כשמימין הוא חובק אותי, והתפילין שבזרועו ננעצות בעורפי, ומשמאלי מקפץ אדם מלא, עם הפרעת קצב וריקוד חמורה, אשר סובל מהזעת יתר, וידו המיוזעת לופתת את בידי בצורה הפוכה. כך נגררתי ביניהם, עוטה חיוך מאולץ על השפתיים, כי זה נראה לאנשים יותר טוב כשהשפתיים מתוחות לצדדים, הלחיים מתרוממות, העיניים מצטמצמות, הגבות מתעגלות, ושורה של שינים שלא זכו לצחצוח מזה כמה ימים, נחשפות אל העולם.
-"מה שלומך, יואל?" שאל אותי הרב דולמן מיד כשהסתיים הריקוד, לפני שהוא חזר אל העמוד, "הכל היה בסדר?"
עשיתי עם הראש תנועה של 'ככה ככה', כי אין לי באמת מושג מה נחשב בעיניו 'בסדר', ואף פעם הוא לא דרש ממני להגדיר באמת את המצב רוח שלי, זאת הייתה פשוט התעניינות קצרה, מנומסת, עם הרבה הקרנה של חום אבהי, מהסוג שמאוד מסובך להקרין.
כשהספקתי להוריד את התפילין שלי, שניות לפני שקרסתי על סטנדר, כשזרועותי משמשות לי ככרית הכי וותיקה שאני מכיר, הבנתי למה לא התייחסתי לרב דולמן. הייתי כל כך עייף שנרדמתי ברגע אחד, כמו הפסקת חשמל, נפלתי לתוך חושך מוחלט וסמיך.
-"חושך כמו במכת חושך", הרהרתי לעצמי, בעודי חותר בתוך ענן של חושך, גלים כבדים של אפלה התאבכו מולי, פוגעים לי בפנים בצליפה דוקרנית.
עצמתי את העינים, כי ממילא לא ראיתי כלום. התקדמתי בעזרת חוש המישוש בלבד, כשהגוף שלי קורס מעוצמת ההתנגדות של השחור הדחוס הזה. מיששתי את האפלה, או העלטה, או מה שקוראים לזה, והצלחתי לתפוס משהו בין האצבעות.
לא ממש הצלחתי לזהות את זה, כי פשוט לא ציפיתי שזה מה שירכיב את החושך. אבל לאחר כמה רגעים זיהיתי שאני מחזיק פלומה בין אצבעותי. כלומר, פלומה מתוך שמיכת פוך.
ברגע שקלטתי מה זה, התחילה פתאום רוח סערה מטורפת. רוח כזאת לא הרגשתי בחיי. השיער שלי נמתח לאחור מעוצמת התנגדות הרוח, שהביאה איתה ענן שלם של מוך שחבט בי בעוצמה בפנים. לא ידעתי שמוך יכול להכאיב, כנראה שכן, כי הפנים שלי היו שרוטות ודם זב מן החתכים שגרמו לי המוכים שנשארה בהם איזו שארית של נוצה או משהו דומה.
הרגשתי שיש לי משהו חשוב ביד.
תפסתי אותו בכל הכוח, והידקתי את האגרוף סביב האצבע והאגודל שאוחזות בפיסת המוך. הרוח השתוללה, אבל אני לא התייאשתי, כמו אידיוט נלחמתי איתה בשביל חתיכת פלומה זעירה.
כמו שהיא הגיעה, כך היא דעכה.
חלל ריק, ללא תנועה של אוויר, עם תחושת מחנק אינסופית התכנס סביבי. פקחתי בזהירות את העינים, והרגשתי בתוך שטריימל או כפפת פרווה.
הייתי בתוך חלל עגול ופלומתי, שהקיף אותי מכל עבר. חומה שחורה ועבה עשוייה מפלומה שחורה התנשאה לגובה רב, וקרן אור שחדרה מלמעלה, האירה חלקים ממנה באור מסתורי ומעורפל.
מולי, במרחק מטרים ספורים ממני, עמד ברבור.
הוא לא היה לבן, ולא היה שחור, הוא היה קרח לחלוטין. עורו החיוור נצץ לאורה של קרן האור, וחיוך מוזר היה נסוך על מקורו האדום, שבלט בניגוד לקרחת הנוצצת של צווארו הארוך והכפוף.
-"אתה יכול לטעון הכל להגנתך", שמעתי אותו מסנן מבעד למקור הכמעט סגור, החיוך שלו התעוות, וקולו התגבר, "אבל אתה-כן-אתה", הוא אמר בהדגשה, משאיר רווח נאה בין מילה למילה, "גרמת לכך שנשארתי קרח מכאן ומכאן".
-"אני לא אשם בכלום", שמעתי את עצמי מתפרץ לדבריו, "וגם אם כן, יש תמיד אפשרות לתקן".
-"אין", הוא אמר בקצרה, והצוואר הארוך שלו נשמט על הקרקע בתנוחה מעוררת רחמים, "אתה היית שותף למזימה שנישלה ממני הכל, אין לי שום עולם, שום כלום", התייפח, ודמעות גדולות נזלו מעיניו ונקוו לשלולית קטנה על הרצפה הקשה.
-"אני לא יודע על מה אתה מדבר", ניסיתי להסביר, הוא באמת נראה מסכן וחלוש, והתעורר לי רצון להרים אותו על הידים, לנחם אותו.
-"אתה לא צריך לדעת כלום", הוא ליחשש בזעם, "מי בכלל שלח אותך לדחוף את האף בדברים שלא קשורים אליך, הא?" הוא נופף בכנפיו נטולות הנוצות, והתאכזב כשאלו לא העניקו לדבריו את הנופך הרצוי. במקום נפנוף מפואר ודרמטי, התקבלה תחושה כאילו מנה מהמסעדה ברחה מהצלחת שלה והחלה לזוז.
-"ועכשיו, אתה-כן-אתה", המשיך הברבור בעינים רושפות, "תביא את זה אלי, ומיד!"
-"את מה?" השתוממתי.
-"את מה שאתה מחזיק!" הוא קרא, וקירטע לכיווני בצעדים מתנודדים. התחלתי לסגת לאחורי, והתמוטטתי על ערמה גדולה של מוך שחור.
-"אתה רואה", הוא ציחקק, "מה שלא מגיע לך, מכשיל אותך. אתה חושב שאתה חכם יותר מכולם? פיקח יותר? מנסה להילחם נגד כוחות שגדולים ממך בכמה וכמה מידות, בכמה וכמה!"
-"תפסיק לקשקש!" פקדתי עליו, מניף את רגלי כדי למנוע ממנו להתקרב אלי, "אתה בכלל לא מכיר אותי, ואין לך שום יכולת בכלל לנחש מה גדול עלי ומה לא, מובן לך?" צעקתי.
הוא נעצר, "הילד לחוץ", הוא ציחקק לעצמו, "מה אתה אומר? נשחק איתו קצת לפני זה? או שנגמור את זה כאן ועכשיו?"
-"אני הייתי מציע אופציה שלישית", התחלתי לומר, "לאסוף את הזנב בין הרגלים..."
-"מי שאל אותך בכלל?" הוא קטע את דברי, "אתה פשוט נמצא כאן לקישוט, אבל נראה לי שאני אהנה קצת ממשחק איתך, הא?" שאל ונופף שוב בכנפיו העירומות.
שתקתי, לא היה לי כח להמשיך את הוויכוח איתו, הוא היה נראה לי נואש מדי מכדי לסגת, ופגוע מכדי לוותר. "אתה רואה את כל המוך הזה שמסביב, זה שלי." הוא הצביע בעזרת המקור שלו לכל רוחות השמים. "אבל מה שבאמת חשוב לי, נמצא בידך, ואותו אני אוציא ממך בכל מחיר".
שוב שתקתי, הוא המתין, נראה לי שהוא רצה תשובה, אז נתתי לו.
-"תנסה", אמרתי.
הברבור גיחך, "יש לך אומץ, הא ילדון? אומץ."
-"יש", אמרתי, הייתי בטוח בזה, ואז הרגשתי את המשיכה ביד, והפלומה שהיתה אחוזה בין האצבעות השתחררה והתעופפה באוויר, לבנה וצחה, מרחפת בעצלתיים באוויר הדחוס. הברבור נופף בכנפיו, מנסה להתרומם לעברה, אבל כמובן שלא הצליח לעוף, הוא רק חבט באוויר בזעם, וריר זירזף ממקורו.
תפסתי את הפלומה בקלות, והכנסתי אותה לכיס החולצה.
בום.
הייתי חייב לתפוס את הכיס בשתי ידי. כי הפלומה הפעילה כובד אדיר על כל הכיס, וצליל של קריעה החל להישמע. מצאתי את עצמי רוכן, לופת את כיס החולצה, ומנסה להימלט מניקוריו הזועמים של הברבור.
-"אתה תשלם על זה ביוקר!", השתולל הברבור וירק לעברי, "אתה, וכל החברים שלך, דוחפים את האף שלהם במקומות שהם לא אמורים להיות, חבורה של מפגרים!"
-"חן חן", השתדלתי להישמע רגוע, על אף המאמץ הפיזי הרב באחיזת הכיס, "וכן למר", איחלתי לו.
-"זה יהיה הסוף שלך!" שמעתי אותו זועק, גיצים יצאו ממנו, וחיש מהר הציתו את כל הפלומה שאפפה אותנו, בלהבת אש ענקית, מהירה וחסרת סיכוי. כל החומה בערה באש אדירה, והברבור התרוצץ סביבה כשגופו נחרך מעוצמת הלהבות.
רגע אחת האש בערה, וברגע שאחריו היא שככה, מותירה מסביבה טבעת שחורה ומעלה עשן, ומרחב לבן אין סופי. הברבור נח במרכז המעגל, כשגופתו מפותלת סביב עצמה, וכל איבריו נראים צלוייים כראוי, ממש מוכנים להגשה.
המשקל של הכיס הלך ופחת בהדרגה, לעומתו הופיע לחץ קל על השכמות, הכתפיים והגב העליון.
-"יואל, פורים שמח לך", שמעתי את קולו של הרב דולמן, שאת ידיו חשתי על כתפי, מעניקות להם עיסוי קליל.
-"פורים שמח גם לך", מלמלתי מתחת השולחן, כשראשי עדיין סחרחר מכל השיחה ההזויה עם הברבור, ואצבעותי אוחזות בכלום בעוצמה רבה, "מצטער שככה נרדמתי", התנצלתי והתרוממתי לישיבה זקופה, מוחה את הרוק שזירזף לו משולי פי.
-"חשבתי שאתה מפסיק לפזר התנצלויות לכל עבר", אמר הרב דולמן, "חזרת לזה?"
-"הברבור בילבל אותי", עניתי בלי לחשוב.
-"איזה ברבור?" נבהל הרב דולמן, "התחלת לדבר עם חיות?"
-"למעשה כן", חייכתי, "לא משנה", ניסיתי להעביר נושא, "סתם חלום קטנטן וטפשי, כלום".
-"אני מכיר אותך", הוא חייך שוב, ושפמו הסתדר סביב פיו בצורה משונה קצת, "זה לא חלום טפשי וקטנטן, וזה לא כלום, אבל זאת בחירה שלך אם לספר ומתי לספר. ולענייננו, בוא נצא מכאן החוצה, כבר כמה שעות לא הדלקתי מקטרת, וחשוב לי להיות רגוע היום, כי זה הולך להיות עמוס לי מאוד, ואני עוד צריך לחזור הביתה, לקבל את החברה מהישיבה." הוא הוציא את המקטרת והחל להכין אותה לעישון.
-"צריכים אותך במטבח", הוא אמר כשהדלקתי את הכאמל, "אפרים גלוסמן מכין סעודת פורים מרכזית, והוא בגדול מסתדר, אבל מי שלא מסתדרת זאת הרבנית מסלאוויטא. היא הגיעה לכאן היום, מפורקת לרסיסים בהגדרה, ואנחנו החלטנו להכניס אותה לעניין של המטבח, כי היא הבלעבוסטע הכי מקצועית שאי פעם יצא לי לפגוש, היא פשוט מתה על המטבח."
-"והיא צריכה עזרה?" שאלתי.
-"אתה צריך לעזור לה לקלף תפוחי אדמה, גזר וכל מה שהיא תרצה, אפילו צנוברים..." אמר הרב דולמן, שבעצמו יש לו יד ורגל במטבח, "זאת עזרה אחת, ותאמין לי שזה לא ממש קל, היא פרפקציוניסטית שתשלח אותך לקלף דברים שוב, וכן הלאה".
-"והעזרה השניה?" שאלתי.
-"העזרה השניה", הרב דולמן שאף עשן מהמקטרת שלו, הוא פלט אותו באיטיות ואמר, "פשוט תקשיב לה".
