הרבנית קטעה באחת את החבטה, וקרש החיתוך נחת בעדינות על חזה העוף שניצל מריסוק איברים.
-"סליחה?" היא שאלה בתדהמה, "נראה לך שאני אספק לך מידע על דברים כל כך פרטיים?! אני בהלם מהשאלה שלך, חשבתי שאתה בחור עם קצת יותר טקט, אם הייתי יודעת שתבאו ככה לתחקר אותי, הייתי מעדיפה להישאר באשקלון ולסבול בשקט עם כל המחלוקת והבלאגן", הכריזה בקול חנוק והרימה את הקרש כדי לחבוט שנית בחזה העוף.
-"אא..אההמ..אני לא, אני לא התכוונתי..." חזר אלי הגמגום הקל שהיה תוקף אותי בעבר בכל פעם שנאלצתי לתת תשובה לדמות סמכותית, המנהל, המורה, המפקח.
-"אין לך טיפת טקט!" קטעה אותי בנזיפה, חובטת בעוצמה בשניצל שעל גבי השולחן, שנעשה דקיק כמו דף נייר. "לא שואלים כאלה שאלות בחיים!" הכריזה, "וגם, בלי קשר, אני מתחרטת על מה שאמרתי, לא באמת הייתי נשארת באשקלון, זה סותר את מה שהרבי הורה לי ב.... במה שדיברתי עליו", נדמה לי שהיא כמעט פלטה שוב מידע בנושא הפתק, אך התחרטה עליו ברגע האחרון.
-"אמרו לי כבר הרבה פעמים בחיים שאין לי טקט, אני כבר רגיל", אמרתי בטון נעלב, "ככה שזה לא כל כך מעליב אותי, ואל תרגישי צורך להתנצל".
-"אני ממש מתנצלת", אמרה הרבנית, "דיברתי מתוך סערת רגשות, תבין אותי, אני אף פעם לא דיברתי על הפתק, ואני לא יודעת מה גרם לי היום לפלוט על זה משהו, אני ממש לא מבינה".
-"זה בסדר, ממש אין צורך שתתנצלי", העמקתי את סחיטת ההתנצלות, למרות שהייתי מודע לחלוטין לעובדה שאני סוחט אותה, לא הרגשתי עם זה רע. אחרי כל כך הרבה תהפוכות בימים כל כך קצרים, הנפש תבעה את שלה, חיזוקים חיוביים, התנצלויות, תשומת לב, והעצמה, היוו בשבילי משבי רוח קצרים בתוך הלחץ הגדול של המרוץ המוזר שבו הייתי שרוי. הפוזה שעטיתי על עצמי בימי בישיבה, התקלפה כמעט לגמרי, הייתי חשוף יותר, פגיע יותר, וגיליתי את הרגשות שלי בצורה חופשית בהרבה.
-"אם זה מה שאתה רוצה, אני אקח את ההתנצלות שלי בחזרה", הודיעה הרבנית, "אני לא אוהבת לצער אף יהודי, למרות שלפעמים אני נוטה לומר בחופשיות רבה מדי את הביקורת שלי על אנשים", היא הנמיכה מעט את הקול, כמעט לחשה, "האנשים הקרובים אלי, סובלים מזה יותר מכולם, ככה זה בכל בעיה שיש לבן אדם, לפעמים זה נראה לו שהוא הסובל העיקרי, וכולם צריכים להתחשב בו, אבל אם מסתכלים על צד האמת, הסובלים האמתיים אלה הסובבים את הבן אדם. לא שצריך להגיד את זה לסובל, אבל אם הסובל הגיע לבד למסקנה הזאת, הוא צריך להתנהג בהתאם".
-"איך מתנהגים בהתאם?"
-"להתנהג בהתאם זה כמו ששומעים את זה 'בהתאם', בהתאמה", הסבירה הרבנית, "כל אחד צריך להתאים את ההתנהגות שלו לסביבה, לפי הבעיה שלו. אני שומעת הרבה תלונות מאנשים: אדם על אשתו, אשה על בעלה, על חברתה, על סביבתה, ובכל פעם אני צריכה לתת עצה אחרת, לפי הבעיה שיש לאדם – כך הוא צריך לקבל פתרון מתאים", הרבנית, כך קלטתי, אהבה להשתמש בדוגמאות ובהקדמות, "כך גם במקרה שבן אדם מקרין את הבעיה שלו על סביבתו, לפי הבעיה הוא צריך למצוא לו פתרון, לפי מה שהוא גורם סבל לסביבה, הוא צריך ליצור מצבים שבהם ההפרעה שלו לא גורמת נזק לסובבים, לא מצערת אותם, ולא גורמת להם לרגשות אשם לא רצויים".
חששתי רגע לפני שאמרתי את המשפט הבא, אבל בסופו של דבר הוא התפרץ החוצה באימפולסיביות: "אז כשסחטתי ממך הרגע את ההתנצלות, בעצם הקרנתי עליך את הפגיעות שלי?" שאלתי, וחשתי את הסומק עולה לאוזניים, מחמם את התנוכים, מאדים את הלחיים.
הרבנית הסתכלה עלי לרגע, במבט מעט חשדני.
-"לא שמתי לב שסחטת התנצלות", אמרה בנחת, ועשתה אתנחתא קצרה, אולי כדי להפריד בין המשפטים, ואולי לתת למשפט הראשון להדהד בחלל המוח שלי, ששקוע מדי בעצמו, "אם באמת סחטת ממני התנצלות, זה אומר שאתה מקרין את הפגיעות שלך על הסביבה, וזה דבר שאפשר לטפל בו, אבל צריך מעט מיומנות והרבה רצון מצידך".
-"איך מטפלים בזה?" שאלתי.
-"אני לא עומדת להסביר את זה על השולחן הזה עם השניצלים", אמרה הרבנית, "זה קצת יותר מורכב ממה שאתה חושב, וחוץ מזה, שהרבי הדריך אותי לא לפתוח בכלל בנושא של טיפול במשהו, לפני שהבן אדם בעצמו בא וקובע לכך פגישה, ועוד דבר, אני בכלל לא מטפלת בגברים, כך שכל הדיבור הזה הוא מיותר לחלוטין, מה שאתה צריך לעשות פה, זה לעבוד, תקצוץ את הסלרי כך שלא יהיו שערות כאלה בין החלקים", הורתה לי, והתבצרה בשתיקתה.
וכאילו מישהו תיזמן את הכניסה שלו, סטיבן נכנס בריצה לתוך החדר ומיד התחיל לדבר.
"ראיתי בחוץ את שני החתולים שנולדו לפני שנה, שלושה ימים, ושעתיים, אחד מהם נולד עם שער ג'ינג'י, והשני נולד מנומר שחור ולבן, ובגלל שהוא נתקע בגדר הוא קיבל צלקת באורך 12 סנטימטר, אבל הוא התרפא כבר."
-"יפה סטיבן", הפטרתי, "מה עוד חדש בחוץ?" שאלתי.
-"מחפשים את חצבאני", הוא אמר,"אף אחד לא יודע לאן הוא נעלם".
-"חצבאני נעלם?" שאלתי בתדהמה, "לאן הוא יכול להיעלם?"
-"אפשר להיעלם להרבה מקומות", אמר סטיבן, "אבל בגלל שראו אותו במצלמות, יודעים שהוא לא בתלתן, הוא עזב את תלתן ונעלם".
-"אתה בטוח במה שאתה מדבר?" שאלתי את סטיבן, "זה לא יכול להיות, לא ראיתי בחוץ שום תכונה, שום חיפושים".
-"לפי המצלמות", אמר סטיבן, "חצבאני יצא לפנות בוקר, רק שהתורן שישב בחדר הבקרה, הוטעה על ידי פעולת הסחה שביצע מישהו מהחוסים בשער הקדמי, שניסה לחצות את השער החוצה, הקפיצו אליו צוות, ובינתיים חצבאני ברח דרך היער שמאחורי הבתים העצובים".
-"אז איך גילו שהוא נעלם?" שאלתי את סטיבן, "הרי אמרת שהתורן לא שם לב".
-"החוסה שהשתולל מול השער, היה מסומם בתרופה שיש אותה רק אצל מישהו אחד בתלתן, אצל חצבאני", הסביר סטיבן, "פרופסור שליבוביץ גילה את זה בבדיקות הדם שלו, וגם לפי תופעות הלוואי שהיו לאיש, שכשהתעורר ולא זכר דבר מכל הסיפור".
-"למה שחצבאני ייעלם פתאום?" שאלתי את סטיבן.
-"זה מה שאנחנו שואלים?" שמעתי את קולו של פרופסור שליבוביץ, "לא ערכנו חיפושים, כי לא רצינו שמישהו שיודע משהו ישבש את החקירה"
-"אה, שלום פרופסור", אמרתי לשליבוביץ, "אז איך סטיבן יודע מהעניין".
-"אני יודע כי הייתי בחמ"ל", התנדב סטיבן לענות, "הם לא שמו לב שנכנסתי, ולכן הם דיברו לידי בקול".
-"טעות שלנו בביטחון שדה", אמר שליבוביץ והרכין את ראשו.
-"טעות או לא טעות", אמרתי לשליבוביץ, "אבל הרגע עלה בי רעיון, בוא איתי החוצה רגע", הזמנתי אותו לצאת, וסטיבן יצא בעקבותנו
-"אשמח מאוד לשמוע את הרעיון שלך, כי אנחנו אובדי עצות", אמר שליבוביץ, וגרם לי להעריך את הכנות שלו.
-"בוא נסע לבית של חצבאני, ונראה מה הוא לקח איתו לדרך, לפי זה נוכל לדעת לאן הוא הלך ולמה", אמרתי, סימנתי לו להתקרב אלי ולחשתי באזנו, "סטיבן היה פעם בבית של חצבאני?" שאלתי.
-"מה השאלה", ענה שליבוביץ בלחישה, "סטיבן כמעט חי שם, אני מבין את הרעיון שלך, רעיון לא רע" הוא אמר, "בואו!" סימן לי ולסטיבן, ושלושתנו עלינו לג'יפ הנוצץ שלו, והוא יצא לדרך בדהרה לכיוון הבית של חצבאני.
שליבוביץ לא ביזבז את הזמן, תוך כדי נסיעה הוא הזמין את קבדה, גרשון והרב דולמן שימתינו לו ליד הבית של חצבאני.
כשהגענו, קבדה כבר ישב בכסא הנצרים הישן שבסוכת הגפנים, והסובארו של גרשון נעצרה בחריקה, וגרשון והרב דולמן ירדו ממנה ופסעו לעבר הבית.
שליבוביץ שלף צרור מפתחות גדול מתא הכפפות של הג'יפ, וסטיבן הצביע לו על מפתח מסויים מתוכו. הוא ניגש אל הדלת ונעץ את המפתח בחור המנעול, סיבוב אחד, סיבוב שני, והדלת נפתחה בחריקה קלה.
"אור", אמר קבדה, וסטיבן ניגש אל ערימת ארגזים, עקף אותה במיומנות, שלח את ידו בתנועה מפותלת, והדליק את האור.
המבוך החשוך קיבל פתאום צורה, הערימות המוכרות ניצבו בכל הבית, באותו סדר השמור רק לבעליו, חסרונו של חצבאני ניכר בכל פינה, בקולו הגרוני, ברעמתו הלבנה, בריח המאכלים ההרריים שהיה מכין.
-"סטיבן!" פקד שליבוביץ.
-"כן פרופסור!" ענה סטיבן ונמתח לדום.
-"לא צריך את כל הטקסים האלה", נזף שליבוביץ, "תעבור עכשיו על כל הבית, ותראה מה בדיוק חסר כאן, מובן?"
-"מובן", אמר סטיבן, ויצא מיד לדרך.
היה מרתק לעקוב אחריו, היו ערימות שזכו מצידו למבט חטוף, והיו כאלה שהוא התעכב עליהן לזמן רב יותר. הייתי יכול לעמוד שם למשך שעות, אלמלא ידו של הרב דולמן היתה נחה על כתפי, ובידי השניה היה מונח משלוח מנות עטוף בשקית ניילון מרשרשת. זיהיתי מיד את משלוח המנות שאמי היתה שולחת לכל השכנים, משלוח פשוט וביתי: שקית ניילון מרשרשת, מעוטרת בסרט מתנה זהוב, בתוכו היה סלט פסטה עם מיונז ואפונה, סלט תירס עם פטריות, ג'לי תות שעל חלקו העליון מצוייר בקצפת חיוך. ובקבוק קולה קטן העניק לכל ערימת הסלטים שיווי משקל.
-"תודה רבה", עניתי לרב דולמן והסתובבתי לעברו, "איך קיבלת את זה?" שאלתי.
-"ביקרתי אתמול אצל ההורים שלך", ענה הרב דולמן, "הם מתגעגעים אליך".
-"באמת?" שאלתי.
-"באמת", ענה הרב דולמן, "אני יודע שאתה לא באמת מאמין בזה, אבל מהניסיון שלי, ויש לי טיפה ניסיון, אני מאמין להם".
-"יופי", עניתי, "זה באמת משמח אותי". שתקתי לרגע וחשבתי מה לומר, אבל לא הצלחתי להוציא מפי את מה שחשבתי לומר, אז ליהגתי בנושא משלוח המנות, "וואו, זה מדהים כמה אפשר להביא לכאן את הבית שלי דרך משלוח המנות".
-"זה עושה לך טוב?" שאל הרב דולמן.
-"כן ולא", עניתי, "מצד אחד זה מזכיר לי דברים מעצבנים, כמו למשל הזכרון של כל המדרגות שטיפסתי עם משלוחי המנות הללו, באיזה אלף בניינים בשכונה. אמא שלי היתה מביאה משלוח מנות לכל מיני אנשים שלא הכרתי, אבל הם היו אצלה משום מה ברשימה. הם מצידם חיכו לכך מאוד, ואפילו החזירו משלוח מנות משלהם. תמיד אהבתי את הדרך חזור, יותר מדרך הלוך, כי בדרך הלוך הייתי נסחב עם שקיות הניילון המרשרשות הללו, הכל-כך פשוטות, שנכון שהם הכילו סלטים מאוד טעימים, והפנים של המקבלים העידו על כך שהם שמחים בהם מאוד, אבל האריזה הלא כל כך אסתטית שלהם, גרמה לי למבוכה. לעומת זאת, לחזור עם משלוחי המנות שנתנו המקבלים, היה לי יותר קל. גם כי לא הרגשתי איתם שום הזדהות, וגם כי הם היו ארוזים בעטיפה נוצצת, עם צלופן בוהק, למרות שהם הכילו רק חבילת וופלים עבשה ויין פטישים באריזה מוקטנת."
-"איזה תיאור מעניין", הצטחק הרב דולמן, "ולמה זה כן עושה לך טוב?" שאל.
-"כי למרות הכל, יש בזה איזה משהו שאני אוהב, ואולי כנער צעיר היה לי קשה לחיות איתו, אבל דווקא חוסר האסתטיות החיצוני הזה, לימד על עושר פנימי גדול יותר, ועל סדר עדיפויות נכון יותר בחיים, אני לא יודע, אולי", אמרתי.
-"אני מודה שאני מזדהה יותר עם החלק החיובי", אמר הרב דולמן, "וזה מעניין, כי למרות ההזדהות שלך עם אסתטיקה ויזואלית, יש בך פן שדווקא מתחבר עם אסתטיקה פנימית, פחות נוצצת, עמוקה הרבה יותר, שמתחבאת בין משיכות מכחול גסות ואמיצות, ולא נמצאת כלל באסתטיקה הריאליסטית, המקובלת, המובנת מאליה".
-"הבנתי בערך", גיחכתי, "אז לאיזה חלק אתה מאמין יותר?"
-"לאיזה חלק אתה מאמין יותר?" ענה לי בשאלה, והשאיר אותי בוהה באוויר, מגשש אחרי תשובה הולמת.
-"אני מאמין לחלק האמיתי שלי", עניתי תשובה דיפלומטית, "ואני אבין אותו כנראה רק כשאתבגר יותר, כי כרגע אני לא מבין כלום מעצמי".
-"שטויות", ענה הרב דולמן, "אתה מבין מצויין, אתה רק עוטף את זה בכל מיני הגנות רגשיות, שאתה חושב שהן שומרות עליך, יש לך כבר עכשיו את כל הכלים להכיר את עצמך, אתה רק צריך קצת להתנקות מההגנות המזוייפות שלך, וזה בעצם מה שאנחנו עושים בימים האחרונים".
-"אז אנחנו כרגע בעצם במסגרת של טיפול?" זקפתי גבה לעבר הרב דולמן. "לא אמרת לי כזה דבר, ואם אני לא טועה, זה גם נוגד את הכללים".
-"לא", ענה הרב דולמן, "בדיעבד אתה עובר תהליכים דמויי טיפול, וכל עוד זה עובר חלק, אני לא מתכוון לעצור אותם, ההתקדמות שלך מורגשת על ידי, אתה אולי תרגיש אותה רק בהמשך, לאחר שתגיע למודעות עצמית גבוהה יותר", סיים הרב דולמן, "הנה סטיבן יוצא, בוא נשמע מה הוא אומר".
-"חסרים רק מעט דברים!" הכריז סטיבן מתוך הפתח, ויצא לעברנו, כשהוא מדקלם מתוך הזיכרון שלו: "גרביים, מגבת, מכנסיים, דבק נייר, חבילת בלונים.."
-"חבילת בלונים?" שאל שליבוביץ, "מעניין מה הוא רוצה לעשות עם זה.." מילמל, "תמשיך סטיבן!" הורה לו.
-"מברשת שיניים, מספרים, מסרק, חולצה, מעיל.."
-"איזה מעיל?" שאל שליבוביץ, ורשם בפנקס את שאר החפצים.
-"מעיל חום ארוך עם שלושה כפתורים מקדימה, וחגורה שחורה", אמר סטיבן והמשיך, "צעיף, מחבת, לחם אחד..." הוא מנה פרטים רבים שימושיים, ובסופו של דבר הוא הודיע שאת כל הדברים הוא לקח ככל הנראה בתוך מזוודת מסעות ישנה בצבע חום.
-"הוא לקח רק מזוודה?" שאל גרשון.
-"מה פתאום", אמר סטיבן, "הוא לקח גם תיק גב לבן, כי במזוודה אין מקום ליותר ממה שאמרתי. נראה לי שהוא לקח בתיק הגב שלו את המפה של אבא-סאווא, היא היתה מגולגלת בתוך קופסא של וויסקי מסוג 'גלאנפידיש' ושניהם לא פה, והבוקר הם היו פה".
-"אוקי", המשיך שליבוביץ, "ומה עוד?"
-"את הספר הוא לקח", ענה סטיבן, "נראה לי שזהו זה"
-"את איזה ספר הוא לקח?", מצחו של שליבוביץ התקמט ועיניו הצטמצמו.
-"הספר העבה," ענה סטיבן, "שהיתה בו מילה משונה 'סלאוויטא', היום ראיתי אותה בפעם הראשונה..."
-"סלאוויטא??!" צעקו שליבוביץ, דולמן, גרשון, קבדה, ואני, בעת ובעונה אחת. סטיבן נרתע מעט לאחור, ואטם את אזניו בשתי ידיו.
-"מסכת גיטין?!" שאל גרשון.
-"ספר ישן?!" וידא קבדה.
-"עם חותמת 'שפיר'ס' בדיו כחול?!" חקר שליבוביץ.
סטיבן לא ענה, הוא רק הנהן שוב ושוב לחיוב.
-"הספר שלך", הפטיר הרב דולמן, "איך הוא השיג אותו?" לחש לשליבוביץ.
-"אני הבאתי לו את זה", אמר סטיבן, ושוב נדלק בו ניצוץ הגאווה המעושה שהבחנתי בו בשיחתנו הקודמת.
-"איך?" חקר אותו שליבוביץ, "ספר לי בדיוק מאיפה לקחת את זה".
-"אני אספר לך," אמר סטיבן, "הייתי אתמול בבוקר אצל חצבאני, והסתכלתי בחלון, אמרתי לו שגרשון הביא שני אנשים לתלתן, ונחמיה ליווה אותם למשרד שלו, אז הוא אמר לי ללכת לראות מי הם, ולספר לו למה הם הגיעו. הלכתי לשם וראיתי שנחמיה מדבר איתם, והוא ביקש מהם להישאר במשרד שלו עד ששליבוביץ יגיע ויאסוף את הספר".
-"מאיפה הגיע אליהם הספר?" שאל שליבוביץ.
-"הספר הגיע ממני", ענה גרשון, "אני הבאתי אותו לתלתן כשהבאתי את עומר ויוסי, וביקשתי מנחמיה שישמור עליו עד שאתה תגיע לאסוף אותו, ובתוך כל המהומה, שכחתי לומר לך לגשת אליהם ולקחת את הספר, זאת אשמתי".
-"אני לא מחפש אשמים", אמר שליבוביץ, "תמשיך סטיבן!"
-"נחמיה אמר להם שאסור להביא את הספר לאף אחד חוץ משליבוביץ, ואת זה אמרתי לחצבאני. אז חצבאני אמר לי ללכת אליהם, לומר להם: 'שלום, קוראים לי שליבוביץ, ובאתי לקחת את הספר', ואז לקחת את הספר ולהביא לו אותו, וזה מה שעשיתי. הלכתי אליהם, אמרתי להם שקוראים לי שליבוביץ, ובאתי לקחת את הספר".
-"הם נתנו לך אותו?" שאל גרשון.
-"הם התווכחו ביניהם", ענה סטיבן, "יוסי אמר שזה לא יכול להיות שאני כזה נמוך, ועומר רב איתו ואמר שהוא אומר שטויות, והוא לא יודע על מה הוא מדבר. בסוף הם רבו מכות, ועומר ניצח ונתן לי את הספר, ואני הלכתי והבאתי אותו לחצבאני, וזהו". סיים סטיבן.
-"כל כך פשוט, כל כך מטומטם", מילמל שליבוביץ, "מי היה מאמין שאחרי כל כך הרבה השקעה באנשים, אנחנו נופלים על צוות של מטומטמים מקצועיים, זה פשוט בלתי נתפס".
-"לדעתי זה היה צפוי", אמר דולמן, "אני מאמין שטמטום הוא חלק בלתי נפרד מכל החיים שלנו. אנחנו עושים טעויות ומשלמים עליהן, רק בגלל שאנחנו אנושיים, ורק בגלל שאנחנו אנושיים, אנחנו מצליחים לעשות דברים גדולים".
-"אתה צודק", אמר שליבוביץ, "אני עדיין בטראומה, והיא תימשך עד שאני אצליח לעלות על עקבותיו של הספר".
-"גם אני", אמר גרשון, "למרות שאנחנו לא תולים את האשמים במרכז תלתן, אני עדיין תולה בי את האשמה, ואני אעשה כל מאמץ לאתר את חצבאני, להביא את הספר חזרה ליואל, שהרי הוא ניתן לו במתנה על ידי האדמו"ר, ובנוסף, אני אקדיש זמן להבין מה גרם לחצבאני לקחת את הספר ולהיעלם".
קבדה שעמד עד עכשיו בשקט, כמו התעורר לפתע לחיים.
-"דקלי מדווח מהמסוק שהוא מזהה גופה בשדות של כפר יועז", דיווח קבדה ולחש לתוך האוזנייה שלו, "דרושים סימנים מזהים נוספים".
קבדה האזין בדממה למכשיר הקשר, "רות, עבור" הוא הודיע, וניתק את השיחה.
-"נו, יש פרטים?" שאל גרשון.
-"כן," ענה קבדה, "ללא ספק – אלו הפרטים: מעיל חום ארוך, רעמת שיער לבנה, מזוודה.."
-"חצבאני", קבע שליבוביץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה