-"כפר יועז", אמר הרב דולמן, מלטף את זקנו ומגשש בכיס חליפתו אחר המקטרת.
שליבוביץ התעשת במהירות, "צא מפה סטיבן!" הוא פקד בעודו סוקר את פני כל הנוכחים, חשתי שהוא מתלבט האם להתיר לי להישאר או לא, וחרדת הדחייה שלי התעוררה באחת.
-"שאצא?" שאלתי את שליבוביץ.
-"לא", אמר גרשון, מבלי להמתין לתשובתו של שליבוביץ, גם בלי שחייך או קרץ לעברי, יכלתי לחוש את החיוך נלחץ אל תוכי מעבר לפנים החתומות שלו.
-"דבר ראשון שאנחנו צריכים זה עוד מידע", התחיל שליבוביץ לנתח את המצב, "ולך יואל, חשוב שאספר פרט חשוב על חצבאני."
הוא שתק לרגע, העביר את ידו על ראשו הקירח, והתחיל לדבר.
-"חצבאני לא נמצא כאן כי הוא זקן חביב ומטורף למחצה שהחלטנו לספח אותו בכדי שיעניק לנו בידור. כל מי שנמצא כאן בתלתן יודע דברים שאי אפשר לפרסם, יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות, אבל אני מקווה שזה ברור לך שזה לא פנסיון לקשישים אלא מוסד סודי לחלוטין, שאסור להזכיר את שמו ומיקומו אפילו ברמז".
-"אתה רומז למשהו?" שאלתי.
-"לא רומז אלא מדגיש, חזור והדגש" ענה הפרופסור, "אסור לדבר על תלתן עם אף אחד, זה פשוט אבל קשה ובזה אסיים את ההדגשה" אמר שליבוביץ. "חצבאני הוא אחד האנשים שיודעים הכי הרבה על הפעילות של הארגון, למעשה הוא היה ראש מדור תרחישים של הארגון. אנליסט גאוני שכתב לנו את רוב האסטרטגיות למבצעים שלנו, בארץ ומעבר לים."
-"שערי שמים", הזכיר גרשון, "חסדי יוכבד, אבירי האימה, שלג מתוק, ואולי אפילו תבואת שיגעון, אם כי אני לא זוכר.."
-"מה זה כל השמות הללו?" שאלתי.
-"שמות של מבצעים מוצלחים שלא הותרו לפרסום, שעל הצלחתם אחראי חצבאני, וזה רק על קצה המזלג", אמר שליבוביץ, "חצבאני היה המוח של הארגון, עד שבשלב מסויים נמחק לו המוח".
-"איבד את הזיכרון?"
-"זה רק ביטוי", אמר הפרופסור, "הוא עבר אירוע מוחי שגרם לו לכמה תופעות לוואי קשות, בין השאר זה הרחיב לו את האגרנות הכפייתית, ועוד כמה מוזרויות שבוודאי נחשפת אליהן. הנזק שנגרם לנו התבטא בעיקר ברצון עז לשים את ידיו על מסמכים, במקום לנתח אותם הוא היה מחביא אותם במקומות מסתור שונים ומשונים. ובסופו של דבר היינו חייבים לפטר אותו מן השירות ולהביא אותו לכאן."
-"אני מתאר לעצמי שכל התהליך הזה פגע בו", שיערתי בקול, "איך הוא התמודד עם זה?"
-"הוא לא הפסיק לרגע לעבוד אצלנו", הרגיע שליבוביץ, "אבל במחלקה אחרת, מיוחדת שהקים אותה לא אחר מאחד העמיתים במחלקה שלו, אשר מאושפז כאן היום במצב נפשי קשה, אבל במודעות גבוהה מאוד לסביבה. הוא שיתף איתנו פעולה, והקים עבור חצבאני מחלקה מיוחדת שנקראה "מחלקת דיסאינפורמציה". וכך שליבוביץ המשיך להכין תחקירים מזוייפים על מבצעים מזוייפים, והחומר שלו, אני מוכרח לציין, שימוש אותנו רבות מאוד..."
-"רגע אחד.." קטעתי אותו, "הסיפור על הילדות שלו, כל הסיפור על דרבנט ואבא-סאווא, היה או לא היה?"
-"לא יודע", ענה שליבוביץ בכנות, "בקשר לחצבאני, מעולם לא יכלתי לדעת אם הוא דובר אמת, או ממציא את הכל תוך כדי".
-"אבל הארגז, והכובע, דברים ישנים מדרבנט.."
-"ייתכן מאוד", קטע אותי שליבוביץ, "אבל חצבאני הוא כישרון גדול בלאלתר ברגע, הוא לוקח חפץ סתמי ויכול להלביש עליו סיפור שלם, עגול, יפה. מבלי לאמץ את המוח יותר מדי".
-"אי אפשר לגמרי להאמין", אמר הרב דולמן, מחזק את דבריו של שליבוביץ, "אבל גם אי אפשר לשלול לחלוטין, אני באופן אישי נוטה להאמין לו, ואין לי סיבה לוגית לחשוב כך, אולי אני סתם תמים".
-"יש לזה משמעות", אמרתי.
-"מהי?" שאל שליבוביץ.
-"חצבאני לקח איתו את המפה של אבא-סאווא, כלומר, הוא תיכנן מסלול שאמור איפה שהוא לעבור בדגסטאן", אמרתי, ולאחר מחשבה קצרה הוספתי, "או שזה רק חלק מתרגיל ההטעיה שלו".
-"אתה מדבר טוב", החמיא לי שליבוביץ, "קבדה, תן עדכון מדקלי", ביקש.
-"בינתיים אין עדכון", אמר קבדה, "רגע.. שקט לרגע", הוא מלמל והתרכז במה שנאמר לו באוזנייה.
כל העומדים בחדר השתתקו, שליבוביץ הוציא מתוך תיק הצד שלו אוזניה, והצמיד אותה אל אזנו. הרב דולמן התעסק עם המקטרת, וגרשון עיין באפליקציית מפות מורכבת שהופיע בטאבלט שלו.
-"דקלי מדווח שהגופה זזה, צוות רכוב ממשל"ב יצא אל השדה, ובעוד דקה או שתיים הם יגיעו אל הנ.צ."
-"מעניין", אמר שליבוביץ, "אם זה מה שאני חושב עליו, אז כדאי שאצור קשר עם משל"ב שפלה דרומית".
-"אתה לגמרי צודק", הנהן גרשון. "תראה פה", הוא הצביע על נקודה במפה, "יש כאן הרבה שטח מת לתצפית אווירית, יער ממש סבוך, פה יכול להיות רכב מוסלק, וכאן במנהרה מתחת לכביש יש נתיב מילוט לרכב שטח, ונקודת השתלבות יכולה להערכתי להיות בכל התוואי הזה, מכאן", הצביע על מעין דרך עפר שהתפתלה לאורך הציר הראשי, "עד לקטע הזה, שזה קטע של שלושה קילומטרים, קטע מספיק ארוך בשביל להשתלב בקלות בתנועה".
-"הגיוני לחלוטין", אמר שליבוביץ, "אני משאיר לך את הניהול של המסלול, תתחבר עם משל"ב שפלה דרומית, ותעדכן בכל התפתחות".
-"מה זה משל"ב?" שאלתי בלחישה, לא רציתי להפריע להם בניתוח המודיעין.
-"מרכז שליטה ובקרה", ענה הרב דולמן בשקט.
-"אתם חושדים שהגופה בשדה זאת לא הגופה של חצבאני?" שאלתי.
-"לא חושדים", אמר קבדה, "יודעים. ברגע שהצוות הרכוב התקרב לאזור, זרם האוויר שנוצר מתנועת הטרקטורון גרם לגופה להתעופף באוויר, דיווח מהרגע מדקלי", סיפר קבדה.
-"הבלונים", אמר גרשון, "צדקת, פרופסור".
"כן", הוסיף קבדה, "רק כדי לסגור את העדכון, אני אציין שמדובר במעיל ובגדים מלאים בבלונים, שאל הבלון ששימש ל'ראש' הודבקו קווצות שיער אמיתיות מהראש של חצבאני, ככל הנראה הוא הסתפר במקום".
-"לא ברור לי למה הוא זייף גופה מבלונים, ולא שם משהו כבד שיחזיק את הגופה על הקרקע", שאלתי את שליבוביץ.
-"להערכתי הוא רצה לתת לגופה נפח של גופה טרייה, לא שטוחה על הקרקע כמו גופה רקובה או משהו כזה. או שהוא רצה שהיא תזוז, כדי שיחשבו שהוא עדיין בחיים, ויבזבזו זמן על שליחת אמבולנס וחילוץ. מה שנראה לי", הוסיף שליבוביץ, "שהוא לא רצה לשאת עליו משקל כבד מדי, אחרי הכל הוא בן אדם בן 70 פלוס, ורק הספר הזה שוקל איזה 3 קילו.."
-"נראה לי שמיצינו כאן", אמר גרשון, "אני מוכן ליציאה".
-"נצא", הסכים הפרופסור וצעד לעבר הדלת.
כולם יצאו מן הבית, אני נשארתי לבדי, עומד בתוך סבך החפצים. הבטתי לעבר הכורסא שממול האח, הכורסא בה מצאתי מפלט בליל הקרה, היא נראתה קרה ודהויה, הקסם של האיש המרתק הזה התפוגג מול עיני, חשתי תחושת בגידה צורבת על כך שהוא נטל איתו את הספר, הזיכרון שהוריש לי הרבי מסלאוויטא, האיש שמפגש קצרצר עימו הותיר עלי רושם כה עז.
-"יואל?" שמעתי את הרב דולמן מחפש אותי בחוץ. התנתקתי מהזכרונות ומהרגשות שריפוד הקטיפה הדהוי של הספה הציף בתוכי, וצעדתי לעבר הדלת.
רגע לפני שיצאתי מן הבית נעצרתי. האור בבית נותר דלוק, ורציתי לכבות אותו.
חיסכון בחשמל תמיד היה צד חזק אצלי, מאז שהייתי ילד קטן הייתי נוהג לכבות את כל האורות בבית, לוקח כיסא ומוריד את כל המתגים, כולל האור הקטן במסדרון. בבית שלי חסכו בחשמל, הדירה של הורי היתה מוארת באור טבעי, בזכות חלונות גדולים בחזית. אך אני אהבתי דווקא את הרגעים של החושך החלקי. עשרים דקות אחרי השקיעה, כשעדיין נכנס מעט מאור הדמדומים אל הסלון, משתקף בפורמייקה הסדוקה של השולחן, נתקל בפרחים המלאכותיים שעל מייבש הכביסה. אור שמסתנן דרך חרכי תריס הגלילה בשעת בוקר, מפיח חיים בגרגירי אבק תמימים, שרוקדים לכבודו את ריקוד ההשכמה שלי. הייתי נותר ער במיטה, בוהה בשמש שמשחקת עם הצל, מנסה לתפוס את האבק החמקמק הזה, אך לשווא.
חיפשתי את המתג, אך לא זכרתי היכן סטיבן מצא אותו.
החלטתי להוריד את המתג שאחראי על התאורה בארון החשמל, הצצתי מאחורי דלת הכניסה בחיפושי אחר ארון החשמל. מבחוץ שמעתי את קולו של הרב דולמן שמחפש אותי, עוד רגע אחד והוא פתח את הדלת שחבטה בי קלות, השמעתי קול נאקה קלה.
-"אוי", הוא אמר, "סליחה, לא ראיתי שאתה כאן".
-"זה בסדר", עניתי, ולפתע ראיתי את הכיתוב על הדלת, גם הרב דולמן הבחין בו, השתתק ונעץ עינים במשפט הקצר שנרשם בגיר על צידה הפנימי של הדלת:
"סליחה יואל, זה לא בשליטתי, חצבאני"
קפאתי מול הכיתוב למשך מספר שניות, לא ציפיתי לדבר כזה. מחווה כזאת מוזרה ומעוררת רחמים, שחצבאני המורכב והמוזר הותיר לי על דלת ביתו.
-"לא בשליטתי", מילמל הרב דולמן, "ובכן..הוא צודק", הוסיף בקור רוח, "בוא נצא מכאן מהר, אני לא רוצה שתיסחף כאן למערבולת רגשות ברגעים האלה, הזמן יקר מאוד עכשיו".
הוא תפס בכף ידי והוביל אותי החוצה, מבלי שהספקתי לכבות את האור שהתבזבז לו בין ערמות החפצים הישנים. כך, ממצמץ מול אור השמש החזק, הובלתי אל עבר המכונית הישנה של הרב דולמן.
"כמה דקות ואני מצטרף אליכם", קרא הרב דולמן לעבר הג'יפ של שליבוביץ שעמד מותנע בפתח החצר. חלון מושחר נפתח בדממה, ומתוכו הציץ אגודלו המונף של שליבוביץ, מאותת לו לאישור.
הרב דולמן פתח בנסיעה איטית ברחובות תלתן. לאחר דקות ספורות הוא הגיע אל הגשר החוצה את הנחל אל עבר הבתים העצובים, עצר את הרחב מתחת לאקליפטוס ענק, והזמין אותי להצטרף אליו.
הוא בחר חלקת גדר והתיישב, אני הצתתי סיגריה והוא הדליק את המקטרת.
-"לפני מספר חודשים", הוא פתח, "ישבנו, אני ושליבוביץ, והרבי מסלאוויטא זכרונו לברכה, וניסינו למצוא פיתרון למה שקורה בסלאוויטא, המצב דרש פיתרון".
לקחתי שאיפה ארוכה מהסיגריה, הבנתי שהסיפור עומד להיות ארוך.
-"היה ברור לנו שאנחנו לא יכולים להרחיק את זעמיל מהחסידות, כי למרות שהוא בן אדם מורכב, בלשון עדינה, יש לו עדיין המון זכויות על כל מה שקורה בסלאוויטא.
הוא הקים את הישיבה, בנה את המוסדות, במשך שנים הוא ניהל את הכל כחסידות, למרות שכל מי שמכיר את הרבי מסלאוויטא יודע שהוא לא ממש אדמו"ר חסידי. הוא נהג בהנהגה חסידית, הוא עבר דרך סאטמר, אבל במציאות הוא לא היה אדמו"ר.
זעמיל פיתח את החצר החסידית החדשה מאפס, הוא הביא את הטישים, הוא חינך את הנוער לדבר ביידיש, וטיפח את ההסתפקות במועט כערך עליון של החסידות.
כשזעמיל היה בחור צעיר, תלמידי הרבי לבשו בליל לא ברור של בגדים, חליפות קצרות עם כיפות סרוגות, חולצות משובצות וסנדלים יחד עם קפוטות ושטריימלים. זעמיל קנה לעצמו את הקולפיק, השטריימל של הבנש"קים. הוא קנה אחד גם לשלוימקע, שחבש אותו לאחר הפצרות חוזרות ונשנות של זעמיל. הלבוש החסידי נכנס לסלאוויטא רק בזכות פועלו של זעמיל.
במשך השנים שלוימקע התפרסם בתור צדיק מיוחד, תלמיד חכם עצום, שמכיר את כל מכמני התורה, וזה הביא אותו לראשות הישיבה של ישיבת שפירא. אך הוא היה במגדל השן, הוא נע בין החדר הקטן שלו, שהכיל את כל ספריו, לבין היכל הישיבה, בה מסר שיעור יומי לכלל התלמידים.
זעמיל היה מעורב עם הבריות, כריזמטי ויצירתי, הוא לא נח לרגע. גם כשהוא היה מסתגר בחדר הסיגופים שלו, הייתה מתגודדת מאחורי הדלת קבוצה קטנה של משתוקקים, 'החבורה' הם כינו את עצמם, והקפידו ללוות אותו לכל מקום, שותים בצמא את דבריו.
שלוימקע היה הולך לבד, שקוע בהרהוריו, מסתגר בין הספרים שלו, ולא יוצא כמעט מן החדר, אלא אם כן הכריחו אותו לטפל בנושא כלשהו. הוא היה יוצא, מטפל בנושא הנידון בכישרון גדול, בתמציתיות, וחוזר מיד אל החדר.
הרבי מסלאוויטא העדיף לטפח את שלוימקע, להושיב אותו קרוב אליו בטיש, לתת לו תפקידים, ולהזכיר אותו בכל פעם שיכול. הוא לא עשה את זה מטעמי אהבת שלוימקע, גם לא משנאת זעמיל. הרבי סיפר לי שהוא האמין שזעמיל יכול לקדם את עצמו בקלות, ואילו שלוימקע, אילולי השתדלות הרבי, היה נשאר מאחור.
זעמיל עצמו קיבל את העובדה בקלות, אך סביבתו לא כל כך אהבה את התנופה שהעניק הרבי לשלוימלע. החבורה הדירה את רגליה משיעוריו של שלוימקע, ודאגה להדגיש בכל הזדמנות שזעמיל הוא 'הממשיך'. את שלוימקע זה לא הטריד, נראה לי שהוא מצידו היה מעדיף שזעמיל יהיה הממשיך, והוא יוכל לשבת ללמוד בשלווה.
העובדה ששלוימקע לא התרגש מניסיונות החבורה לערער את מעמדו, גרמה לכך שהרבי מסלאוויטא לא היה מודע לכל הפולמוס בין תומכי זעמיל לשלוימקע, ולפיכך הוא לא התערב כלל בנושא. זה לא הפריע לתומכי זעמיל לפרש מילים סתומות שנאמרו על ידו, לפיהן כביכול הוא תומך בזעמיל ורוצה שהוא ימשיך את דרכו.
המלחמה הקרה בין הפלגים התעצמה למערכה שלמה, כשהחבורה החליטה ששלוימקע שם רגלים לזעמיל, ומונע ממנו כביכול לתקשר עם אביו. הם החליטו לצאת למתקפה אישית נגדו, שכללה השמצות בעיתונות, מודעות רחוב, השלכת חפצים וקריאות גנאי בעיצומו של שיעור כללי של שלוימקע.
כשהרבי מסלאוויטא שמע על הנושא, הוא החליט לעשות מעשה. כינס את כל החסידים משני הפלגים לאולם אחד. הוא לא דיבר דברי התעוררות, לא מחה על כבודו של שלוימקע, אלא ירה לחלל האוויר סידרת שאלות ענייניות.
-"מי רוצה שזעמיל יהיה האדמו"ר הבא?" שאל הרבי.
הידים של קבוצת החבורה קפצו מאליהן לאוויר, נוספו אליהן כמה אצבעות של חסידים שלא התבלטו בהשתייכותם עד כה. הקבוצה עדיין הייתה קבוצה קטנה, אולי בשל הזעם הכללי על חילול השם שיצרה החבורה.
-"תעברו לצד ימין של האולם!" פקד הרבי על המצביעים.
אנשי החבורה מיהרו לתפוס את מקומם הטבעי, ומיד הצטרפו אליהם עוד כמה חסידים ששירכו את רגליהם לעבר האגף הימני של האולם.
-"רגע אחד!" נשמעה קריאה מתוך הקהל, היה זה מושון ועקנינשטיין, עבריין אשקלוני בעבר, ומנהל הכספים המבריק של מוסדות סלאוויטא בהווה, הוא חזר בתשובה והסתפח למוסדות סלאוויטא, ובתוך חודשים ספורים הוא התברג בצמרת המוסדות. הוא סבל מעודף משקל חריג שאילץ אותו להתנייד על כיסא גלגלים. חוצה את האולם באיטיות, מסובב את גלגלי הכיסא במאמץ רב. "אני גם עם זעמיל", הודיע לציבור הרחב.
-"יש עוד מישהו?" שאל הרבי, פניו לא מסגירות את ההלם שלו על עריקתו של מושון לשדרות זעמיל. איש לא השיב, הרבי המשיך בדבריו.
-"מכיוון שרוב הציבור כאן רוצה להיות כפוף למרותו של שלוימקע, אני חושב שמן הראוי לתת לו את הניהול על רוב המוסדות, ובמקביל יופרש סכום נאה לבניית בנין חדש ומפואר לחסידי זעמיל. מקובל עליכם?" שאל את הציבור.
מלמולים שונים נשמעו מתוך הקהל, אך האדמו"ר לא התייחס אליהם, כי זעמיל פרש מתוך הקהל הזעום שהתגודד סביבו, והתקרב אל הבמה בצעדים בוטחים.
-"אני מניח שיש לך מה לומר", אמר הרבי בחיוך, "אז בבקשה, הנה המקרופון שלך".
הרבי פינה את מקומו והתיישב על כיסא לצד בנו.
-"ברשות אבי מורי, ברשות אחי שליט"א, אני רוצה לומר מספר מילים לקהל הקדוש", פתח זעמיל בחרדת קודש. "מי כמו הרבי יודע, עד כמה חשובה לנו ההסתפקות במועט, כמה אנחנו משקיעים בחינוך הצאן לפנימיות אמיתית, בלי חיצוניות זוהרת. חיסכון בכסף שכל אחד מרגיש אותו. אין אצלנו אחד שקונה שטריימל מפרווה אמיתית, כולם קונים סינטטי וחוסכים המון כסף שיכול ללכת למקומות חשובים יותר לפי השקפתנו. כך כל האירועים שלנו, הכל צנוע ושקט, בלי פרסומות וצלמים, בלי שלטים ותזמורות ענק, ממש כמו חסידי הבעל שם טוב בשנות דור ודור".
הוא שתק שתיקה ממושכת, עצם את עיניו בריכוז, והמשיך את דבריו בטון שקט יותר ונמוך יותר, כמעט בלחישה.
-"לבוא להגיד לנו לקחת בנין חדש, זה ממש הפוך מאיתנו, איך זה ייתכן שיהיה כזה פירוד בין חסידים. אנחנו יכולים להישאר ביניכם, ולחיות באחווה ורעות, בשמחה ובנחת, ולא יאמר אדם צר לי המקום. אני מבקש מחילה מהרבי שליט"א שאני מביע את הדעה הזאת, אבל אני מבין שכך הוא רצונו האמיתי, והוא רוצה לשמוע את הקול הזה שלי, שקורא לשלום ורעות, שלא יהיה חס וחלילה פירוד. זה כל מה שרציתי לומר", סיים וירד מן הבמה, לא לפני שרכן אל עבר אביו ונישק את ידו בחום.
הרבי התרומם אל עבר המיקרופון והיסה את הקהל הרוגש בתנועת יד החלטית אחת.
-"אין ברכה בעולם אלא השלום, אני מברך אתכם שהשלום ישרה תמיד בקרב מחננו, ולא נדע עוד מחלוקת או צער!" הכריז, "אך דעו לכם, ביום שיהיה בינכם פירוד, ישנה ערמה מיוחדת של מטילי זהב שהוריש לנו אחד מהנדיבים הגדולים, אשר מופקדים בנאמנות אצל אחד מידידי, והוא יוכל לשמש איזה צד שירצה להיפרד, והאמת והשלום אהבו". סיים הרבי ונעלם בחדר צדדי.
ומאז ועד השנה האחרונה, נשמר השלום במוסדות סלאוויטא, לפחות למראית עין". אמר הרב דולמן והפריח עננת עשן שהתנדפה במהירות באוויר הפתוח.
-"מה היה מתחת לפני השטח?" שאלתי.
-"היו הרבה דברים", ענה הרב דולמן, "אשתו ובניו של זעמיל שהתרחקו ממנו בסתר, החבורה שהתחזקה, הדיבורים על מטילי הזהב שערכם נסק הרבה מעבר למצופה, והש"סים שזעמיל עמל על הוצאתם המחודשת לאור, הש"סים שמבוססים על ש"ס סלאוויטא הידוע. כל אלה ביעבעו מתחת לפני השטח, סחפו את כל הנקרה בדרכם, בשקט יסודי. עד לפיצוץ שאירע בשנה האחרונה".
