שקט מתוח הוא קשה כמעט בכל מקרה, אך כשאתה שוכב במרכזה של רחבה אינסופית, מוקף בצללי אנוש מרשרשים, בגלימות שחורות וקרועות, ועורב הרכוב על ראשו של סוס, אשר מגבו צומח עץ, ועל ענפיו עומדים שני חסידים אינדיאנים, או אינדיאנים חסידיים, בוהה בך בלי למצמץ, שקט כזה הוא חותך כמו סכין בבשר החי.
-"אסור לי לתת לך את הטבעת!", שמעתי את עצמי צורח, ודימיתי לראות את השקט נחרך ומתפורר, נקרע לפיסות קטנות, ונופל בדממה על רצפת השיש הרטובה.
-"מי שאל אותך בכלל?" גיחך בחצי פה, הימני מבין החסינדיאנים, "כשנאמר לך לדבר, אז תדבר!"
העורב הנהן בראשו לאישור, וחיזק את דבריו בהינד ראש נמרץ.
-"תשכחו מהטבעת", אמרתי בקול תקיף, "היא לא שלי, ואני לא אתן לכם אותה, בשום אופן", די הופתעתי מהאומץ שלי, אז המשכתי בשאלה שהדגישה את העניין, "ברור לכם?" שאלתי.
החסינדיאני השמאלי זקף גבה אחת, התבונן בי למשך מספר שניות, ושאל: "הוא אמר לך לדבר?" הצביע על העומד לימינו, "אני עדיין לא שמעתי שהוא הרשה לך לפתוח את הפה, אז שים לב טוב למה שהוא אומר, פאשטייסט?" הוא סיים בשאלה, מנסה לתת משקל נגד לדברי.
אני לא יודע מאיפה לקחתי את האומץ, כנראה הבנתי שאם אני לא הולך על כל הקופה, אני אפסיד בסוף את הכל. משום מה לא הצלחתי להביא את הפציפיזם שבי לידי ביטוי, רוח הקרב בערה בי, והדחף לנצח גרר אותי לקצה השני של האישיות שלי.
-"תנו לי בבקשה את השמות שלכם, ומהר!" פקדתי עליהם בצעקה, ותוך כדי כך אספתי את כל הכוחות שלי, והתרוממתי במאמץ מן הרצפה.
-"לצחוק או לבכות?" שמעתי את אחד החסינדיאנים לוחש לחברו.
-"שיהיה שם שקט!" צעקתי, "אתה", פניתי אל זה שהתלחש, "את השם שלך, ומהר!"
החסינדיאני שפניתי אליו, החליף מבטים עם העומד לימינו, הלה הביט לעבר העורב האימתני, ושוב לעבר החבר. הם סיימו את חלופת המבטים בחיוכים דקים על שפתיהם, ובמבט מתריס שהופנה אלי.
-"עליו!", צעקו לפתע שניהם, ובאותו רגע פרש העורב את כנפיו, וצלל במהירות לעברי.
האומץ נתן לי כח, כח שלא ידעתי על קיומו עד הרגע בו חבטתי בעורב בפראות. היד אשר הטבעת הייתה ענודה עליה, הייתה כבדה, אך הכובד הזה רק שירת אותי. העורב צנח על הארץ, כנפיו מפרפרות בפראות, חובטות ברצפת השיש המזוהמת, מתיזות את הטינופת לכל עבר.
החסינדיאנים בהו במתרחש בתדהמה, ראיתי איך זרועותיהן מחזקות את אחיזתן בעץ, אך הם עדיין לא ביצעו דבר.
העורב התרומם לעמידה, והוא נראה מסוכן מכפי שהיה נראה לראשונה. הכנפים הרטובות נצצו באור הקלוש, והמקור הענק היה פעור באיום. הוא צעד כמה צעדים אחורנית, ואז התרומם ותקף בשנית. הפעם הוא כיוון ישירות אל היד. הוא היה זריז וחזק, והמקור שלו נסגר על הטבעת, וגם על חלק מהאצבעות שלי.
ידעתי שאם אני אכנע, אני אפסיד את הכל. אזרתי את מעט הכוח שנשאר לי, קורטוב אומץ, והרבה אכזריות, ותוך כדי שאני מצמיד את המקור של העורב אל ידי, למרות הכאב הגובר, הנפתי אותה אל על, והטחתי אותה כלפי מטה, כשאני מרפה מן העורב כשהוא קרוב אל הקרקע.
נשמע קול נפץ עז, ובליל נוצות שחורות ואפורות, מילא את הערפל שאפף את הרחבה.
החסינדיאנים החליפו מבטים מבוהלים ביניהם, ואז הם פלטו קריאה קצרה שכוונה אל הסוס. הוא התרומם על רגליו האחוריות, ביצע סיבוב מרשים במקום, ופרץ בדהרה מהדהדת, מותיר אחריו שובל של עלי שלכת.
הדי הפרסות גוועו, השתרר שקט מוחלט, ואז כאילו בפקודה מגבוה, פרץ ההמון הבלוי אל המעגל, והחל להקיף אותי, כשקולות צהלה רמים גוברים על רשרוש הגלימות המעיק. הם מיששו אותי, את בגדי, חיבקו אותי, ובעיקר נדחקו זה על זה, על מנת להציץ בטבעת החותם.
על הטבעת הוטבעה באותיות ראי מסולסלות, מילה אחת ויחידה: "שפיר'ס". אותה החתימה שהוטבעה על כרך הסלוואיטה שנמסר לי מהרבי.
הדוחק גבר, והידים הקרות הממששות אותי, גרמו לי לתחושת בחילה. ההמון פשוט עטף אותי בגלימה שחורה וצפופה, והם נדחקו ונדחקו, עד שהתעוררתי.
בתחילה לא ראיתי כלום, רק שמעתי את מנוע הסובארו מתאמץ, והרגשתי את הרעידות אשר יצר המרכב השחוק של הרכב. ואז הרמתי את המעיל אשר הונח עלי, ממצמץ מול השמש המסנוורת את החלון הקדמי. ושמעתי את גרשון מדבר עם נחמיה, אשר ככל הנראה ישב במושב האחורי.
-"איפה אנחנו?" שאלתי את גרשון.
-"בוקר טוב", ענה לי גרשון, "ישנת טוב, ובזכות זה שלא בילבלת לנו את המוח, כבר הגענו לתלתן", אמר בחיוך, "אנחנו נתפלל כאן שחרית, ואז נמשיך, אוקי?" הודיע.
-"אוקי", עניתי, והבטתי לעבר קמיצת ידי הימנית, מחפש את הטבעת.
-"עוד דקה אנחנו יורדים, כדאי שתמהר".
הצצתי בחלון, מול עיני חלפו בתי תלתן, נוף שכבר הספקתי להכיר, ושמחתי לחזור אליו. הנה הבית של אפרים גלוסמן, מעל המרכול. וכאן פגשתי את הילד נפתלי-סטיבן, בחלון הזה עמדה דמות בפעם הראשונה שנכנסתי לתלתן. ופה הבית של שליבוביץ, נקי ומהוקצע כתמיד. מבלי משים הגענו אל בית הכנסת.
האמת היא שהשתוקקתי לטבילת שחרית במעיין התת קרקעי, אך הבנתי שלא כדאי לי אפילו לדבר על זה עם גרשון. אחר כך חשבתי שאולי זה לא כל כך מתאים להתרחץ במעיין תענוגות כזה, בעיצומו של הצום.
בבית הכנסת קידם את פני הרב בעל הזקן האפור, הוא הציע לי לגשת לעמוד, להיות החזן בתפילה. סירבתי, והתמקמתי בפינה שקטה בבית הכנסת, והתפללתי בנחת את כל התפילה.
גם אם הייתי רוצה לדלג על חלק מהתפילה, לא הייתי יכול, בתלתן התפללו בקצב איטי כל כך, עד שההלכה האומרת לקרוא את פסוקי דזמרה 'כמונה מעות',לא הייתה צריכה להיות מוזכרת עבור הקהילה הזאת, הם יכלו למנות את כל המעות ביקום בזמן התפילה.
סיימנו את התפילה, כולל הסליחות לתענית אסתר, ובעוד אני גולל את רצועות התפילין, נשמעו מכיוון הדלת קולות של ריצה, ריצה ברגלים יחפות. לאחר רגע נפתחה הדלת, ואפרים גלוסמן, בפיג'מה משובצת ורגליים יחפות, התפרץ אל תוך בית הכנסת.
-"ברוך דיין האמת!" הוא הכריז בקול מתנשף, אוחז בידו את חזהו, ומתמוטט אל תוך אחד מן הכיסאות המרופדים.
-"מה קרה? מי מת?", שאל אותו איש גבוה וצנום, "מה ברוך דיין האמת?" נשמעו קולות מן הקהל.
-"הרבי", פלט אפרים, "הרבי מסלאוויטא!" הוא הליט את פניו בידיו, וצעק "אויייייי!!"
הנוכחים מלמלו בהתרגשות, והרב התקרב אל אפרים, והניח את ידו על כתפו, כנראה בשביל לעודד אותו. גם מהעינים של הרב זלגו דמעות, אבל נחלים כמו שנשפכו מהעינים העמוקות של אפרים גלוסמן, לא ראיתי מימי.
-"דייי!!" צעק אפרים, ניער מעל כתפו את ידו של הרב, "אין לי כח לשמוע תנחומים!" הוא צעק, קם ממקומו, ויצא בריצה תזזיתית מבית הכנסת, ותוך מספר שניות הוא נעלם בעיקול הדרך.
-"הרבי מסלאוויטא.. " משום מה לא קישרתי בין האיש שראיתי הלילה, לבין השם הסתמי הזה. ואז פתאום הבנתי, כי מסתבר שאני הוא האדם האחרון שהרבי שוחח איתו.
-"הרבי נפטר?" זרקתי פתאום שאלה לחלל האויר, וכל האנשים הסתובבו על מנת לבהות בי, כנראה שניסו לזהות מי אני. "מי זה?" שמעתי את השאלה, נלחשת מפיו של בחור רזה ומזוקן.
-"זה נכון", שמעתי את קולו של גרשון, הוא עמד בפתח והציל אותי ממבוכה, כי פשוט לא הייתה לי תשובה, אשר יכולתי לדעת כי מותר לי לומר אותה בפוקום הזה, מבלי להפר את כללי ביטחון המידע.
-"ברוך דיין האמת", אמר הגבאי, ואחריו מלמלו כל הנוכחים.
-"לפני שעה קלה קיבלתי את ההודעה..." הוא התחיל לומר, ואז הוא עיקם את פיו לאחד מן הצדדים, כשוקל האם ראוי לספר את ההמשך. לאחר כמה שניות שתיקה, הוא סיים, "ברוך דיין האמת", וסימן לי לבוא איתו.
נכנסתי אל הסובארו, משאיר מאחורי את בית הכנסת ההמום, גרשון התניע, ואנחנו יצאנו לדרך.
נסענו בשתיקה, עד שהגענו למבנה תעשייתי גדול, גרשון הורה לי להמתין ברכב, ועד מהרה הוא שב ובידו תיק קטן. הוא הוציא מתוכו מצלמה גדולה, מקצועית.
-"אתה יודע להשתמש במצלמה כזאת?" הוא בירר.
-"לא כל כך יודע", עניתי, "אבל אני לא בור מושלם, יש לי קצת מושגים: צמצם, תריס, פוקוס", ניסיתי להפגין את הידע, כי אני לא אוהב להיתפס בבורות, בשום תחום שהוא.
-"נעשה משהו כזה", אמר גרשון, הפעיל את המצלמה, העביר אותה למצב ידני, ומסר אותה לידי. "צלם אותי עומד ליד המבנה הזה, בבקשה", הוא הורה.
תליתי את הרצועה על הצוואר, הגבהתי את המצלמה אל מול עיני, והצצתי אל תוך העינית. לא ראיתי דבר, רק חושך, הבנתי שכנראה שכחתי להסיר את המכסה מעל העדשה, ואז בדיוק שמעתי את גרשון צועק לעברי: "שכחת להסיר את המכסה!"
זה קצת תיסכל אותי, כי הרי זיהיתי בעצמי את הבעיה, וכבר עמדתי לפתור אותה, אז גרשון לא יכול לחכות רגע, ולא להרוס לי את תחושת השליטה שלי?
צילמתי תמונה אחת, יצאה מטושטשת ומרוחה, וגם קצת שרופה.
גרשון התקרב לעברי, בחן את התוצאה, הוא לא היה מרוצה. הוא חשב לרגע, ואז התחיל ללמד אותי את תורת הצילום על רגל אחת.
הוא היה מורה מצויין, עוד מאז שלימד אותי את יסודות הקריאה, אי שם בכיתת המכינה. כעת יכלתי לבחון זאת באופן מודע, תוך דקה או שתיים, הוא הקנה לי מושגים בסיסיים, אשר איפשרו לי לשלוט באופן כזה או אחר, בתוצאות הצילום שלי.
-"למה אני לא יכול לצלם על אוטומט?" התעניינתי, "למה אני צריך לדעת, כאן ועכשיו, לצלם ידני?"
-"אוטומט?!" הוא שאל בתמיהה, "צלם מקצועי לא מצלם על אוטומט, וגם אם הוא עושה זאת, הוא לא מראה לאף אחד בסביבה שהוא אכן מצלם כך."
-"אני לא צלם מקצועי", אמרתי שלא לצורך.
-"מעכשיו אתה כן", אמר גרשון, "ואתה הולך לצלם בהלוויה של הרבי, ותעשה את זה כמו שצריך"
-"כלומר.." התחלתי בהיסוס, "כאילו אתה רוצה שאני יעשה כאילו אני צלם מקצועי?"
גרשון התרגז, הוא החזיר את המצלמה לידי, סידר את הרצועה על צווארי, ואמר: "אתה לא עושה את עצמך, ולא משחק. אתה פשוט צלם עצמאי שמגיע אל ההלויה, מצלם, ומוכר את התמונות למי שרוצה, ברור?"
-"בערך ברור", עניתי, "אין לי מושג למה אני אמור לעשות את זה, אולי פשוט תסביר לי אחת ולתמיד, מה התפקיד שלי", שמתי לב שגם אני הגבהתי במעט את קולי.
-"לא אסביר לך כלום", ענה גרשון, "מה שצריך אני מסביר, לא מעבר לזה. יש לך יכולות למידה מצויינות, אז תשתמש בהן". הרגשתי שהוא עומד להזכיר לי שאני חוזר על הבקשה הזאת שוב ושוב, אבל באופן מפתיע הוא השתתק, מה שהעלה אצלי חשד סביר כי הוא קורא מחשבות.
-"עכשיו אנחנו זזים!" הכריז גרשון כשהוא צועד לעבר המכונית. "בוא, אין זמן!"
נסענו, גרשון הורה לי להמשיך לצלם בלי חשש, הוא צייד אותי במלאי מספיק של סוללות וכרטיסי זיכרון. "תירה, כל הזמן, ותשתדל לשפר את האיכות מתמונה לתמונה. תנסה להבין למה זה נמרח לך, למה זה חשוך. אסור שאנשים יציצו במסך שלך ויראו תמונות ברמה נמוכה". הוא דיבר כמעט בלי הפסקה, כשאני צילמתי בלי הרף.
-"תסגור קצת צמצם", הוא העיר לי כשהוא עצר ברמזור.
-"מהירות תריס נמוכה מידי", הוא הגיב על תמונה אחת, מבלי שהוא הסתכל עליה בכלל.
-"איך אתה יודע?", שאלתי, קצת המום.
-"שומעים את זה", הוא גיחך, "כל התמונה שלך מרוחה לחלוטין"
-"אתה צודק...", צילמתי עוד אחת, לפי ההמלצות שלו, והתמונה אכן יצאה סבירה לחלוטין. במשך הנסיעה הוא המשיך להעיר לי הערות. החל מביקורת על האופן שבו אני מחזיק את המצלמה, וכלה בבהירות של תצוגת המסך. הוא ניסה לאתגר אותי בצילומים קשים יותר, ולפעמים הצלחתי.
-"צלם את הרכב שנוסע במקביל אלינו, אבל אני רוצה את הרקע מטושטש, מה יגרום לכך?" הוא שאל באחד מן המחלפים.
"שים קצת דגש על קומפוזיציה יפה, אני מקווה שאתה מכיר את המושג....."
ככל שהתקרבנו אל העיר אשקלון, גברו עומסי התנועה. אוטובוסים עמוסים בחסידים, היו הראשונים שהצטרפו אלינו, אל הכביש המתוסכל והפקוק. רכבים פרטיים, אשר מתחזקים לבני כיפות ישבו בתוכם, עקפו אותנו מימין ומשמאל. נדמה היה כי כל התנועה הייתה מורכבת מאנשים אשר זורמים לכיוון מסע הלוויה.
בשלב מסויים התנועה נעצרה, ונתקענו בפקק תנועה אינסופי. גרשון סטה אל שולי הדרך, גלש בזהירות אל התעלה, והחל לנסוע בתוך התעלה, עד שהתחברנו אל שביל עפר. מן המראה הבחנתי ברכבים אחרים, מנסים לבצע את המהלך של גרשון, לא בהצלחה יתרה.
-"איך אתה מצליח לנסוע בתנאים האלה?", שאלתי את גרשון, שהיה מרוכז בנהיגה המורכבת, מדלג על תלוליות עפר, מתמרן בין חריצי צמיגים אימתניים, שאיימו לפגוע במרכב הרכב, להשבית אותו, ולהותיר אותו באמצע שדה הבור בזה, נטוש לחסדי גנבי המתכות.
-"במקרה הזה, הסובארו היא מושבחת", הוא הסביר בשעה שהנהיגה נעשתה קצת יותר נינוחה. "זה בעצם רכב שטח בהסוואה, רק צריך ללמוד הרבה בכדי לתפעל אותו".
-"יפה", התפעלתי, ואז נזכרתי במשהו דחוף. "גרשון", פניתי אליו, "אני יודע שאתה לא אוהב את השאלות המרובות שלי, אבל נראה לי שהפעם אני אקבל ממך מענה".
-"אם לא תשאל, איך תדע?" ענה גרשון בחיוך.
-"אני רוצה להבין דבר אחד", פתחתי, "עוד לא קלטתי, איך זה שיש רבי שיש לו כל כך הרבה חסידים, כמו שראינו עכשיו, ואני לא יודע עליו כלום".
-"אתה שואל טוב", הגיב גרשון, "השאלה הטובה הראשונה שלך.. "
-"נו.." ניסיתי להאיץ בו לספר, והוא הסכים.
-"הרבי מסלאוויטא הוא רבי מיוחד במינו, הוא בכלל לא קשור למה שמכונה 'עולם החסידות', למרות שיש לו לא מעט חסידים. הרבי נולד לפני כשבעים שנה בקיבוץ רמים.."
-"את זה הרבי סיפר לי", קטעתי את דבריו, "אבל למעשה", הוספתי, "זהו הפרט היחיד כמעט שהוא סיפר לי".
-"יפה שהוא סיפר לך", אמר גרשון בהתפעלות, "אחר כך אני רוצה לשמוע מה הוא סיפר לך, כי הרבי נוהג שלא לספר את אותו הדבר לשני אנשים, כל סיפור שלו נמסר לאדם אחד בלבד, ותלמידיו אוספים את כל הסיפורים ומחברים אותם לסיפור שלם", הוא הסביר, "אבל זה ממש לא חשוב כרגע, כי מה שרציתי לספר לך, התרחש כארבעים שנה לאחר לידתו של הרבי. שמו של הרבי היה יובב שפירא, והוא היה הקצין המצטיין הצעיר ביותר בסיירת מטכ"ל. רוב הפעילות שלו עדיין חסוייה, אבל אם אני אומר לך 'מבצע קליפת אגוז' או 'חיסול חוליית אבו נאסל', תדע שהמוח מאחורי הפעולות הללו, היה לא פחות מאשר יובב שפירא, הלוא הוא 'יובי', הלוא הוא הרבי מסלאוויטא".
-"יובי?" שאלתי בתדהמה, "יובי היה אחד מהידידים הכי טובים של אבא שלי, כשאבא שלי שירת ברבנות הצבאית. הוא חיבב אותו מאוד, והיה משוחח איתו שעות ארוכות, בכל הזדמנות שאבי הגיע אל הבסיס שלו, לבצע ביקורת כשרות, אבל לא היה לי מושג שהוא היה בדרגה כל כך גבוהה".
-"מתאים לו", הסכים גרשון, "הוא היה פילוסוף מדרגה ראשונה, פילוסוף ואיש ספר, וגם לוחם מתוחכם ונועז"
-"שמעתי את השם הזה בביתי, פעמים רבות", הרגשתי צורך להוסיף, "אבל אני לא בטוח במאת האחוזים כי אכן מדובר באותו אדם, אבל לא נראה לי שזה משנה למשהו"
-"נכון", הסכים גרשון, "אז יובי היה מה שמכונה 'ספרא וסייפא', ובשעות הפנאי שלו הוא היה מסתובב בספריות ישנות, בחוגים למודעות, בין מרצים לפילוסופיה, ומורים רוחניים מדתות שונות. אפשר לומר שהוא נגע בהכל, זה היה פשוט מרתק לדבר איתו, אם כי גורם לחלישות הדעת. אבל הוא לא הניח לגאווה להרחיק אותו מחברת בני האדם הרגילים, והוא היה נוהג בחביבות יתרה עם כולם. אני לא בטוח שזה נבע ממידות טובות מאוד, יותר נראה לי שהוא השכיל להבין כי כך הוא אמור לנהוג.
בשלהי השירות הצבאי שלו, הוא נקרא לשרת בארגון, הארגון נזקק לאדם מלומד, שגם יכול להיטמע בשטח אוייב, וגם יכול לגזור בעצמו את המסקנות התפעוליות, ולהביאן לתוך תוכנית הפעולה של הארגון.
באותו גיוס הצטרפו לארגון שלושה אנשים, האחד היה יובי, והשני היה שלייבוביץ, לשלישי קראו הילסון. יובי היה ממונה על איסוף וניתוח החומרים, ושלייבוביץ היה ממונה על ניסוח המדיניות בארגון, והטמעתה בשטח. הילסון היה אחראי לבדוק את השפעתן של שיטות פסיכולוגיות שונות על פעילי הארגון, והוא הרבה להשתעשע בניסויים שונים, על בסיס ידע רב מאוד שהוא צבר במשך השנים.
הילסון לא שרד בארגון זמן רב, הוא פשוט לא התאים למסגרת כזאת. המקום האחרון שבו שהה הילסון לפני שגוייס, היה כפר נידח בטיבט, ולא היתה לו שום חשיבה מערכתית, להפך, הוא היה זאב בודד, כזה שמתענג של השהיה במעבדה, נהנה מן הניסויים, אך לא יודע לעצור אותם, בשעה שנדרש ממנו. הוא ביצע את המשימות שנראו בעיניו חשובות, אך משימות שהמערכת תיעדפה בחשיבות עליונה, זכו ממנו להתעלמות מוחלטת.
יובי העריץ אותו, כי הוא שלט באיזו שיטה מזרחית בשם 'הינג-ני' שיובי השתוקק להכיר, אך אמנת הסודיות שהילסון היה חתום עליה, לא איפשרה לו ללמד אותה לאיש. לכן ביום שבו הילסון פוטר, יובי פרש בעקבותיו.
הם נסעו יחדיו לטיבט, והסתגרו שם בכפר למשך שנה תמימה. בתום השנה, קיבל הילסון הרשאה מהמאסטר, לאמן את יובי בהינג-ני. הילסון ויובי חזרו לישראל, ובבית קטן בקרית עקרון, הם ישבו שם במשך שעות, והתאמנו בשיטה.
הילסון היה קיצוני, אפשר לומר בוודאות כי הוא היה מעורער בנפשו, אחרת אי אפשר להסביר את המעשה המוזר שהוא ביצע על הגג של מגדל שלום.
ביום חורפי וסוער, הלכו הילסון ויובי, אל הגבוה בגגות ישראל, גגו של כל – בו שלום. הילסון ויובי ערכו מדיטציה מיוחדת בגשם השוטף, ובסיומה, ביקש הילסון להוכיח ליובי, כי אדם יכול לשלוט לחלוטין בחייו.
-"במידה ואני רוצה לקבוע, שאני רוצה להפסיק לחיות, אני יכול לעשות זאת בלי שאיש יחליט בעבורי, כלומר, שליטה אבסולוטית בגורלי", אמר הילסון, "ואני יכול להוכיח זאת ברגע זה".
אמר ועשה, הוא רץ במהירות לעבר קצה הגג, ולפני שיובי קלט מה הוא זומם לעשות, הוא תפש במעקה בשתי ידיו, והניף את גופו אל העבר השני שלו.
-"אתה לא נורמלי!" צעק לעברו יובי, "הבנתי את ההוכחה!"
-"לא נראה לי שהבנת עדיין", ענה לו הילסון ועזב את המעקה, משמיע צרחה מבעיתה, שהלכה והתרחקה ככל שגופו הרופס התקרב אל המדרכה הקשה והרטובה של תל אביב.
יובי עצם את עיניו בחרדה, הדבר האחרון שהוא רצה לראות הוא את מורו ורבו נמעך על הקרקע. הוא ציפה בחרדה אל הצליל המחריד של החבטה, אבל זאת בוששה לבוא.
לאחר דקה של ציפיה מתוחה, יובי הבין כי משהו מוזר קרה. הוא הציץ בחרדה מן המעקה, מחפש את ההמולה, את האמבולנסים, את ההתקהלות. אבל אף אחד מהם לא קרה, האנשים ברחוב המשיכו ללכת בנחת, ושום גופה לא נראתה באופק.
לפתע הוא הבחין בו, שרוע על מכסה הבד של משאית צבאית, אשר חנתה למרגלות הבנין. בדרך אל בית החולים, למרות עצם העורף הסדוקה, הוא עוד הוסיף לדבר, פיטפט עם נהג האמבולנס על דא ועל הא. אבל כשראה את יובי הממתין לו בחדר המיון, הוא שתק ממבוכה, ועד היום הוא משותק ושותק.
לאחר תקופה, התייצב יובי בביתו של אחד מרבני ירושלים, וביקש ממנו ללמד אותו יהדות. הרב, מחסידי סאטמר, היסס בתחילה לקבל אותו, אך יובי היה עקשן, והרב נעתר לבקשתו. לאחר חודשים בודדים, שינה יובי את ארחות חייו מן הקצה אל הקצה. ויש אומרים שהוא התחיל ללמד את רבו תורה, אך זה לא ממש משנה, מה שחשוב הוא, שיובי, בעזרת הכריזמה שלו, גרם להרבה אנשים שיחושו כי הם תלמידים שלו, ובשל כך, הוא היה חייב להקים עבורם ישיבה, בית מדרש, בית ספר.
ובלי שנחוש, גדלה הקהילה הקטנה של יובי, והפכה לדבר העצום שקורה כאן היום, שזה מה שמכונה: 'מוסדות סלאוויטא', או לפעמים קוראים לזה בשם אחר: 'ישיבת שפירא'.
פעם ראשונה שאני קורא פרק כלשהו ואני מתחרט שלא עשיתי את זה עד היום.... מרתק!!
השבמחקתודה, זה מחבק!
מחקשמע, גיליתי אותך דרך פרוג, ומאז אני קורא ברצף את כל הפרקים, זה לא יאומן איך אתה מצליח לשלב בין דמיון מופרע למתח, ובעיקר היכולת לתאר רגשות אנושיים בצורה שכ"כ גורמת להזדהות עם הדמות. ממש לא יאומן.
השבמחקתודה.
תודה רבה
מחק