יום ראשון, 20 בספטמבר 2015

אוטביוגרפיה בדיונית פרק כח.



-"כפר יועז", אמר הרב דולמן, מלטף את זקנו ומגשש בכיס חליפתו אחר המקטרת.

שליבוביץ התעשת במהירות, "צא מפה סטיבן!" הוא פקד בעודו סוקר את פני כל הנוכחים, חשתי שהוא מתלבט האם להתיר לי להישאר או לא, וחרדת הדחייה שלי התעוררה באחת.

-"שאצא?" שאלתי את שליבוביץ.

-"לא", אמר גרשון, מבלי להמתין לתשובתו של שליבוביץ, גם בלי שחייך או קרץ לעברי, יכלתי לחוש את החיוך נלחץ אל תוכי מעבר לפנים החתומות שלו.

-"דבר ראשון שאנחנו צריכים זה עוד מידע", התחיל שליבוביץ לנתח את המצב, "ולך יואל, חשוב שאספר פרט חשוב על חצבאני."

הוא שתק לרגע, העביר את ידו על ראשו הקירח, והתחיל לדבר.

-"חצבאני לא נמצא כאן כי הוא זקן חביב ומטורף למחצה שהחלטנו לספח אותו בכדי שיעניק לנו בידור. כל מי שנמצא כאן בתלתן יודע דברים שאי אפשר לפרסם, יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות, אבל אני מקווה שזה ברור לך שזה לא פנסיון לקשישים אלא מוסד סודי לחלוטין, שאסור להזכיר את שמו ומיקומו אפילו ברמז".

-"אתה רומז למשהו?" שאלתי.

-"לא רומז אלא מדגיש, חזור והדגש" ענה הפרופסור, "אסור לדבר על תלתן עם אף אחד, זה פשוט אבל קשה ובזה אסיים את ההדגשה" אמר שליבוביץ. "חצבאני הוא אחד האנשים שיודעים הכי הרבה על הפעילות של הארגון, למעשה הוא היה ראש מדור תרחישים של הארגון. אנליסט גאוני שכתב לנו את רוב האסטרטגיות למבצעים שלנו, בארץ ומעבר לים."

-"שערי שמים", הזכיר גרשון, "חסדי יוכבד, אבירי האימה, שלג מתוק, ואולי אפילו תבואת שיגעון, אם כי אני לא זוכר.."

-"מה זה כל השמות הללו?" שאלתי.

-"שמות של מבצעים מוצלחים שלא הותרו לפרסום, שעל הצלחתם אחראי חצבאני, וזה רק על קצה המזלג", אמר שליבוביץ, "חצבאני היה המוח של הארגון, עד שבשלב מסויים נמחק לו המוח".

-"איבד את הזיכרון?"

-"זה רק ביטוי", אמר הפרופסור, "הוא עבר אירוע מוחי שגרם לו לכמה תופעות לוואי קשות, בין השאר זה הרחיב לו את האגרנות הכפייתית, ועוד כמה מוזרויות שבוודאי נחשפת אליהן. הנזק שנגרם לנו התבטא בעיקר ברצון עז לשים את ידיו על מסמכים, במקום לנתח אותם הוא היה מחביא אותם במקומות מסתור שונים ומשונים. ובסופו של דבר היינו חייבים לפטר אותו מן השירות ולהביא אותו לכאן."

-"אני מתאר לעצמי שכל התהליך הזה פגע בו", שיערתי בקול, "איך הוא התמודד עם זה?"

-"הוא לא הפסיק לרגע לעבוד אצלנו", הרגיע שליבוביץ, "אבל במחלקה אחרת, מיוחדת שהקים אותה לא אחר מאחד העמיתים במחלקה שלו, אשר מאושפז כאן היום במצב נפשי קשה, אבל במודעות גבוהה מאוד לסביבה. הוא שיתף איתנו פעולה, והקים עבור חצבאני מחלקה מיוחדת שנקראה "מחלקת דיסאינפורמציה". וכך שליבוביץ המשיך להכין תחקירים מזוייפים על מבצעים מזוייפים, והחומר שלו, אני מוכרח לציין, שימוש אותנו רבות מאוד..."

-"רגע אחד.." קטעתי אותו, "הסיפור על הילדות שלו, כל הסיפור על דרבנט ואבא-סאווא, היה או לא היה?"

-"לא יודע", ענה שליבוביץ בכנות, "בקשר לחצבאני, מעולם לא יכלתי לדעת אם הוא דובר אמת, או ממציא את הכל תוך כדי".

-"אבל הארגז, והכובע, דברים ישנים מדרבנט.."

-"ייתכן מאוד", קטע אותי שליבוביץ, "אבל חצבאני הוא כישרון גדול בלאלתר ברגע, הוא לוקח חפץ סתמי ויכול להלביש עליו סיפור שלם, עגול, יפה. מבלי לאמץ את המוח יותר מדי".

-"אי אפשר לגמרי להאמין", אמר הרב דולמן, מחזק את דבריו של שליבוביץ, "אבל גם אי אפשר לשלול לחלוטין, אני באופן אישי נוטה להאמין לו, ואין לי סיבה לוגית לחשוב כך, אולי אני סתם תמים".

-"יש לזה משמעות", אמרתי.

-"מהי?" שאל שליבוביץ.

-"חצבאני לקח איתו את המפה של אבא-סאווא, כלומר, הוא תיכנן מסלול שאמור איפה שהוא לעבור בדגסטאן", אמרתי, ולאחר מחשבה קצרה הוספתי, "או שזה רק חלק מתרגיל ההטעיה שלו".

-"אתה מדבר טוב", החמיא לי שליבוביץ, "קבדה, תן עדכון מדקלי", ביקש.

-"בינתיים אין עדכון", אמר קבדה, "רגע.. שקט לרגע", הוא מלמל והתרכז במה שנאמר לו באוזנייה.

כל העומדים בחדר השתתקו, שליבוביץ הוציא מתוך תיק הצד שלו אוזניה, והצמיד אותה אל אזנו. הרב דולמן התעסק עם המקטרת, וגרשון עיין באפליקציית מפות מורכבת שהופיע בטאבלט שלו.

-"דקלי מדווח שהגופה זזה, צוות רכוב ממשל"ב יצא אל השדה, ובעוד דקה או שתיים הם יגיעו אל הנ.צ."

-"מעניין", אמר שליבוביץ, "אם זה מה שאני חושב עליו, אז כדאי שאצור קשר עם משל"ב שפלה דרומית".

-"אתה לגמרי צודק", הנהן גרשון. "תראה פה", הוא הצביע על נקודה במפה, "יש כאן הרבה שטח מת לתצפית אווירית, יער ממש סבוך, פה יכול להיות רכב מוסלק, וכאן במנהרה מתחת לכביש יש נתיב מילוט לרכב שטח, ונקודת השתלבות יכולה להערכתי להיות בכל התוואי הזה, מכאן", הצביע על מעין דרך עפר שהתפתלה לאורך הציר הראשי, "עד לקטע הזה, שזה קטע של שלושה קילומטרים, קטע מספיק ארוך בשביל להשתלב בקלות בתנועה".

-"הגיוני לחלוטין", אמר שליבוביץ, "אני משאיר לך את הניהול של המסלול, תתחבר עם משל"ב שפלה דרומית, ותעדכן בכל התפתחות".

-"מה זה משל"ב?" שאלתי בלחישה, לא רציתי להפריע להם בניתוח המודיעין.

-"מרכז שליטה ובקרה", ענה הרב דולמן בשקט.

-"אתם חושדים שהגופה בשדה זאת לא הגופה של חצבאני?" שאלתי.

-"לא חושדים", אמר קבדה, "יודעים. ברגע שהצוות הרכוב התקרב לאזור, זרם האוויר שנוצר מתנועת הטרקטורון גרם לגופה להתעופף באוויר, דיווח מהרגע מדקלי", סיפר קבדה.

-"הבלונים", אמר גרשון, "צדקת, פרופסור".

"כן", הוסיף קבדה, "רק כדי לסגור את העדכון, אני אציין שמדובר במעיל ובגדים מלאים בבלונים, שאל הבלון ששימש ל'ראש' הודבקו קווצות שיער אמיתיות מהראש של חצבאני, ככל הנראה הוא הסתפר במקום".

-"לא ברור לי למה הוא זייף גופה מבלונים, ולא שם משהו כבד שיחזיק את הגופה על הקרקע", שאלתי את שליבוביץ.

-"להערכתי הוא רצה לתת לגופה נפח של גופה טרייה, לא שטוחה על הקרקע כמו גופה רקובה או משהו כזה. או שהוא רצה שהיא תזוז, כדי שיחשבו שהוא עדיין בחיים, ויבזבזו זמן על שליחת אמבולנס וחילוץ. מה שנראה לי", הוסיף שליבוביץ, "שהוא לא רצה לשאת עליו משקל כבד מדי, אחרי הכל הוא בן אדם בן 70 פלוס, ורק הספר הזה שוקל איזה 3 קילו.."

-"נראה לי שמיצינו כאן", אמר גרשון, "אני מוכן ליציאה".

-"נצא", הסכים הפרופסור וצעד לעבר הדלת.

כולם יצאו מן הבית, אני נשארתי לבדי, עומד בתוך סבך החפצים. הבטתי לעבר הכורסא שממול האח, הכורסא בה מצאתי מפלט בליל הקרה, היא נראתה קרה ודהויה, הקסם של האיש המרתק הזה התפוגג מול עיני, חשתי תחושת בגידה צורבת על כך שהוא נטל איתו את הספר, הזיכרון שהוריש לי הרבי מסלאוויטא, האיש שמפגש קצרצר עימו הותיר עלי רושם כה עז.

-"יואל?" שמעתי את הרב דולמן מחפש אותי בחוץ. התנתקתי מהזכרונות ומהרגשות שריפוד הקטיפה הדהוי של הספה הציף בתוכי, וצעדתי לעבר הדלת.

רגע לפני שיצאתי מן הבית נעצרתי. האור בבית נותר דלוק, ורציתי לכבות אותו.

חיסכון בחשמל תמיד היה צד חזק אצלי, מאז שהייתי ילד קטן הייתי נוהג לכבות את כל האורות בבית, לוקח כיסא ומוריד את כל המתגים, כולל האור הקטן במסדרון. בבית שלי חסכו בחשמל, הדירה של הורי היתה מוארת באור טבעי, בזכות חלונות גדולים בחזית. אך אני אהבתי דווקא את הרגעים של החושך החלקי. עשרים דקות אחרי השקיעה, כשעדיין נכנס מעט מאור הדמדומים אל הסלון, משתקף בפורמייקה הסדוקה של השולחן, נתקל בפרחים המלאכותיים שעל מייבש הכביסה. אור שמסתנן דרך חרכי תריס הגלילה בשעת בוקר, מפיח חיים בגרגירי אבק תמימים, שרוקדים לכבודו את ריקוד ההשכמה שלי. הייתי נותר ער במיטה, בוהה בשמש שמשחקת עם הצל, מנסה לתפוס את האבק החמקמק הזה, אך לשווא.

חיפשתי את המתג, אך לא זכרתי היכן סטיבן מצא אותו.

החלטתי להוריד את המתג שאחראי על התאורה בארון החשמל, הצצתי מאחורי דלת הכניסה בחיפושי אחר ארון החשמל. מבחוץ שמעתי את קולו של הרב דולמן שמחפש אותי, עוד רגע אחד והוא פתח את הדלת שחבטה בי קלות, השמעתי קול נאקה קלה.

-"אוי", הוא אמר, "סליחה, לא ראיתי שאתה כאן".

-"זה בסדר", עניתי, ולפתע ראיתי את הכיתוב על הדלת, גם הרב דולמן הבחין בו, השתתק ונעץ עינים במשפט הקצר שנרשם בגיר על צידה הפנימי של הדלת:

"סליחה יואל, זה לא בשליטתי, חצבאני"


קפאתי מול הכיתוב למשך מספר שניות, לא ציפיתי לדבר כזה. מחווה כזאת מוזרה ומעוררת רחמים, שחצבאני המורכב והמוזר הותיר לי על דלת ביתו.

-"לא בשליטתי", מילמל הרב דולמן, "ובכן..הוא צודק", הוסיף בקור רוח, "בוא נצא מכאן מהר, אני לא רוצה שתיסחף כאן למערבולת רגשות ברגעים האלה, הזמן יקר מאוד עכשיו".

הוא תפס בכף ידי והוביל אותי החוצה, מבלי שהספקתי לכבות את האור שהתבזבז לו בין ערמות החפצים הישנים. כך, ממצמץ מול אור השמש החזק, הובלתי אל עבר המכונית הישנה של הרב דולמן.

"כמה דקות ואני מצטרף אליכם", קרא הרב דולמן לעבר הג'יפ של שליבוביץ שעמד מותנע בפתח החצר. חלון מושחר נפתח בדממה, ומתוכו הציץ אגודלו המונף של שליבוביץ, מאותת לו לאישור.

הרב דולמן פתח בנסיעה איטית ברחובות תלתן. לאחר דקות ספורות הוא הגיע אל הגשר החוצה את הנחל אל עבר הבתים העצובים, עצר את הרחב מתחת לאקליפטוס ענק, והזמין אותי להצטרף אליו.

הוא בחר חלקת גדר והתיישב, אני הצתתי סיגריה והוא הדליק את המקטרת.

-"לפני מספר חודשים", הוא פתח, "ישבנו, אני ושליבוביץ, והרבי מסלאוויטא זכרונו לברכה, וניסינו למצוא פיתרון למה שקורה בסלאוויטא, המצב דרש פיתרון".

לקחתי שאיפה ארוכה מהסיגריה, הבנתי שהסיפור עומד להיות ארוך.

-"היה ברור לנו שאנחנו לא יכולים להרחיק את זעמיל מהחסידות, כי למרות שהוא בן אדם מורכב, בלשון עדינה, יש לו עדיין המון זכויות על כל מה שקורה בסלאוויטא.

הוא הקים את הישיבה, בנה את המוסדות, במשך שנים הוא ניהל את הכל כחסידות, למרות שכל מי שמכיר את הרבי מסלאוויטא יודע שהוא לא ממש אדמו"ר חסידי. הוא נהג בהנהגה חסידית, הוא עבר דרך סאטמר, אבל במציאות הוא לא היה אדמו"ר.

זעמיל פיתח את החצר החסידית החדשה מאפס, הוא הביא את הטישים, הוא חינך את הנוער לדבר ביידיש, וטיפח את ההסתפקות במועט כערך עליון של החסידות.

כשזעמיל היה בחור צעיר, תלמידי הרבי לבשו בליל לא ברור של בגדים, חליפות קצרות עם כיפות סרוגות, חולצות משובצות וסנדלים יחד עם קפוטות ושטריימלים. זעמיל קנה לעצמו את הקולפיק, השטריימל של הבנש"קים. הוא קנה אחד גם לשלוימקע, שחבש אותו לאחר הפצרות חוזרות ונשנות של זעמיל. הלבוש החסידי נכנס לסלאוויטא רק בזכות פועלו של זעמיל.

במשך השנים שלוימקע התפרסם בתור צדיק מיוחד, תלמיד חכם עצום, שמכיר את כל מכמני התורה, וזה הביא אותו לראשות הישיבה של ישיבת שפירא. אך הוא היה במגדל השן, הוא נע בין החדר הקטן שלו, שהכיל את כל ספריו, לבין היכל הישיבה, בה מסר שיעור יומי לכלל התלמידים.

זעמיל היה מעורב עם הבריות, כריזמטי ויצירתי, הוא לא נח לרגע. גם כשהוא היה מסתגר בחדר הסיגופים שלו, הייתה מתגודדת מאחורי הדלת קבוצה קטנה של משתוקקים, 'החבורה' הם כינו את עצמם, והקפידו ללוות אותו לכל מקום, שותים בצמא את דבריו.

שלוימקע היה הולך לבד, שקוע בהרהוריו, מסתגר בין הספרים שלו, ולא יוצא כמעט מן החדר, אלא אם כן הכריחו אותו לטפל בנושא כלשהו. הוא היה יוצא, מטפל בנושא הנידון בכישרון גדול, בתמציתיות, וחוזר מיד אל החדר.

הרבי מסלאוויטא העדיף לטפח את שלוימקע, להושיב אותו קרוב אליו בטיש, לתת לו תפקידים, ולהזכיר אותו בכל פעם שיכול. הוא לא עשה את זה מטעמי אהבת שלוימקע, גם לא משנאת זעמיל. הרבי סיפר לי שהוא האמין שזעמיל יכול לקדם את עצמו בקלות, ואילו שלוימקע, אילולי השתדלות הרבי, היה נשאר מאחור.

זעמיל עצמו קיבל את העובדה בקלות, אך סביבתו לא כל כך אהבה את התנופה שהעניק הרבי לשלוימלע. החבורה הדירה את רגליה משיעוריו של שלוימקע, ודאגה להדגיש בכל הזדמנות שזעמיל הוא 'הממשיך'. את שלוימקע זה לא הטריד, נראה לי שהוא מצידו היה מעדיף שזעמיל יהיה הממשיך, והוא יוכל לשבת ללמוד בשלווה.

העובדה ששלוימקע לא התרגש מניסיונות החבורה לערער את מעמדו, גרמה לכך שהרבי מסלאוויטא לא היה מודע לכל הפולמוס בין תומכי זעמיל לשלוימקע, ולפיכך הוא לא התערב כלל בנושא. זה לא הפריע לתומכי זעמיל לפרש מילים סתומות שנאמרו על ידו, לפיהן כביכול הוא תומך בזעמיל ורוצה שהוא ימשיך את דרכו.

המלחמה הקרה בין הפלגים התעצמה למערכה שלמה, כשהחבורה החליטה ששלוימקע שם רגלים לזעמיל, ומונע ממנו כביכול לתקשר עם אביו. הם החליטו לצאת למתקפה אישית נגדו, שכללה השמצות בעיתונות, מודעות רחוב, השלכת חפצים וקריאות גנאי בעיצומו של שיעור כללי של שלוימקע.

כשהרבי מסלאוויטא שמע על הנושא, הוא החליט לעשות מעשה. כינס את כל החסידים משני הפלגים לאולם אחד. הוא לא דיבר דברי התעוררות, לא מחה על כבודו של שלוימקע, אלא ירה לחלל האוויר סידרת שאלות ענייניות.

-"מי רוצה שזעמיל יהיה האדמו"ר הבא?" שאל הרבי.

הידים של קבוצת החבורה קפצו מאליהן לאוויר, נוספו אליהן כמה אצבעות של חסידים שלא התבלטו בהשתייכותם עד כה. הקבוצה עדיין הייתה קבוצה קטנה, אולי בשל הזעם הכללי על חילול השם שיצרה החבורה.

-"תעברו לצד ימין של האולם!" פקד הרבי על המצביעים.

אנשי החבורה מיהרו לתפוס את מקומם הטבעי, ומיד הצטרפו אליהם עוד כמה חסידים ששירכו את רגליהם לעבר האגף הימני של האולם.

-"רגע אחד!" נשמעה קריאה מתוך הקהל, היה זה מושון ועקנינשטיין, עבריין אשקלוני בעבר, ומנהל הכספים המבריק של מוסדות סלאוויטא בהווה, הוא חזר בתשובה והסתפח למוסדות סלאוויטא, ובתוך חודשים ספורים הוא התברג בצמרת המוסדות. הוא סבל מעודף משקל חריג שאילץ אותו להתנייד על כיסא גלגלים. חוצה את האולם באיטיות, מסובב את גלגלי הכיסא במאמץ רב. "אני גם עם זעמיל", הודיע לציבור הרחב.

-"יש עוד מישהו?" שאל הרבי, פניו לא מסגירות את ההלם שלו על עריקתו של מושון לשדרות זעמיל. איש לא השיב, הרבי המשיך בדבריו.

-"מכיוון שרוב הציבור כאן רוצה להיות כפוף למרותו של שלוימקע, אני חושב שמן הראוי לתת לו את הניהול על רוב המוסדות, ובמקביל יופרש סכום נאה לבניית בנין חדש ומפואר לחסידי זעמיל. מקובל עליכם?" שאל את הציבור.

מלמולים שונים נשמעו מתוך הקהל, אך האדמו"ר לא התייחס אליהם, כי זעמיל פרש מתוך הקהל הזעום שהתגודד סביבו, והתקרב אל הבמה בצעדים בוטחים.

-"אני מניח שיש לך מה לומר", אמר הרבי בחיוך, "אז בבקשה, הנה המקרופון שלך".

הרבי פינה את מקומו והתיישב על כיסא לצד בנו.

-"ברשות אבי מורי, ברשות אחי שליט"א, אני רוצה לומר מספר מילים לקהל הקדוש", פתח זעמיל בחרדת קודש. "מי כמו הרבי יודע, עד כמה חשובה לנו ההסתפקות במועט, כמה אנחנו משקיעים בחינוך הצאן לפנימיות אמיתית, בלי חיצוניות זוהרת. חיסכון בכסף שכל אחד מרגיש אותו. אין אצלנו אחד שקונה שטריימל מפרווה אמיתית, כולם קונים סינטטי וחוסכים המון כסף שיכול ללכת למקומות חשובים יותר לפי השקפתנו. כך כל האירועים שלנו, הכל צנוע ושקט, בלי פרסומות וצלמים, בלי שלטים ותזמורות ענק, ממש כמו חסידי הבעל שם טוב בשנות דור ודור".

הוא שתק שתיקה ממושכת, עצם את עיניו בריכוז, והמשיך את דבריו בטון שקט יותר ונמוך יותר, כמעט בלחישה.

-"לבוא להגיד לנו לקחת בנין חדש, זה ממש הפוך מאיתנו, איך זה ייתכן שיהיה כזה פירוד בין חסידים. אנחנו יכולים להישאר ביניכם, ולחיות באחווה ורעות, בשמחה ובנחת, ולא יאמר אדם צר לי המקום. אני מבקש מחילה מהרבי שליט"א שאני מביע את הדעה הזאת, אבל אני מבין שכך הוא רצונו האמיתי, והוא רוצה לשמוע את הקול הזה שלי, שקורא לשלום ורעות, שלא יהיה חס וחלילה פירוד. זה כל מה שרציתי לומר", סיים וירד מן הבמה, לא לפני שרכן אל עבר אביו ונישק את ידו בחום.

הרבי התרומם אל עבר המיקרופון והיסה את הקהל הרוגש בתנועת יד החלטית אחת.

-"אין ברכה בעולם אלא השלום, אני מברך אתכם שהשלום ישרה תמיד בקרב מחננו, ולא נדע עוד מחלוקת או צער!" הכריז, "אך דעו לכם, ביום שיהיה בינכם פירוד, ישנה ערמה מיוחדת של מטילי זהב שהוריש לנו אחד מהנדיבים הגדולים, אשר מופקדים בנאמנות אצל אחד מידידי, והוא יוכל לשמש איזה צד שירצה להיפרד, והאמת והשלום אהבו". סיים הרבי ונעלם בחדר צדדי.

ומאז ועד השנה האחרונה, נשמר השלום במוסדות סלאוויטא, לפחות למראית עין". אמר הרב דולמן והפריח עננת עשן שהתנדפה במהירות באוויר הפתוח.

-"מה היה מתחת לפני השטח?" שאלתי.

-"היו הרבה דברים", ענה הרב דולמן, "אשתו ובניו של זעמיל שהתרחקו ממנו בסתר, החבורה שהתחזקה, הדיבורים על מטילי הזהב שערכם נסק הרבה מעבר למצופה, והש"סים שזעמיל עמל על הוצאתם המחודשת לאור, הש"סים שמבוססים על ש"ס סלאוויטא הידוע. כל אלה ביעבעו מתחת לפני השטח, סחפו את כל הנקרה בדרכם, בשקט יסודי. עד לפיצוץ שאירע בשנה האחרונה".

יום ראשון, 19 ביולי 2015

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק כז.



הרבנית קטעה באחת את החבטה, וקרש החיתוך נחת בעדינות על חזה העוף שניצל מריסוק איברים.

-"סליחה?" היא שאלה בתדהמה, "נראה לך שאני אספק לך מידע על דברים כל כך פרטיים?! אני בהלם מהשאלה שלך, חשבתי שאתה בחור עם קצת יותר טקט, אם הייתי יודעת שתבאו ככה לתחקר אותי, הייתי מעדיפה להישאר באשקלון ולסבול בשקט עם כל המחלוקת והבלאגן", הכריזה בקול חנוק והרימה את הקרש כדי לחבוט שנית בחזה העוף.

-"אא..אההמ..אני לא, אני לא התכוונתי..." חזר אלי הגמגום הקל שהיה תוקף אותי בעבר בכל פעם שנאלצתי לתת תשובה לדמות סמכותית, המנהל, המורה, המפקח.

-"אין לך טיפת טקט!" קטעה אותי בנזיפה, חובטת בעוצמה בשניצל שעל גבי השולחן, שנעשה דקיק כמו דף נייר. "לא שואלים כאלה שאלות בחיים!" הכריזה, "וגם, בלי קשר, אני מתחרטת על מה שאמרתי, לא באמת הייתי נשארת באשקלון, זה סותר את מה שהרבי הורה לי ב.... במה שדיברתי עליו", נדמה לי שהיא כמעט פלטה שוב מידע בנושא הפתק, אך התחרטה עליו ברגע האחרון.

-"אמרו לי כבר הרבה פעמים בחיים שאין לי טקט, אני כבר רגיל", אמרתי בטון נעלב, "ככה שזה לא כל כך מעליב אותי, ואל תרגישי צורך להתנצל".

-"אני ממש מתנצלת", אמרה הרבנית, "דיברתי מתוך סערת רגשות, תבין אותי, אני אף פעם לא דיברתי על הפתק, ואני לא יודעת מה גרם לי היום לפלוט על זה משהו, אני ממש לא מבינה".

-"זה בסדר, ממש אין צורך שתתנצלי", העמקתי את סחיטת ההתנצלות, למרות שהייתי מודע לחלוטין לעובדה שאני סוחט אותה, לא הרגשתי עם זה רע. אחרי כל כך הרבה תהפוכות בימים כל כך קצרים, הנפש תבעה את שלה, חיזוקים חיוביים, התנצלויות, תשומת לב, והעצמה, היוו בשבילי משבי רוח קצרים בתוך הלחץ הגדול של המרוץ המוזר שבו הייתי שרוי. הפוזה שעטיתי על עצמי בימי בישיבה, התקלפה כמעט לגמרי, הייתי חשוף יותר, פגיע יותר, וגיליתי את הרגשות שלי בצורה חופשית בהרבה.

-"אם זה מה שאתה רוצה, אני אקח את ההתנצלות שלי בחזרה", הודיעה הרבנית, "אני לא אוהבת לצער אף יהודי, למרות שלפעמים אני נוטה לומר בחופשיות רבה מדי את הביקורת שלי על אנשים", היא הנמיכה מעט את הקול, כמעט לחשה, "האנשים הקרובים אלי, סובלים מזה יותר מכולם, ככה זה בכל בעיה שיש לבן אדם, לפעמים זה נראה לו שהוא הסובל העיקרי, וכולם צריכים להתחשב בו, אבל אם מסתכלים על צד האמת, הסובלים האמתיים אלה הסובבים את הבן אדם. לא שצריך להגיד את זה לסובל, אבל אם הסובל הגיע לבד למסקנה הזאת, הוא צריך להתנהג בהתאם".

-"איך מתנהגים בהתאם?"

-"להתנהג בהתאם זה כמו ששומעים את זה 'בהתאם', בהתאמה", הסבירה הרבנית, "כל אחד צריך להתאים את ההתנהגות שלו לסביבה, לפי הבעיה שלו. אני שומעת הרבה תלונות מאנשים: אדם על אשתו, אשה על בעלה, על חברתה, על סביבתה, ובכל פעם אני צריכה לתת עצה אחרת, לפי הבעיה שיש לאדם – כך הוא צריך לקבל פתרון מתאים", הרבנית, כך קלטתי, אהבה להשתמש בדוגמאות ובהקדמות, "כך גם במקרה שבן אדם מקרין את הבעיה שלו על סביבתו, לפי הבעיה הוא צריך למצוא לו פתרון, לפי מה שהוא גורם סבל לסביבה, הוא צריך ליצור מצבים שבהם ההפרעה שלו לא גורמת נזק לסובבים, לא מצערת אותם, ולא גורמת להם לרגשות אשם לא רצויים".

חששתי רגע לפני שאמרתי את המשפט הבא, אבל בסופו של דבר הוא התפרץ החוצה באימפולסיביות: "אז כשסחטתי ממך הרגע את ההתנצלות, בעצם הקרנתי עליך את הפגיעות שלי?" שאלתי, וחשתי את הסומק עולה לאוזניים, מחמם את התנוכים, מאדים את הלחיים.

הרבנית הסתכלה עלי לרגע, במבט מעט חשדני.

-"לא שמתי לב שסחטת התנצלות", אמרה בנחת, ועשתה אתנחתא קצרה, אולי כדי להפריד בין המשפטים, ואולי לתת למשפט הראשון להדהד בחלל המוח שלי, ששקוע מדי בעצמו, "אם באמת סחטת ממני התנצלות, זה אומר שאתה מקרין את הפגיעות שלך על הסביבה, וזה דבר שאפשר לטפל בו, אבל צריך מעט מיומנות והרבה רצון מצידך".

-"איך מטפלים בזה?" שאלתי.

-"אני לא עומדת להסביר את זה על השולחן הזה עם השניצלים", אמרה הרבנית, "זה קצת יותר מורכב ממה שאתה חושב, וחוץ מזה, שהרבי הדריך אותי לא לפתוח בכלל בנושא של טיפול במשהו, לפני שהבן אדם בעצמו בא וקובע לכך פגישה, ועוד דבר, אני בכלל לא מטפלת בגברים, כך שכל הדיבור הזה הוא מיותר לחלוטין, מה שאתה צריך לעשות פה, זה לעבוד, תקצוץ את הסלרי כך שלא יהיו שערות כאלה בין החלקים", הורתה לי, והתבצרה בשתיקתה.

וכאילו מישהו תיזמן את הכניסה שלו, סטיבן נכנס בריצה לתוך החדר ומיד התחיל לדבר.

"ראיתי בחוץ את שני החתולים שנולדו לפני שנה, שלושה ימים, ושעתיים, אחד מהם נולד עם שער ג'ינג'י, והשני נולד מנומר שחור ולבן, ובגלל שהוא נתקע בגדר הוא קיבל צלקת באורך 12 סנטימטר, אבל הוא התרפא כבר."

-"יפה סטיבן", הפטרתי, "מה עוד חדש בחוץ?" שאלתי.

-"מחפשים את חצבאני", הוא אמר,"אף אחד לא יודע לאן הוא נעלם".

-"חצבאני נעלם?" שאלתי בתדהמה, "לאן הוא יכול להיעלם?"

-"אפשר להיעלם להרבה מקומות", אמר סטיבן, "אבל בגלל שראו אותו במצלמות, יודעים שהוא לא בתלתן, הוא עזב את תלתן ונעלם".

-"אתה בטוח במה שאתה מדבר?" שאלתי את סטיבן, "זה לא יכול להיות, לא ראיתי בחוץ שום תכונה, שום חיפושים".

-"לפי המצלמות", אמר סטיבן, "חצבאני יצא לפנות בוקר, רק שהתורן שישב בחדר הבקרה, הוטעה על ידי פעולת הסחה שביצע מישהו מהחוסים בשער הקדמי, שניסה לחצות את השער החוצה, הקפיצו אליו צוות, ובינתיים חצבאני ברח דרך היער שמאחורי הבתים העצובים".

-"אז איך גילו שהוא נעלם?" שאלתי את סטיבן, "הרי אמרת שהתורן לא שם לב".

-"החוסה שהשתולל מול השער, היה מסומם בתרופה שיש אותה רק אצל מישהו אחד בתלתן, אצל חצבאני", הסביר סטיבן, "פרופסור שליבוביץ גילה את זה בבדיקות הדם שלו, וגם לפי תופעות הלוואי שהיו לאיש, שכשהתעורר ולא זכר דבר מכל הסיפור".

-"למה שחצבאני ייעלם פתאום?" שאלתי את סטיבן.

-"זה מה שאנחנו שואלים?" שמעתי את קולו של פרופסור שליבוביץ, "לא ערכנו חיפושים, כי לא רצינו שמישהו שיודע משהו ישבש את החקירה"

-"אה, שלום פרופסור", אמרתי לשליבוביץ, "אז איך סטיבן יודע מהעניין".

-"אני יודע כי הייתי בחמ"ל", התנדב סטיבן לענות, "הם לא שמו לב שנכנסתי, ולכן הם דיברו לידי בקול".

-"טעות שלנו בביטחון שדה", אמר שליבוביץ והרכין את ראשו.

-"טעות או לא טעות", אמרתי לשליבוביץ, "אבל הרגע עלה בי רעיון, בוא איתי החוצה רגע", הזמנתי אותו לצאת, וסטיבן יצא בעקבותנו

-"אשמח מאוד לשמוע את הרעיון שלך, כי אנחנו אובדי עצות", אמר שליבוביץ, וגרם לי להעריך את הכנות שלו.

-"בוא נסע לבית של חצבאני, ונראה מה הוא לקח איתו לדרך, לפי זה נוכל לדעת לאן הוא הלך ולמה", אמרתי, סימנתי לו להתקרב אלי ולחשתי באזנו, "סטיבן היה פעם בבית של חצבאני?" שאלתי.

-"מה השאלה", ענה שליבוביץ בלחישה, "סטיבן כמעט חי שם, אני מבין את הרעיון שלך, רעיון לא רע" הוא אמר, "בואו!" סימן לי ולסטיבן, ושלושתנו עלינו לג'יפ הנוצץ שלו, והוא יצא לדרך בדהרה לכיוון הבית של חצבאני.

שליבוביץ לא ביזבז את הזמן, תוך כדי נסיעה הוא הזמין את קבדה, גרשון והרב דולמן שימתינו לו ליד הבית של חצבאני.

כשהגענו, קבדה כבר ישב בכסא הנצרים הישן שבסוכת הגפנים, והסובארו של גרשון נעצרה בחריקה, וגרשון והרב דולמן ירדו ממנה ופסעו לעבר הבית.

שליבוביץ שלף צרור מפתחות גדול מתא הכפפות של הג'יפ, וסטיבן הצביע לו על מפתח מסויים מתוכו. הוא ניגש אל הדלת ונעץ את המפתח בחור המנעול, סיבוב אחד, סיבוב שני, והדלת נפתחה בחריקה קלה.

"אור", אמר קבדה, וסטיבן ניגש אל ערימת ארגזים, עקף אותה במיומנות, שלח את ידו בתנועה מפותלת, והדליק את האור.

המבוך החשוך קיבל פתאום צורה, הערימות המוכרות ניצבו בכל הבית, באותו סדר השמור רק לבעליו, חסרונו של חצבאני ניכר בכל פינה, בקולו הגרוני, ברעמתו הלבנה, בריח המאכלים ההרריים שהיה מכין.

-"סטיבן!" פקד שליבוביץ.

-"כן פרופסור!" ענה סטיבן ונמתח לדום.

-"לא צריך את כל הטקסים האלה", נזף שליבוביץ, "תעבור עכשיו על כל הבית, ותראה מה בדיוק חסר כאן, מובן?"

-"מובן", אמר סטיבן, ויצא מיד לדרך.

היה מרתק לעקוב אחריו, היו ערימות שזכו מצידו למבט חטוף, והיו כאלה שהוא התעכב עליהן לזמן רב יותר. הייתי יכול לעמוד שם למשך שעות, אלמלא ידו של הרב דולמן היתה נחה על כתפי, ובידי השניה היה מונח משלוח מנות עטוף בשקית ניילון מרשרשת. זיהיתי מיד את משלוח המנות שאמי היתה שולחת לכל השכנים, משלוח פשוט וביתי: שקית ניילון מרשרשת, מעוטרת בסרט מתנה זהוב, בתוכו היה סלט פסטה עם מיונז ואפונה, סלט תירס עם פטריות, ג'לי תות שעל חלקו העליון מצוייר בקצפת חיוך. ובקבוק קולה קטן העניק לכל ערימת הסלטים שיווי משקל.

-"תודה רבה", עניתי לרב דולמן והסתובבתי לעברו, "איך קיבלת את זה?" שאלתי.

-"ביקרתי אתמול אצל ההורים שלך", ענה הרב דולמן, "הם מתגעגעים אליך".

-"באמת?" שאלתי.

-"באמת", ענה הרב דולמן, "אני יודע שאתה לא באמת מאמין בזה, אבל מהניסיון שלי, ויש לי טיפה ניסיון, אני מאמין להם".

-"יופי", עניתי, "זה באמת משמח אותי". שתקתי לרגע וחשבתי מה לומר, אבל לא הצלחתי להוציא מפי את מה שחשבתי לומר, אז ליהגתי בנושא משלוח המנות, "וואו, זה מדהים כמה אפשר להביא לכאן את הבית שלי דרך משלוח המנות".

-"זה עושה לך טוב?" שאל הרב דולמן.

-"כן ולא", עניתי, "מצד אחד זה מזכיר לי דברים מעצבנים, כמו למשל הזכרון של כל המדרגות שטיפסתי עם משלוחי המנות הללו, באיזה אלף בניינים בשכונה. אמא שלי היתה מביאה משלוח מנות לכל מיני אנשים שלא הכרתי, אבל הם היו אצלה משום מה ברשימה. הם מצידם חיכו לכך מאוד, ואפילו החזירו משלוח מנות משלהם. תמיד אהבתי את הדרך חזור, יותר מדרך הלוך, כי בדרך הלוך הייתי נסחב עם שקיות הניילון המרשרשות הללו, הכל-כך פשוטות, שנכון שהם הכילו סלטים מאוד טעימים, והפנים של המקבלים העידו על כך שהם שמחים בהם מאוד, אבל האריזה הלא כל כך אסתטית שלהם, גרמה לי למבוכה. לעומת זאת, לחזור עם משלוחי המנות שנתנו המקבלים, היה לי יותר קל. גם כי לא הרגשתי איתם שום הזדהות, וגם כי הם היו ארוזים בעטיפה נוצצת, עם צלופן בוהק, למרות שהם הכילו רק חבילת וופלים עבשה ויין פטישים באריזה מוקטנת."

-"איזה תיאור מעניין", הצטחק הרב דולמן, "ולמה זה כן עושה לך טוב?" שאל.

-"כי למרות הכל, יש בזה איזה משהו שאני אוהב, ואולי כנער צעיר היה לי קשה לחיות איתו, אבל דווקא חוסר האסתטיות החיצוני הזה, לימד על עושר פנימי גדול יותר, ועל סדר עדיפויות נכון יותר בחיים, אני לא יודע, אולי", אמרתי.

-"אני מודה שאני מזדהה יותר עם החלק החיובי", אמר הרב דולמן, "וזה מעניין, כי למרות ההזדהות שלך עם אסתטיקה ויזואלית, יש בך פן שדווקא מתחבר עם אסתטיקה פנימית, פחות נוצצת, עמוקה הרבה יותר, שמתחבאת בין משיכות מכחול גסות ואמיצות, ולא נמצאת כלל באסתטיקה הריאליסטית, המקובלת, המובנת מאליה".

-"הבנתי בערך", גיחכתי, "אז לאיזה חלק אתה מאמין יותר?"

-"לאיזה חלק אתה מאמין יותר?" ענה לי בשאלה, והשאיר אותי בוהה באוויר, מגשש אחרי תשובה הולמת.

-"אני מאמין לחלק האמיתי שלי", עניתי תשובה דיפלומטית, "ואני אבין אותו כנראה רק כשאתבגר יותר, כי כרגע אני לא מבין כלום מעצמי".

-"שטויות", ענה הרב דולמן, "אתה מבין מצויין, אתה רק עוטף את זה בכל מיני הגנות רגשיות, שאתה חושב שהן שומרות עליך, יש לך כבר עכשיו את כל הכלים להכיר את עצמך, אתה רק צריך קצת להתנקות מההגנות המזוייפות שלך, וזה בעצם מה שאנחנו עושים בימים האחרונים".

-"אז אנחנו כרגע בעצם במסגרת של טיפול?" זקפתי גבה לעבר הרב דולמן. "לא אמרת לי כזה דבר, ואם אני לא טועה, זה גם נוגד את הכללים".

-"לא", ענה הרב דולמן, "בדיעבד אתה עובר תהליכים דמויי טיפול, וכל עוד זה עובר חלק, אני לא מתכוון לעצור אותם, ההתקדמות שלך מורגשת על ידי, אתה אולי תרגיש אותה רק בהמשך, לאחר שתגיע למודעות עצמית גבוהה יותר", סיים הרב דולמן, "הנה סטיבן יוצא, בוא נשמע מה הוא אומר".

-"חסרים רק מעט דברים!" הכריז סטיבן מתוך הפתח, ויצא לעברנו, כשהוא מדקלם מתוך הזיכרון שלו: "גרביים, מגבת, מכנסיים, דבק נייר, חבילת בלונים.."

-"חבילת בלונים?" שאל שליבוביץ, "מעניין מה הוא רוצה לעשות עם זה.." מילמל, "תמשיך סטיבן!" הורה לו.

-"מברשת שיניים, מספרים, מסרק, חולצה, מעיל.."

-"איזה מעיל?" שאל שליבוביץ, ורשם בפנקס את שאר החפצים.

-"מעיל חום ארוך עם שלושה כפתורים מקדימה, וחגורה שחורה", אמר סטיבן והמשיך, "צעיף, מחבת, לחם אחד..." הוא מנה פרטים רבים שימושיים, ובסופו של דבר הוא הודיע שאת כל הדברים הוא לקח ככל הנראה בתוך מזוודת מסעות ישנה בצבע חום.

-"הוא לקח רק מזוודה?" שאל גרשון.

-"מה פתאום", אמר סטיבן, "הוא לקח גם תיק גב לבן, כי במזוודה אין מקום ליותר ממה שאמרתי. נראה לי שהוא לקח בתיק הגב שלו את המפה של אבא-סאווא, היא היתה מגולגלת בתוך קופסא של וויסקי מסוג 'גלאנפידיש' ושניהם לא פה, והבוקר הם היו פה".

-"אוקי", המשיך שליבוביץ, "ומה עוד?"

-"את הספר הוא לקח", ענה סטיבן, "נראה לי שזהו זה"

-"את איזה ספר הוא לקח?", מצחו של שליבוביץ התקמט ועיניו הצטמצמו.

-"הספר העבה," ענה סטיבן, "שהיתה בו מילה משונה 'סלאוויטא', היום ראיתי אותה בפעם הראשונה..."

-"סלאוויטא??!" צעקו שליבוביץ, דולמן, גרשון, קבדה, ואני, בעת ובעונה אחת. סטיבן נרתע מעט לאחור, ואטם את אזניו בשתי ידיו.

-"מסכת גיטין?!" שאל גרשון.

-"ספר ישן?!" וידא קבדה.

-"עם חותמת 'שפיר'ס' בדיו כחול?!" חקר שליבוביץ.

סטיבן לא ענה, הוא רק הנהן שוב ושוב לחיוב.

-"הספר שלך", הפטיר הרב דולמן, "איך הוא השיג אותו?" לחש לשליבוביץ.

-"אני הבאתי לו את זה", אמר סטיבן, ושוב נדלק בו ניצוץ הגאווה המעושה שהבחנתי בו בשיחתנו הקודמת.

-"איך?" חקר אותו שליבוביץ, "ספר לי בדיוק מאיפה לקחת את זה".

-"אני אספר לך," אמר סטיבן, "הייתי אתמול בבוקר אצל חצבאני, והסתכלתי בחלון, אמרתי לו שגרשון הביא שני אנשים לתלתן, ונחמיה ליווה אותם למשרד שלו, אז הוא אמר לי ללכת לראות מי הם, ולספר לו למה הם הגיעו. הלכתי לשם וראיתי שנחמיה מדבר איתם, והוא ביקש מהם להישאר במשרד שלו עד ששליבוביץ יגיע ויאסוף את הספר".

-"מאיפה הגיע אליהם הספר?" שאל שליבוביץ.

-"הספר הגיע ממני", ענה גרשון, "אני הבאתי אותו לתלתן כשהבאתי את עומר ויוסי, וביקשתי מנחמיה שישמור עליו עד שאתה תגיע לאסוף אותו, ובתוך כל המהומה, שכחתי לומר לך לגשת אליהם ולקחת את הספר, זאת אשמתי".

-"אני לא מחפש אשמים", אמר שליבוביץ, "תמשיך סטיבן!"

-"נחמיה אמר להם שאסור להביא את הספר לאף אחד חוץ משליבוביץ, ואת זה אמרתי לחצבאני. אז חצבאני אמר לי ללכת אליהם, לומר להם: 'שלום, קוראים לי שליבוביץ, ובאתי לקחת את הספר', ואז לקחת את הספר ולהביא לו אותו, וזה מה שעשיתי. הלכתי אליהם, אמרתי להם שקוראים לי שליבוביץ, ובאתי לקחת את הספר".

-"הם נתנו לך אותו?" שאל גרשון.

-"הם התווכחו ביניהם", ענה סטיבן, "יוסי אמר שזה לא יכול להיות שאני כזה נמוך, ועומר רב איתו ואמר שהוא אומר שטויות, והוא לא יודע על מה הוא מדבר. בסוף הם רבו מכות, ועומר ניצח ונתן לי את הספר, ואני הלכתי והבאתי אותו לחצבאני, וזהו". סיים סטיבן.

-"כל כך פשוט, כל כך מטומטם", מילמל שליבוביץ, "מי היה מאמין שאחרי כל כך הרבה השקעה באנשים, אנחנו נופלים על צוות של מטומטמים מקצועיים, זה פשוט בלתי נתפס".

-"לדעתי זה היה צפוי", אמר דולמן, "אני מאמין שטמטום הוא חלק בלתי נפרד מכל החיים שלנו. אנחנו עושים טעויות ומשלמים עליהן, רק בגלל שאנחנו אנושיים, ורק בגלל שאנחנו אנושיים, אנחנו מצליחים לעשות דברים גדולים".

-"אתה צודק", אמר שליבוביץ, "אני עדיין בטראומה, והיא תימשך עד שאני אצליח לעלות על עקבותיו של הספר".

-"גם אני", אמר גרשון, "למרות שאנחנו לא תולים את האשמים במרכז תלתן, אני עדיין תולה בי את האשמה, ואני אעשה כל מאמץ לאתר את חצבאני, להביא את הספר חזרה ליואל, שהרי הוא ניתן לו במתנה על ידי האדמו"ר, ובנוסף, אני אקדיש זמן להבין מה גרם לחצבאני לקחת את הספר ולהיעלם".

קבדה שעמד עד עכשיו בשקט, כמו התעורר לפתע לחיים.

-"דקלי מדווח מהמסוק שהוא מזהה גופה בשדות של כפר יועז", דיווח קבדה ולחש לתוך האוזנייה שלו, "דרושים סימנים מזהים נוספים".

קבדה האזין בדממה למכשיר הקשר, "רות, עבור" הוא הודיע, וניתק את השיחה.

-"נו, יש פרטים?" שאל גרשון.

-"כן," ענה קבדה, "ללא ספק – אלו הפרטים: מעיל חום ארוך, רעמת שיער לבנה, מזוודה.."



-"חצבאני", קבע שליבוביץ.

יום חמישי, 16 באפריל 2015

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק כו



לרגע אחד חשבתי להתווכח עם הרב דולמן, ואז נזכרתי בכל הוויכוחים שהיו לנו מהיום שפגשתי אותו עד היום. לצערי, מעולם לא ניצחתי אותו בוויכוח. הוא לא היה מהאנשים שמתנשאים מעליך, ונותנים לך הרגשה גרועה של בור ועם הארץ, הוא היה פשוט אינטליגנטי בהרבה,עם ניסיון רב ממני, ועם לוגיקה בנויה לתלפיות.

קמתי ממקומי וגללתי את התפילין אל תוך הנרתיק שלהם. הרב דולמן נשאר לעמוד לצידי, מנצל את שאריות הטבק שנותרו במקטרת. כשהתפילין היו גלולות, הרב דולמן קרא לי לצאת מבית הכנסת והסביר לי בקצרה איך מגיעים אל המטבח.

-"אל תשכח משלוח מנות ומתנות לאביונים", הוא הזכיר.

-"אין לי בכלל מה לתת", עניתי, "אולי אאסוף בעצמי כסף".

-"יש לך כסף בתרמיל", הוא ענה, "אני שמתי לך, ותכף אני אקרא לגרשון שיביא לך אותו אל המטבח".

-"תודה, הרב", אמרתי.

-"להתראות במסיבה", הוא ענה, הפנה אלי את גבו וצעד בחזרה אל עבר בית הכנסת.

צעדתי לכיוון השני, אל עבר המטבח המרכזי של תלתן. חלפתי על פני שלטים שכיוונו אל מחלקות שונות במקום הזה, אשר כונו בשמות תמימים וצמחיים: 'תמר', 'הדס', ואפילו 'ביגונוויליה' ו'היביסקוס'. תהיתי מה מסתתר מאחורי השמות הללו, האם מדובר בשמותם של אזורי מגורים שונים, או אולי במחלקות אשפוז שונות, למשל 'תמר' זאת המחלקה הפתוחה, מעין אשפוז יום פסיכיאטרי, והיביסקוס היא מחלקה סגורה וקודרת, שבה החולים קשורים למיטות, ומדוכאים באמצעות תרופות חזקות במינונים גבוהים.

דמיינתי את אחד הרופאים ששהה בבית הכנסת, כשהוא מתהלך בין החולים במחלקה הסגורה שבה מאושפזים אנשים שכבר ראו דבר או שניים בחייהם, כשהוא מוליך לפניו עגלה ועליה מצויים מזרקים טעונים בתרופות הרגעה, על מנת שאלו יינעצו בזרועותיהם המדולדלות של החולים, שאלמלא הזריקה היומית הם הופכים למפלצות של טירוף, ובהזיותיהם הם רואים בכל רופא או אחות, מחבלים מסוכנים שחייבים לנטרל אותם.

חשבתי גם מה קורה במצב בו אחד מן המאושפזים, מאבטח אישיות בכירה בעברו, לוקה בהתקף פסיכוטי חריף, ובטירופו הוא משתמש בכל יכולותיו המפורסמות באמנויות לחימה, על מנת לפגוע בסובבים אותו. מסתבר שזקוקים לאנשי צוות יעילים וחזקים, בוגרי סיירות, מאומנים בקרב מגע, על מנת להשתלט על אדם שכזה.

חשבתי להמשיך לחשוב על המתרחש במחלקות הסגורות של תלתן, אך נוכחותו של ילד קטן ושחום במרכז השביל בו צעדתי, קטעה את הרהורי המסובכים, וטוב שכך.

-"יואל", קרא הילד, כשקולו ומבע פניו לא מביעים שום רגש.

-"סטיבן!" קראתי בתגובה, הילד חייך אך משהו בחיוכו נראה לי קצת מעושה. "טוב לראות אותך, מה שלומך?"

-"אני בסדר", הוא ענה, "ההורים שלי קראו לי נפתלי", אבל יש לי כל מיני שמות", הוא אמר, " רוב האנשים, אם נדייק 86.6 אחוזים מהם, קוראים לי סטיבן, אבל הוא לא השם האמיתי שלי".

-"אני כבר יודע", אמרתי לו, "כשנפגשנו אתה אמרת לי כבר את כל זה".

-"אני יכול לחזור שוב על הכל", הוא הודיע, ורגש מסויים ניצת בקולו, רגש של גאווה, לפחות ככה זה היה נשמע לי. "אני זוכר שאמרת לי שאני יודע כל כך יפה לקרוא, אז אמרתי לך שגם באנגלית ובעוד שפות, ושאלתי אותך אם אתה רוצה לשמוע איזה" דיקלם סטיבן ברצף, "איזה שפות?", שאלת אותי, ואני אמרתי: שרוסית – לקרוא ולכתוב, ספרדית – לכתוב, לקרוא ולדבר, יפנית – לקרוא, גם סינית, אבל רק מנדרינית, פינית – לקרוא..." סטיבן עצר והרהר מעט, "מאז למדתי גם פרסית והונגרית – לכתוב ולקרוא"

-"אתה באמת זוכר את כל מה שאמרת לי אז?" שאלתי בתדהמה, "אתה מדקלם את זה כאילו אתה קורא את זה מתוך ספר!".

-"אני זוכר מצויין את הכל!" שמעתי את הגאווה בוקעת, "אמרת לי 'דיי', ושאלת אותי 'בן כמה אתה?'. אני עניתי לך 'אני בן תשע!', נולדתי בעשרים ושלוש לפברואר, לפי התאריך הלועזי, ולפי התאריך העברי בכ' בשבט", לפני עשרים ושנים ימים חגגתי יום הולדת' אמרת לי :'אתה גדול', ואני עניתי שאני רק נראה קטן, ושיש לי מחסור בהורמון גדילה סומטוטרופין, וזה מתבטא בכל מיני היבטים, וייתכנו השלכות לטווח הרחוק, אך כרגע המצב הרפואי שלי תקין לחלוטין"

-"מדהים!" לא יכלתי שלא לומר, אבל הוא המשיך.

-"כרגע אנחנו כבר עשרים וארבע ימים אחרי יום ההולדת שלי", ציין סטיבן, "אז בסך הכל עברו יומים מאז שפגשת אותי".

-"רק יומיים??" הפעם התדהמה הייתה מופנית פנימה, כלפי עצמי, "אין סיכוי שרק יומים, עברתי כך כך הרבה בתקופה כל כך קצרה, ואני פשוט לא מאמין שכל זה קרה לי, אני, שבזמן חורף האחרון, לא הייתי מספיק להתעורר מהשינה של מוצאי שבת, וכבר הייתי מוצא את עצמי מגהץ חולצה לכבוד שבת, עשר דקות לפני שקיעה, תוך כדי עישון של הסיגריה האחרונה, הייתי שורף את הזמן כמו כלום",

לא שמתי לב שנפתלי – סטיבן מקשיב לי, אסור לי לדבר על דברים אישיים כל כך בנוכחותו, אבל העובדה הזאת לא הפריעה לי כל כך, לעומת העובדה שבמשך זמן כל כך קצר, עברתי שינוי כל כך משמעותי באורח החיים שלי, שיפרתי את התחושה שלי, את היעילות שלי. מהתחושה שהייתי חווה בישיבה, עם דימוי עצמי של שק תפוחי אדמה, שהפוך מכסה אותו ברוב שעות היממה, ובשעות הערות שלו הוא עומד בחלון של הפנימיה ומעשן, מחכה שאיזה שהוא מלאך יצוץ מתוך העננים שהוא כל כך בוהה בהם, ויגאל אותו מיסורי המצפון שלו.

גם כן מצפון, יותר נכון לקרוא לו 'הצפוני', כמו שהיצר הרע מכונה בתנ"ך. אותו מצפון הרסני, הזרוע המדינית של היצר הרע, שדוחפת אותך ביד עטורה בתפילין לתוך שלולית של רחמים עצמיים. 'תבוסס!' הוא פוקד, ואתה, בהתלהבות דקדושה, צולל לתוך השלולית הדלוחה הזאת.

אתה עומד מול המראה, והפנים שלך מתעוותות בזעם, מי זה היצור הנאלח הזה שעומד מולך? 'חוטא, פושע!' אתה מטיח בדבר הזה שנשקף מן המראה, והפנים שלך מתעוותות יותר, 'מה חובתך בעולמך? הא?' אתה שואל את אבק האדם, 'כמה תורה ביטלת היום? כמה חטאים? מאיפה יש לך בכלל זכות קיום? עלוקה!'

'הצפוני' עומד מאחוריך, אתה שומע אותו מחכך את ידיו בקורת רוח, 'תמשיך', הוא פוקד בקול רחימאי, 'לא מספיק לגרד את הפצעים, אתה צריך להגיע לעומק, לבשר החי, למה שעשית עד עכשיו אתה קורא 'עזיבת החטא'? אתה יהודי בכלל?' הקול שלו נשמע בדיוק כמו הקול של המשגיח, רק הרבה יותר עמוק, מייסר, ככה נותנים מוסר! לא כמו השיחות המעורפלות של המשגיח, הוא הרי מדבר אל הצדיקים, אלה שאין להם כל כך חטאים, ולכן הם לא צריכים לעשות תשובה, אם הוא רק היה יודע מה אני עושה בחדרי חדרים, הוא היה מזדעזע לפחות כמוני.

-"אתה רוצה לדבר איתי?" שאל סטיבן, המבע שלו קפוא כבשעה שפגשתי בו.

-"אה סליחה", אמרתי, "נזכרתי פתאום במשהו, אני מתנצל", ניערתי את הראש מהמחשבות, כמו כלב שמנער את עצמו מהמים.

-"אני גם חושב וגם מדבר ביחד", אמר סטיבן הניצוץ של הגאווה עיטר את קולו, לרגע חשבתי שאולי הוא פשוט לא מודע לרגשות שלו, הוא רק מחקה את צורת ההבעה של האחרים. אנשים בדרך כלל מתגאים כשהם מספרים על היכולות שלהם, סטיבן לא מתגאה, הוא פשוט מחקה את ההבעה של האחרים.

פתאום נצנץ לי רעיון, לא ביזבזתי זמן על ניסיונות להסביר אותו לסטיבן, פשוט ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "סטיבן, אתה יכול לבוא איתי רגע?"

-"לאן אתה רוצה שאבוא", הוא שאל.

-"תבוא איתי למטבח", אמרתי, "ותעזור לי קצת להכין את סעודת הפורים".

-"אני אבוא", אמר בלי שניכר עליו שהוא הרהר בעניין,"ואני אראה לך את הדרך". הוא הכניס את כף ידו בתוך ידי, והתחיל להצעיד אותי לכיוון המטבח המרכזי של תלתן.

צעדנו כך בשבילי תלתן, כשסטיבן כמעט גורר אותי אחריו, היה לו כח רב מן המצופה מילד כל כך צעיר. בדרך הוא הראה לי כל מיני מקומות, והסביר לי את ייעודו של כל מבנה באופן כה מפורט, עד שאיבדתי את הריכוז, ולא הצלחתי להקשיב לו, פשוט הנהנתי בראש אחרי כל משפט שהוא אמר.

כשהגענו לשביל צר בתוך סבך עצים, באזור שגבל בבתים העצובים, סטיבן הכריז "הנה המטבח". בפתח המטבח עמד מאבטח חמוש, "למה באתם?" הוא שאל בתקיפות.

-"שלחו אותנו לעזור לאפרים גלוסמן לבשל", עניתי לפני שסטיבן יענה, פחדתי שהוא יפלות איזה משפט תמונה שיעורר את חשדו של השומר בטוהר כוונתנו.

-"אפרים!" הוא צעק לתוך פתח המטבח, בקול חנוק מסיגריות. "מישהו פה בא לעזור לך, מכיר מישהו כזה?"

צעקה לא ברורה בקעה מן הפתח, והשומר צעק לו בחזרה "לא מבין מה אתה אומר, חזור שנית!"

-"אני לא יודע על שום דבר כזה", נשמע קולו של אפרים מן הפתח, הפעם ברור יותר, ודמותו של אפרים הופיעה בפתח המטבח, כשהוא מקנח סכין גדולה בסינרו המלוכלך.

-"יואל!" הוא צעק בהתרגשות ורץ אלי כשהוא פורש את ידיו לצדדים כהכנה לחיבוק גדול, הסכין עדיין אחוזה בידיו החסונות.

-"תזהר עם הסכין!" צעקתי לפני שהוא והסכין יעטפו אותי בחיבוק מוחץ. "זה מסוכן!" הוספתי ליתר ביטחון.

הוא נעצר, הניח את הסכין על השולחן של המאבטח, "אתה צודק", אמר, "אם יש משהו שימנע ממני לחבק את האיש שהציל את חיי, אני חייב להניח אותו בצד ולהתמקד בעיקר!" הכריז.

-"אם כבר", אמרתי לו, "תתפטר גם מהסינר המטונף הזה.."

הוא צחק, "התחלת להתפנק כבר עכשיו?" שאל, "איך בדיוק תעזור לי במטבח אם אתה כזה פדנט מעונב ומפונפן, הא?"

לא עניתי, כי לא רציתי שהשיחה תיגרר למחוזות כאלו, מה גם שאני יודע להסתדר במטבח יפה מאוד בלי ללכלך את הבגדים.

אחרי כל התהליך של הורדת הסינר, הנחת הסכין, וקינוח השפם ליתר ביטחון, העניק לי אפרים חיבוק מוחץ עצמות, בעוצמה שמעודי לא חוויתי הוא לפת אותי וטילטל אותי מעלה מטה, לקינוח הוא הדביק לי נשיקה קצרה על הלחי, ויש לו מזל גדול שהוא קינח לפני כן את השפם, אחרת הוא היה מסתבך איתי.

-"איך גדלת", הוא הפטיר.

-"איזה גדלתי", מלמלתי, "עברו רק איזה יומים או שלושה, כמה הספקתי בכלל לגדול?"

-"מי שאוכל את הנסיד של אפרים, מגלה במהירות כמה הוא גדל, בעיקר באזור הכרס.." אמר בגיחוך, "נזיד טורטני קראתי לו, אם אני זוכר היטב.." הוסיף, "המצאתי את השם, כמובן".

-"היה לי ברור שהמצאת את השם", אמרתי, "והיה ברור לי שהוא חד פעמי, לא היה כמוהו, וככל הנראה גם לא יהיה".

-"יאללה בוא פנימה, יש הרבה עבודה", אמר, "ותביא גם את הגאון".

במהלך כל השיחה, סטיבן עמד בצד והקשיב ללא הבעה, התחלתי להתרגל לעובדה שהוא לא מביע רגשות, אלא אם כן הוא זיהה סיטואציה שנדרשת בה הבעת רגשות. כשנכנסנו הוא עמד בצד והמתין שיתנו לו פקודות, אפרים שלף איזו מגבת וחגר אותה למותניו, "אתה לא צריך סינר", הוא הפטיר לעברי, "לך תתחיל לקצוץ בצל, הגיברת זקוקה לעזרה".

אם היה צריך לחלק את המטבח לשני חלקים, זאת הייתה משימה מאוד קלה. החלק של אפרים היה הפוך כולו, כלים בעירבוביה, קליפות של ירקות נערמו בכל מקום, עורות של עופות ושל דגים משכו אליהם עננות של זבובים.

החלק של הרבנית היה שונה לחלוטין, נוצץ ומסודר להפליא, ממש כמו שאני אוהב. כל תבלין שהיה השתמשה בו, היה נתון בצלוחית נירוסטה קטנה, כתריסר צלוחיות כאלה ניצבו בשורה ארוכה על משטח העבודה שלה.

הידים שלה זזו בלי הפסקה, עלו וירדו, הן והסכין הפיקו ריבועי דלעת מדוייקים, גפרורי גזר שווי שוקיים ושווי צלעות, צלעות בקר חתוכות לפרוסות מופתיות שרו בתוך מרינדה של יין אדום ופרוסות לימונים, שהדיפה ניחוח נהדר ועדין של תבלינים הודיים.

-"אתה יודע לקצוץ בצל?" שאלה בהתנשפות תוך כדי קיצוץ.

- "אפשר לומר", עניתי, "אני אקצוץ אחד, ותראי אם זה מוצא חן בעינייך".

-"קח!", היא זרקה אלי בצל גדול, "יש שמה סכין, תתחיל!" היא פקדה.

היא לא הפסיקה לרגע את העבודה, הררים קטנים של ירקות קצוצים נערמו במהירות לצד קרש החיתוך שלה, והיא מיינה אותם לסוגים בקערות נפרדות.

-"יותר דק!" היא הורתה תוך כדי דיבור, "תנועות חלקות, אחידות, ככה", הדגימה עם הסכין שבידה על קישוא אומלל, שהפך תוך מספר שניות לערמת פרוסות שוות.

-"אני אשתדל", אמרתי בדמעות, הבצל היה חריף והעינים שלי זלגו.

-"קח גפרור", היא אמרה, "שים אותו בפה, זה עוזר".

שמתי גפרור, אני לא יודע אם זה עזר, מה שבטוח הוא שלא יכלתי לדבר עם גפרור נעוץ בין השיניים. היא דיברה כל הזמן. דיברה על טיפים שונים למניעת צריבה בעינים, רמת יעילותם, סיפרה סיפורים על בצלים חריפים שנקלה בהם במהלך חייה, על חזרת שכמעט גרמה לה להתעלף. משם היא המשיכה לתאר את ההכנות לחגים שנערכו בביתה, איך הייתה מכשירה את המטבח בערב שבת פרה, ומאז אכלו אצלה עד פסח, רק דברים ללא חמץ.



אני חתכתי, והיא המשיכה לדבר ברצף, סבון כלים יעיל, שף מקצועי שהתלהב מעבודתה, נופים שהיא ראתה במסעות לחו"ל, ספרים בכריכה קשה מול כריכה רכה, אינסטלטור מקצועי שהחליף לה ברז, טכניקות קירור של מקפיאים מסוגים שונים.

היה לה ידע בלתי נדלה בתחום המזון והבישול, והיא לא הפסיקה לדבר על כך. היא דיברה על הכל, אבל לא יצאה ממנה שום מילה על זעמיל, שום מילה על סלאוויטא, שום רמז למרמור או מתח נפשי, רק שטף בלתי פוסק של ידע קולניארי.

הבטתי לכיוון סטיבן, הסיבה שהבאתי אותו לכאן הייתה בשביל שהוא יזכור בשבילי את כל מה שהיא תדבר, ולאחר מכן אני אוכל לשכתב את מה שהיא אמרה, על פי זכרונו המופלא של סטיבן. כרגע זה נראה לי מיותר למדי, אין לי צורך ממשי וקיומי לזכור איך בוחרים לפת, או איך ממלאים צנוברים. הוא עצמו ישב על כסא גבוה, מקלף בידו, וידיו נאבקות בתפוח אדמה גדול, הוא לא ידע איך משתמשים במקלף, התנועות שלו היו חזקות מדי והקליפות עפו לכל עבר.

-"סטיבן", עצרתי לרגע את רצף החיתוך, והרבנית עצרה את שטף דיבורה ופנתה לראות איך חתכתי את הבצל, ואני עברתי לרגע את הגבול הדמיוני בין המתחם הבוהק של הרבנית, לבין ערמות הבלאגן שהסתירו את אפרים גלוסמן. "מבחינתי אתה יכול ללכת", אמרתי לו.

הוא לא הודה לי, לא התייחס אלי בכלל, פשוט הניח את המקלף ואת תפוח האדמה על השולחן, התיר את המגבת שגלוסמן קשר לו על המותן, הניח אותה על משענת הכיסא, פנה אל עבר הדלת והלך.

גלוסמן היה כל כך עסוק, שלא שם לב בכלל שסטיבן נעלם, הוא התעסק סביב סירי ענק מהבילים שניחוחות מופלאים עלו מהם, עכשיו, כשהרבנית השתתקה מעט, שמתי לב לעובדה שהוא לא מפסיק לשיר תוך כדי עבודה, לא שירים של ממש, אלא יותר "בים בום בום" מלווים בקולות רקע ואפקטים. מדי פעם הוא שלח כף אל תוך אחד הסירים, והוציא דוגמא רותחת לטעימה.

כשהוא טעם השתנה מראה פניו, עיניו הגדולות נפערו לרווחה והתגלגלו לכל הכיוונים, מספר מצמוצים קצוב ואחריהם אנחה ממושכת. לעיתים הוא דווקא עצם את עיניו בחזקה, ולחייו התכווצו לכיוון עיניו במין חיוך מעוות.

כשטעמו של התבשיל מצא חן בלשונו, הוא הוציא את הכף מפיו, הניף אותה באוויר והכריז: "לקר!" כשהוא מושך את הלמד בסלסול ארוך, ואילו את הריש הוא מבליע במין הגייה ירושלמית – חסידית.

חזרתי אל שולחן העבודה, פתאום השתרר שקט מוחלט במטבח, ורק קולות חיתוך שקשוק וערבוב נשמעו בחלל. בעודי חותך את הבצל השבעים שלי, נזכרתי ב'תערוכות' שהייתי עורך בילדותי.

כל סעודה בשבת הייתה נפתחת ב'תערוכה', הבסיס לתערוכה היה פרוסת החלה שקיבלתי, וליתר ביטחון הייתי מבקש עוד שתיים. על הפרוסה הראשונה הייתי מסדר פרוסות געפילטע פיש, על מצע מיונז, ומעל כל פרוסת דג הייתי עורם תלולית קטנה של חריין, חזרת.

התערוכה השניה הייתה של מיונז ומלפפון חמוץ. שלישית של זיתים ממולאים במטבוחה על מצע של חומוס. הכל מסודר למופת, כמו חיילים על מגרש מסדרים. לעיתים הייתי מגוון בתערוכות שלי, את החומוס החליף סלט חצילים, את המטבוחה החליף סלט ערבי, לא משנה מה היו המרכיבים, תערוכה היתה תמיד.

לא אני הייתי זה שקרא לזה 'תערוכה', אחים שלי או אחיות שלי כינו את זה בשם הזה, אולי הייתי אמור להיעלב, אבל מכיוון שהשם הלם את הטקס למופת, החלטתי גם אני להשתמש בכינוי הזה, בלי לחוש תחושת עלבון או מרמור.

התערוכות היו הפתיח שלי לעולם הקולינארי, הפעם הראשונה ששילבתי מצרכים שונים לכדי 'מתכון' הייתה איש שם בסעודות השבת. ומשם התחלתי את הניסיונות שלי. כריך חמאה וסחוג היה הלהיט הלוהט הראשון שלי, ואחריו באו האבוקדו עם חמאת הבוטנים, מעדני יוגורט-פצפוצי אורז-ריבה-פירות יבשים-אגוזים-בננות, נכנסו לתפריט היום יומי שלי. לא יכלתי לאכול אוכל מבושל בלי להוסיף לו איזה משהו משלי. אפילו דברים קטנים כמו תוספת חמאה לתירס, או רוטב תבלינים מיוחד שהמצאתי, נמהל במים רותחים וניצוק על פתיתים.

אבל בבית שלי לא בישלתי דבר, אולי חביתה, משום מה לא הרשו לבנים להיכנס אל המטבח ולבשל. אולי גם לבנות לא הרשו, אבל הן כן הסתובבו סביב הסירים וערבבו דברים, ואני לא יכלתי לגעת. הטוסטר אובן היה לרשות כולם, ושם הייתי מנסה את הניסויים שלי. כובל סרדינים ברצועות מלאווח, מוסיף עגבניות ואופה, אחד הטוסטים המוזרים שהכנתי כלל שוקולד ובצל מסוכר.

מוזר שהרבנית לא העירה לי דבר על החיתוך, כי הוא לא היה כל כך מושלם, אני בטוח בזה. כעת היא עבדה בהידוק שפתיים, במרץ ובעוצמה פילטה במקצוענות חזות עוף, חובטת אותם לשניצלים באמצעות קרש חיתוך עם ידית. שתי חבטות והם הופכים לשניצל דק ואחיד.

גלוסמן הפעיל את מעבד המזון, והרעש החריש אוזנים, וכדי להוסיף על הרעש הוא התחיל שוב לשיר את ה'בים בום בום' שלו.

ואז הרבנית התחילה לדבר.

-"מתנת החתונה החשובה ביותר שקיבלתי, היתה מתנה מחמי, האדמור מסלאוויטא זצ"ל והיא היתה קופסת טבק קטנה, בתוכה היה מגולגל פתק קטן", התחילה לספר, "את הפתק שמרתי למשך כל החיים בסוד גמור, כי אם מישהו היה יודע מזה, לא הייתי מצליחה להקים את המשפחה שהקמתי, לא הייתי מגיעה לשום מקום.." מעבד המזון הפסיק את פעולתו, והרבנית השתתקה.

מספר דקות מתוחות חלפו, היא המשיכה לעבוד בדממה, עד שאפרים הפעיל שוב את מעבד המזון שלו.

-"מה היה כתוב בפתק", ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול