הסיפור הסתיים, לפחות כך למדתי משתיקתו הארוכה של גרשון. ישבנו כך תחת כיפת השמים, הקור שנשכח במרוצת הסיפור, החל לתת את אותותיו. בחנתי את שטח הגג, הוא היה ריק לחלוטין, מעט המבקרים שעלו אליו, נטשו אותו, כנראה שהם חיפשו מקום חמים ונעים יותר.
-"נחזור לבניין?" הצעתי לגרשון.
הןא הביט בי בשתיקה, כמעט בהה, אחר כך הוא הניד קלות את ראשו והחל לאסוף את חפציו מן השולחן.
חזרנו בצעדים איטיים, גוררים את רגלינו על הרצפה המבריקה, שמתי לב שגרשון, מידי כמה צעדים, מפנה את מבטו אל עבר פני, ובוחן את הבעתן. החזרתי לו באותו המטבע, ובחנתי את פניו בכל פעם שחשתי במבטו הננעץ בי. חלפנו בחדר המדרגות החשוך, במסדרונות ארוכים ומעוגלים, עד שהגענו לחדר שינה מהודר.
-"אתה ישן פה הלילה", הורה גרשון, "ולפני זה, יגיע מישהו לדבר איתך, ברור?" הוא שאל בטון תקיף.
-"אני מקווה שברור", עניתי בפיהוק, "שום דבר לא ברור לי, ואתם יודעים את זה".
-"יודעים", הפטיר גרשון ויצא מן החדר, משאיר אותי עם המחשבות ועם המיטה החמימה שקיבלה את פני בידידות. שכבתי בבגדי ובנעלי על המצעים הנקיים, סוקר מזווית נמוכה את החדר המפואר. הבחנתי בתרמיל הגדול שנתן לי הרב דולמן, כשהוא מונח- על כיסא, זה הרגיע אותי, ונתן לי תחושה של ביטחון. תמיד הרגשתי בטוח יותר, כשהחפצים שלי היו בקרבתי, לא מרכושנות, אלא מהצורך להיאחז במשהו מוכר, ולצורך זה, החפצים היו לי כמו חיית מחמד פסיבית אשר מלווה אותי לכל מקום.
לא הצלחתי להירדם כל כך מהר, הציפייה לאדם שיבוא לשוחח איתי, לא העניקה לי את השלווה הנדרשת לשינה. אז ניסיתי קצת לנצל את הזמן. בהתחלה שוטטתי בחדר, סוקר את העיצוב ואת הציורים התלויים על הקירות. בדקתי גם את המקרר, המתין לי שם כריך עשיר, עם פתק קטן שנכתב עליו: "בהצלחה ובתאבון – אריה דולמן". נהנתי מן המחווה הקטנה, ושקלתי להשאיר לו פתק תוגה קטן. לא אכלתי את הכריך, שמרתי אותו למקרה שאתעורר לפני עלות השחר ואספיק לאכול אותו בטרם יתחיל הצום.
ואז נזכרתי שלא התפללתי ערבית, אז התפללתי, רצת במהירות, כי חששתי שכל רגע אמור להיכנס האדם המדבר. ניסיתי קצת לצפות בנוף שנשקף מן החלון, אחרי כמה דקות זה שיעמם אותי. חיטטתי בתרמיל, בחיפוש אחר חומר קריאה כל שהוא, ומצאתי שם ספרון קטן, 'לימוד יומי במקצועות התורה'. התחלתי לקרוא ממנו באופן אקראי, ונהנתי מהעריכה הידידותית. בכל יום הובאו קטעים שעסקו בנושא שהוזכר איכשהו בפרשת השבוע. הלכות משניות תנ"ך וגמרא, התערבו בצורה מדוקדקת ושקולה, ונתנו לי את ההרגשה כאילו אני יושב בבית המדרש ודן בסוגייה.
התחלתי ללמוד את הסוגיה היומית, היא עסקה בנושא 'שבירת הלוחות בהלכה', וביארה באופן מרתק את הצדדים ההלכתים הנוגעים למחיקת השם,לדין של עת לעשות להשם הפרו תורתך, היה מעניין, בהיר, וברמה גבוהה. לא חשבתי שהרב דולמן יביא לי ספר רדוד, אבל מהניסיון שלי, הכותרת 'לימוד יומי' מסתירה מאחוריה תוכן רדוד למדי.
מסתבר שנרדמתי, כי התחלתי לראות בין דפי הספר, דמויות קטנות שמהלכות, כמו וידיאו של רחובות וסמטאות ממעוף הציפור. קירבתי את ראשי אל הספר, מנסה לראות את הדמויות מקרוב. לא זיהיתי אף אחת מהן כולן היו כפופות וממהרות, התקרבתי יותר, והתחלתי לראות את הפרטים מזווית ראיה נורמלית, כאילו צעדתי בתוך הספר, את הרחובות תחמו השורות בגבול דמיוני, וביניהן התנשאו אותיות אדירות מימדים. הצבע שלהן לא היה שחור כפי שהוא נראה לקורא, אלא תערובת של צבעים עזים, מרוחים ביד נדיבה, הרצפה היתה עשויה ממעין לבד לבן, כך לפחות זה היה נראה לי, מדי פעם נראו עליה כתמים גדולים בצבעים שונים.
במורד הרחוב שנמצאתי בו, הופיע נער, על פי הליכתו ומבנה גופו, לבוש בגלימה צבעונית זולה, על ראשו הוא חבש כובע קש מהוה, ופניו היו צבועות בצבעים זוהרים. הוא חלף על פני מבלי להתייחס אלי. עקבתי אחרי גבו המתרחק, הילוכו היה מוזר, אבל לא הצלחתי לקשר בין התופעה לסיבה.
המשכתי לרחוב אחר, יצאתי לשדרה של כוכביות, שתחמה בין שורות של אותיות, היא הייתה שוממה למדי, בקצה הרחוק שלה הבחנתי ברחוב סואן שאנשים רבים חלפו בו במהירות. התקדמתי לשם, מתוך סמטאות קטנות שנפתחו אל השדרה, נפלטו מידי פעם מספר דמויות, כולן ממהרות לכיוון הרחוב ההוא. עוקפים בדרכם סימני ניקוד אימתנים, שחרגו מהקו של השורה.
הרחוב הראשי היה סואן, מאות אנשים נשים וטף, צעדו לכיוון אחד, כמעט כולם עטויים בבגדים באותו סגנון שבו התלבש הנער שפגשתי בסימטא. גם הם הלכו באופן מוזר למדי, בסוג של טירוף, אף אחד לא הרים את עיניו לעברי, הם היו טרודים בהליכה עד כדי כך שהם לא השמיעו קול, רק צעדו במרץ ובדממה.
ניסיתי לפנות אל אחד מהם, אבל הוא פשוט התעלם ממני, כאילו הייתי אוויר. כך היה בפניה לשני ולשלישי, אין יחס, אפילו לא העפת מבט קלה. ניסיתי להתייצב מול אחד מהאנשים, לנסות לעצור אותו, לשאול אותו לאן מועדות פני כולם, אבל הוא פשוט צעד דרכי והמשיך הלאה. הבנתי שאני רואה ואינו נראה, ואפילו לא מורגש, כמו רוח, כמו אוויר, ממש כלום מהלך.
לא היה לי מה להפסיד, והייתה בי סקרנות רבה, אז צעדתי עם כולם לעבר היעד המסתורי. אנשים רבים עברו דרכי בלי לחוש זאת, עגלה מלאה בילדים מאופרים ומצווחים איימה לנגוח בי, זזתי הצידה בבהלה, ותוך כדי כך, חלפתי בתוך קשיש טווסי, ושני סבלים שנשאו דליים גדולים, עמוסים עד גדותיהם בצבע. השתדלתי להלך בשולי הדרך כדי להימנע מן התחושה הלא נעימה הזאת.
בקצה המרוחק של הרחוב, נראה מגדל גבוה ועבה, מוקף במין מסלול לולייני. אנשים רבים צעדו בו, מקיפים את המגדל שוב ושוב. כשהתקרבתי, הבחנתי בבור העצום שהמגדל בלט ממנו, כשהבטתי לתוכו, נגלו לעיני קומות נוספות, אשר אנשים רבים נצפו גם בהם. נשענים על המעקות, משוטטים, או נכנסים למסלול הלולייני שסבב את המגדל.
המשכתי לצעוד עם ההמון, במעלה המגדל הלולייני, בו נחשפתי לסוג אחר של אנשים, שחורים וזקופי קומה, את פניהם היפות והמהודרות, עיטרו זקנים מטופחים, בפיהם שתיקה, בעינייהם יאוש ומרה שחורה. הם ניסו להסתיר את היאוש על ידי זקיפת הקומה, חיוך קטן ומלאכותי השתול על שפתיהם, וצעדים נחושים ומהירים. הם לא היו שונים מהאחרים באופן שבו הם חלפו דרכי. בדקתי, הם לא חלפו דרך האנשים הצבעוניים, והללו לא חלפו דרכם.
באחת מהקומות העליונות יצא ההמון מן המסלול , ונכנס אל רחבה ענקית, הומה וסואנת. את הרחבה תחם מכל צדדיה, יציע ענק ומעוטר, גדוש באנשים המנופפים בידיהם בלהט, וקוראים קריאות עידוד קצביות.
מרכז הרחבה ריכז את מירב ההמולה, המון סוער התגודד סביב מונומנטים אימתניים, שנעו ונסחפו עם תנועות הקהל. כל תנועה משמעותית של הגופים הענקיים, גררה קריאות וצהלות מכיוון היציע האחד, וקריאות שבר מהאחר. ניסיתי להבין את מה הם דוחפים שם, ומה גורם להם להתרגשות כה גדולה, אז הלכתי לעבר אחד היציעים והתחלתי לטפס אל ראשו. לא הייתי צריך להידחף ולהידחק כשם שעשו יתר האנשים אשר ניסיו לעלות, פשוט חלפתי דרכם בקלילות, ותוך דקות אחדות הגעתי אל המישורת העליונה, המשקיפה אל פני כל הרחבה.
הגופים הגדולים שראיתי היו אותיות ענק, הצלחתי לזהות את האותיות: 'א', אשר הופיעה שלוש פעמים, 'ל', רק פעמיים, ארבע פעמים הופיעה האות 'ו', והאות 'י' פעמיים. האותיות 'ס','נ', 'ט', הופיעו רק פעם אחת.
ניסיתי להבין אלו מילים או מילה, מנסה ההמון להרכיב מן האותיות. חשבתי על 'סלט וניל', אבל אז נשארו אותיות מיותרות. ניסיתי גם: 'טל או ניסיון', 'טיול לאסיא..', 'טניס ליטאי', אבל ללא הצלחה, לא הבנתי בכלל את מטרת המאבק, האם זה סוג של 'שבץ נא' קבוצתי, אתגרי במיוחד. או מלחמה על איזה שם כל שהוא לממלכה ההזויה הזאת.
אבל כשהקשבתי לקריאות ההמון, הצלחתי להבין לפחות על אלו מילים הם מדברים. הקבוצה שהייתי ביציע שלה, צעקה בלהט את המילה "סלאוויטא!", ואילו הקבוצה שמנגד, קראה בכל פעם שהתרחש איזה שהוא שינוי בסדר האותיות, "ווילנא!"
ווילנא, סלאוויטא, עכשיו קלטתי, אני עומד על עמוד השער של כרך תלמוד בבלי ענק, ושתי הקבוצות האלה רבות ביניהם על איזה שם יופיע על עמוד השער. חבל שגרשון לא לימד אותי את ההבדלים בין הש"סים השונים, הייתי דווקא שמח אם הייתי בא לכאן מתוך הבנה, ולא מתוך בלבול כמו שאני חווה כעת.
בחנתי את שני היציעים, אוהדים משולהבים הריעו בשניהם, צועקים ברעש מחריש אוזנים, היושבים ביציע ש בו הייתי, נופפו בדגלים ססגונים, והדליקו אבוקות צבעוניות בכל פעם שהתרגשו ממהלך כל שהוא שהתרחש ברחבה. לעומתם, אנשי ווילנא, בלבושם השחור, קראו קריאות קצובות, והיכו על תופי ענק במקצבים דרמטים.
בעודי שקוע בבחינת הקהל, השתררה לפתע דממה בקהל, שקט מחריש אוזנים נפרש על הרחבה. עיני כל הצופים היו מרותקות למתרחש במרכז הרחבה. הפניתי גם אני את עיני וראיתי את ההתרחשות שהדהימה את כולם.
על אחת מן האותיות עמדה דמות קטנה ונאמה, התרכזתי מעט והצלחתי להבין את דבריו. הם נשמעו בבירור בכל נקודה ופסיק על דף השער האימתני.
-"....האחד ואין בלתו!" שמעתי את קצה המשפט שהשמיע הנואם, "אין זאת אלא מחסרון הידיעה, מקצרון הדעת, מדלות המושג, ומשפלות המשיג!"
הוא דיבר בשפה מליצית וגבוהה, בין כל מילה התמשך רווח של שני מילים, הפסקה רטורית שבאמנותו של הדובר, לא גרמה לנאום להיות מתיש וטרחני, אלא מסקרן ומרתק.
-"והאחד אשר נפשו תאבה, הצדק, היושר וההגיון, אשר מחמת חסרון זה, טרם מצא את הדרך להביאו, הוא אשר יתן את האות, אשר תוציא את הצדק לאור!
הוא עצר, סקר את כל הקהל המקיף אותו, לאט לאט, מידי פעם התעכב על איזו נקודה, בחן, הוסיף לשוטט בעיניו, עד שעצם אותן והמשיך לדבר.
-"כל שנדרש מאתו, כדי שנפשו תאיר לו את האמת, הוא צמצום הרצון, הכרת הרוממות העצמית שלו, ושבירת האני השקרי, אשר בעטיים, גופו מאושר, אך נשמתו מיטלטלת כנוצה ברוח סערה, תלושה כעלה נובל בלב הסתיו, מגולגלת כביצה שלוקה, אין לה מנוח!"
-"הוא מדבר אלי.." מלמלתי ביני לבין עצמי.
חשתי את עיניו הננעצות בי, ממוקדות וחדות, ראייתי התחדדה גם היא, ונעשתה טלסקופית, יכלתי לראות כל שערה שלו בנפרד, אבל לא הצלחתי לראות את פניו בשלמות, רק עין אחת, או שפם, אוזן או סנטר. כל פיסת פנים שנחשפה לעיני, הביעה ריכוז מושלם, חדות ואי התפשרות.
-"הם אינם יודעים עדיין!" הכריזו העינים, "את אשר תלמד אותם דרכך", אמר הפה, "רק כאשר תשפיל את כתפיך לנגד המשא, תבוא לנגדם הישועה לה הם אינם יודעים אפילו כי הם מיחלים לה".
הנהנתי בראשי במבוכה לאות כי אני מסכים עם הנאמר.
-"השפל את כתפיך!" קראה הדמות,"הכן עצמך לשאת במשא הנכבד, למען אשר יודוך בניהם ובני בניהם של הנוכחים עלי זאת הארץ!"
כופפתי את כתפי אינסטינקטיבית, ובעוד אני עושה זאת, חשתי איך דמותי הולכת וגדלה, מתנשאת מעלה. ממרום קומתי, ראיתי את הרחבה כולה, את דף השער המסוכסך, את ההמונים הנושאים אלי עיניים צופיות, הבנתי שנעשיתי נראה. דמות אחת לא יכלתי לראות, את הדמות שדיברה אלי, היא נעלמה, והותירה אחריה נקודה לבנה וקטנה, שנחה על גבי האות 'י', עליה עמדה עד לא מכבר, דמות מיסתורית בעלת לשון חידתית.
רכנתי ארצה, ומיששתי את הנקודה, המון נבעת התפזר מן האזור שנגעתי בו, נוהר אל עבר המדרגות הלולייניות, שכעת ראיתי שהן בעצם החוטים שבהם נכרך הספר. הנקודה היתה בולטת, חמה ונוצצת. והיא נעה מצד אל צד למגע אצבעותי. נטלתי אותה בידי, על מנת לעמוד על טיבה. שום דבר לא יכל להכין אותי למה שהתרחש.
ברגע שהרמתי אותה, התחיל הספר לנוע מצד אל צד, כשכל תנועה שלו מטיחה את אלפי הדמויות המבוהלות לעבר שוליו. נבהלתי, וניסיתי להחזיר את הנקודה למקומה, הבנתי כי היא כביכול שמרה על מרכז הכובד של הספר, וברגע שהרמתי אותה, אבד שיווי המשקל שלו. אך לא ממש הצלחתי לאזן אותו, בכל ניסיון, נטה מרכז הכובד באופן מאיים אל אחד מהצדדים, ניסיון אחד ושני, ואז הספר פשוט קרס, התעופף במסלול איטי עד שפגע בקרקע כלשהיא, משמיע חבטה קולנית.
פקחתי את עיני בבהלה, מנסה לזהות היכן אני נמצא. תוך כדי שאני מנסה לזהות, ראיתי את הספר מונח על הרצפה. הרמתי אותו ונשקתי לו קלות, וקמתי ממקומי כדי לבדוק מה השעה.
נשמתי לרווחה כשגיליתי שיש עוד שעה שלימה עד עלות השחר, ואני יכול לסעוד בנחת. לא חשתי רעב, אך העדפתי להיות מוכן לצום, על פי כל הכללים המקובלים, אליהם הורגלתי במשך השנים. המסורת המשפחתית של ארוחת דייסת קווקר בלפנות הבוקר של יום צום, לא פסחה עלי. אמנם לא הייתה זאת דייסת קוואקר, אלא כריך פשוט עם טונה וירקות, אבל כשנזכרתי תוך כדי לעיסה, בדייסה המהבילה שנמזגה לתוך קערית הפלסטיק האדומה, אי שם בנערותי, במטבח ביתינו, חשתי בגעגועים שמציפים אותי.
התגעגעתי, וזה די הפתיע אותי, שהרי במשך תקופה ארוכה, אולי שנתיים, אולי יותר, עבדתי קשות כדי למחוק מעצמי את הקשר אל הבית. אינני זוכר מתי, אך בתקופה כלשהי, הגעתי למסקנה כי המקור לכל הבעיות שלי, הוא הבית שלי. כמקום בו גדלתי והתחנכתי, אהבתי אותו מאוד, והתגעגעתי אל הילדות, או לפחות אל מה שאני זוכר ממנה. כשהבית הפך עבורי למקלט זמני, לאחר שסולקתי מישיבה אחת, והמתנתי לעבור לאחרת, שגם ממנה ככל הנראה אסולק בהקדם, נוצר אצלי מנגנון אשר זיהה את הבית כמקום שמתקשר עם השפלה, עם תחושת הדחייה שמתלווה לסילוק מהישיבה. ואת מערבולת התחושות הזאת ניסיתי להדחיק, כאשר מחקתי מראשי כל קשר עם הבית, ונותרתי רק עם געגוע נוסטלגי אל הילדות.
מכשיר הטלפון שעמד על מדף קטן לצד המיטה, נראה לפתע אטרקטיבי מתמיד. ניגשתי אליו, והרמתי את השפופרת בחשש. לא היה צליל חיוג, לא הופתעתי מכך, זה היה די צפוי, באירגונים כאלה לא לוקחים סיכונים מיותרים. בכל מקרה, הרעיון של להתקשר הביתה בשעה כזאת, בוודאי לא היה מוצא חן בעיני שליבוביץ וחבורתו. עמדתי להחזיר את השפופרת על כנה.
-"מה אתה צריך?" נשמע קול עייף מתוך השפופרת, זיהיתי שזהו שליבוביץ, אל קולו התלווה רחש מנועים מתמשך, הסקתי שהוא כעת בנהיגה.
-"למעשה.." פתחתי בהיסוס, "אה..אני רציתי להתקשר הביתה, הרבה זמן לא דיברתי עם ההורים שלי, אולי זה יתאפשר לי?"
-"בשעה כזאת?" שמעתי את קולו של שליבוביץ, מתכתי משהו דרך האפרכסת.
-"אה... נראה לי שזה כן", אמרתי, "נראה לי שהם אמורים לשבת עכשיו במטבח ולאכול דייסת קווקר חמה."
-"לפני הצום", הוספתי, "אתה יודע.."
-"תנתק עכשיו את הטלפון, יואל", אמר שליבוביץ, אולי זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי ממנו את שמי, מוזכר באיזו שהיא אמפטיה. "בעוד כמה דקות תקבל מאיתנו צלצול, ואז תרים ותוכל לדבר איתם", אמר שליבוביץ, "רק תזכור דבר אחד, אתה לא מדבר על כלום, רק מתעניין בשלומם ומאחל להם צום קל, ברור?" הוא שאל בטון קשוח יותר.
-"ברור", אישרתי וניתקתי את השיחה.
הצילצול תפס אותי לא מוכן בכלל, פחות מדקה עברה, וכבר הייתי על הקו עם בית ההורים שלי. הטלפון השמיע שני צלילי חיוג, ואז אבי ענה.
-"שלום, מי זה, מה רוצים?" הייתה לו דחיפות בקולו, מעורבת בצרידות בוקר קלה.
-"זה אני, אבא", אמרתי, "יואל".
-"שלום לך", הוא אמר, "כבר חששתי שמשהו קרה ורוצים למצוא אותנו לאיזה שהוא צורך, לא ידעתי שאתה זה שמתקשר". הקול שלו נצרד עוד יותר, ודימיינתי שהוא מבליע דמעה, "הרבה זמן שלא שמענו ממך, מה שלומך? עושה חיל?"
-"ברוך השם", עניתי, "הכל אצלי טוב, מעולה". המצב באמת היה טוב, כמו תמיד, כלפי ההורים שלי חששתי לחשוף חולשות, הכל היה טוב, בלימודים, בחיים, בהכל. ובסתר ליבי קינאתי בחברים שלי שהזדהו עמוקות עם המשלים שמשווים את הקשר בין הקדוש ברוך הוא, לעם ישראל, לקשר של אב ובן, דבר שלא היה מובן לי עד שהכרתי את החברים האלה.
-"מה שלומך? מה שלום אמא?" שאלתי.
-"אמא בסדר", הוא ענה, "כולנו בסדר גמור, רק קצת מתגעגעים אליך".
-"היי, תביא לי אותו רגע.." שמעתי את אמא שלי אומרת, "הלו, מה שלומך? איך אתה מרגיש, הכל בסיידר? אתה אוכל לפני הצום? שותה מספיק? אתה נח מספיק? הכנתי לך עוגה, אני מקווה שנראה אותך בפורים, ואם אתה זוכר זה היום הולדת שלך. אתה יודע מה? הבת של גוטליב התארסה, עם בחור מהישיבה שלך, אתה מכיר אותו? 'לוטמן'? 'לוסמן', או משהו כזה."
-"לא מכיר", עניתי.
-"מה יש לך לאכול שם? יש לך קוואקר? איזו פחמימה מלאה או משהו? אם אתה צריך, אז תבקש מחבר כמה שקלים ותלך לקנות לעצמך משהו"..
-"אני לא צריך", עניתי, "אני אוכל סנדוויץ, ואין לי בעיה עם כסף, ובכל מקרה לא הייתי לווה כסף בשביל קוואקר..", עניתי והוספתי צחקוק קל בסוף, כדי להימנע מכניסה לוויכוח, אבל זה לא עזר.
-"אתה לא צריך לצחוק", נזפה בי, "אני דואגת לך, רוצה שיהיה לך טוב, אתה לא צריך ללגלג על זה".
-"חס וחלילה", מיהרתי לטהר את האווירה, "צחקתי משמחה על כך שאני מדבר איתך, אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו.."
-"תסיים את השיחה.." שמעתי את קולו של שליבוביץ לוחש מן האפרכסת, ומפריע לי לשמוע את תגובתה של אימי.
-"..טוב או לא טוב, העיקר שאתה שמח", שמעתי את זנב התגובה של אמי, "..ונראה אותך בפורים אם ירצה השם?"
-"אם ירצה השם", עניתי, "צום קל, תמסרי גם לאבא, להתראות".
ניתקתי את הטלפון והתיישבתי על המיטה,מנסה לעכל את השיחה, שהייתי בה מאזין פסיבי, ואפילו זכיתי לנזיפה. היא החזירה לי את הכל לפנים, את הטוב, את הרע, את האומללות והשמחה, כמו שרק משפחה יודעת לתת. ניסיתי לעבד את כל המרכיבים, לאחסן אותם בזיכרון שלי, בכדי שאוכל בעתיד לחטט בהם באופן חפרני יותר. אבל אז נפתחה הדלת, ועגלת נכים נכנסה בעדה, נהדפת ע"י גרשון.
גרשון העמיד את העגלה במרכז החדר, וצידד אותה אל עבר פני. אדם זעיר, קירח ומקומט, ספק יושב, ספק שוכב. צינורות שקופים מעבירים חמצן אל אפו, ואת ידיו הבלות עיטרו רצועות דבק רבות וצבעוניות, מכסות על צנתרים, פרפרים, עירוים ושלל כבלים. בגדיו היו מהודרים ומגוהצים, כולל הציצית הגדולה שכיסתה את רובו כשמיכה, עיניו היו עצומות, והוא נשם בכבדות, משמיע חירחורי נחירות קלים.
גרשון התקרב לעברי, התכופף ולחש לאוזני: "אל תדבר לפני שהוא אומר לך לדבר, שמור על כבוד ונימוסים מושלמים, ברור?" הוא שאל.
-"ברור", מלמלתי, וגרשון הפנה את גבו אלינו, ויצא מן החדר בדממה, משאיר אותי עם החולה. מיד כשנסגרה הדלת, החולה פקח את עיניו, הביט בי במבט חודר, הניע את ראשו מצד אל צד, בוחן אותי מעוד זווית, וכשהיה מרוצה, ופניו הביעו ריכוז ומאמץ, הוא פתח את פיו.
-"שלום לך יואל", הוא דיבר בכבדות, "אני שלמה שפירא, ומכנים אותי, בעיקר אלה שלא מכירים אותי, בכינוי 'הרבי מסלאוויטא', ואני באתי הנה, בכדי לעזור לך בכמה דברים, בסיידר?" הוא שאל וראשו נשמן ברפיו על הכר.
-"בסיידר", עניתי ברעדה קלה, תוך כדי שאני נזכר בטעות המביכה שהייתה לי בחדר התצוגה, בשעה שלא הצלחתי לזכור את המילה "סלאוויטא".
-"אז ברשותך נתחיל", אמר הרבי מסלאוויטא, והחל לדבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה