הרמן שטראוס התגלה כשחקן מבריק, גאון שאינו נזקק ליותר מחזרה אחת על אף טקסט. הוא היה מצטט מחזות שלמים בעל פה, והוא אפילו לא התגאה בזה. הוא כן התגאה בשערו הבלונדיני, בעור פניו העדין, ובשנאה העזה שהוא רחש לי.
יותר מכל הדהימה אותי העובדה, כי על הבמה הוא היה מסתיר באופן מדהים את כל רגשותיו. שיחקנו במחזה 'בלדה לחובש', סוג של אינטרפטציה פוסט מודרנית לשיר המפורסם. הוא היה בתפקיד החובש, ואני הייתי הפצוע. וכמעט בכל ערב היו מגיעים אנשים לחדרי ההלבשה, ומבקשים להיפגש עם האנשים שריגשו אותם כל כך. כשהרמן היה מצטלם לצידי, על פניו היה חיוך רחב ונאה, ובידו המוסתרת מאחורי גבי, הוא היה צובט אותי במטרה להכאיב לי.
הוא היה התגלמות האגוצנטריות, עומד שעות בחדר ההלבשה, מסרק את שיערו שוב ושוב, משאיר מאחוריו שלוליות מים, שמעולם לא טרח לנגב. בנסיעות, כשכולם ניסו לנמנם ולישון, הוא היה משמיע מוזיקה רועשת מהטרנזיסטור שלו. הופעתו החיצונית היתה תמיד מצוחצחת ומבריקה, אך מאחוריו השתרך שובל פסולת לכל אשר פנה. עטיפות של חטיפים, נירות טישיו משומשים, וחפיסות סיגריות ריקות שהיו ברשותו, מעולם לא מצאו את דרכן לפח האשפה, לפחות לא על ידיו.
שרדתי בחברתו כמעט שנה שלימה, עד שקרו שני דברים ששינו את כל התמונה. יקי אונגר המנהל המבריק של התאטרון, נעלם במפתיע מהאיזור. לאחר כמה שבועות של חיפושים שנערכו בעקבותיו, התקבל ממנו מברק שבו הוא מודיע כי הוא שוהה במונגוליה, ואין טעם לשכנעו לשוב אל הארץ. היעדרותו של יקי מהשטח, הפכה את החיים עם הרמן לבלתי נסבלים. אם בתקופת יקי, הרמן שמר על רמה כלשהיא של אנושיות, אז כעת הוא התיר כל רסן. התנהגותו הייתה פשוט בהמית, הוא לא ביצע דבר שלא קשור לטיפוח החזותי שלו. הוא לא הופיע לחזרות בכלל, הוא היה מגיע, לוקח את הדפים של הטקסטים, ונעלם עד לחזרה הגנרלית. את מקומו בחזרות, מילא סטודנט צעיר מבית הספר, שהיה נלהב לשחק בתפקיד של הרמן. הוא כל כך העריץ אותו, עד שהוא התחיל לסגל לעצמו את סיגנון הדיבור שלו, את התסרוקות, ואת האגואיזם. חשתי שאני מתמודד עם כפיל של הרמן, רק בלי הכישרון הנדיר שהיה להרמן.
המקרה השני היה בזמן הצגה שלי, הצגה שכשלה כלכלית בגלל כל הסיפור עם יקי אונגר. שיחקנו מול אולמות כמעט ריקים, וזה דבר כל כך מתיש. אתה לא יכול לתאר לעצמך את הקושי, ואני לא ממש יכול להסביר לך אותו.
באותו הערב, אלברט, המנהל שבא אחרי שיקי עזב, היה מרוצה מאוד. כל הכרטיסים נמכרו ואף היה ביקוש לכרטיסים נוספים. באותו ערב הרמן איחר, הוא הגיע לחדר ההלבשה כרבע שעה בדיוק לפני ההצגה, והוציא את כל זעמו עלי ועל צוות ההפקה. ההשתוללות שלו גרמה לכך שאיש מעובדי הבמה לא טרח לבדוק מה קורה באולם, כולם היו טרודים בהלבשתו של הרמן, שלא שיתף פעולה יותר מדי, ודרש שוב ושוב כי יסדרו את תסרוקתו בצורה טובה יותר.
קטע הפתיחה של ההצגה, היה התפקיד שלי, כשהרמן היה אמור להצטרף אלי באמצע המערכה הראשונה. הכרוז שעמד מעבר למסך, לא הכריז דבר. הוא חזר אל מאחורי המסך כשהוא מנסה לומר לי משהו, אך איחר את המועד, עובדי הבמה כבר פתחו לרווחה את המסך, ואני עמדתי במרכז הבמה מול אולם ריק מאדם. למעט אדם אחד שישב בדיוק במרכז האולם.
לרגע היססתי, חשבתי לסוב על עקבי ולחזור אל מאחורי הקלעים, כך עמדתי למשך מספר שניות, כשמבטי נעוץ באדם הבודד. גם הוא בהה בי. לאחר מספר שניות, הסתובבתי, והחלתי לפסוע לעבר מאחורי הקלעים. האיש צעק משהו שלא הצלחתי לשמוע, וסימן לי בידו להמשיך.
אני לא יודע למה החלטתי להשאר על הבמה, אך זה מה שעשיתי. התחלתי לשחק את התפקיד שלי, כשמבטו של האיש נעוץ בי ללא הפוגה. כשחזרתי אל מאחורי הקלעים, לא סיפרתי דבר להרמן, רציתי דווקא לראות איך הוא מאבד את קור רוחו, כשיראה שהאולם ריק.
במערכה השניה הרגשתי כבר יותר טוב. שיחקתי בביטחון ובלי לבדוק כל רגע לאן ממוקד מבטו של האיש. ואז הרמן נכנס. הוא היה המום כצפוי,ולא הצליח להוציא הגה מפיו. הוא פשוט עמד כמו פסל חי. לאחר מספר שניות הוא חזר לעצמו, ובכל העוצמה. הוא פשוט התחיל לצרוח עלי, מתעלם מן האיש שבקהל. הצופה מצידו לא וויתר, הוא קם ממקומו והחל מתקדם לעבר הבמה. מסתבר שהוא היה זקן מאוד, כי הוא הלך לאט לאט, נשען על מקל הליכה. הרמן המשיך לצעוק ולצרוח, משלב בצרחותיו מילים בגרמנית שלא הבנתי, מסתבר שהיו אלה קללות, העדפתי שלא לדעת מה תוכנם. מתוך בליל הדברים הבנתי שהוא חושד כי ארגנתי לו מתיחה.
בסופו של דבר, הוא נטל את אחד הכיסאות שניצבו על הבמה, הטיל אותו לעברי ונמלט אל מאחורי הקלעים. זזתי הצידה בזמן והכיסא התנפץ על קרשי הבמה, ברעש שהדהד בכל רחבי האולם.
עמדתי על הבמה המום ורועד, וחשתי אכזבה אדירה. ההתנפצות של הכיסא, ניפצה לי באחת את כל החלומות הגדולים שחלמתי, את העולם המופלא של המשחק והתיאתטרון, את האמונה בצדקת דרכי, אשר נתנה לי את הכוח לזנוח את כל העבר וללכת אחרי אהבת הבמה. הרגשתי חלול ומרוקן, כמו אגוז שאת תוכנו כירסמה תולעת, וקליפתו השלמה מטעה את האנשים, אשר מרימים אותו בהתלהבות, ומטילים אותו באכזבה על הארץ.
הקשיש האלמוני נעמד מולי, אני על הבמה והוא עומד על הרצפה, נושא אלי את עיניו. זיהיתי אותו על פי עיניו שהציצו מתוך הצעיף המשובץ שכיסה את פניו. פסח קליינמן, האדם היחיד שאי פעם הבין לליבי, שקיבל אותי בשעה שכולם השליכו אותי.
-"פסח?!" שאלתי בתדהמה כשאני קופץ בזריזות מן הבמה. "מה אתה עושה כאן?!"
-"באתי אליך" ענה פסח קליינמן, הסיר את הצעיף מפניו וחשף את חיוכו הנעים.
-"אתה קנית את כל הכרטיסים? מאיפה היה לך כל כך הרבה כסף?" שאלתי.
-"זה באמת מה שיש לך בראש עכשיו? כסף?" ענה פסח וסטר לי בידידות, "אין לי בכלל כסף", אמר, "אבל ליקי אונגר יש הרבה כסף, והוא דאג לכך".
-"יקי אונגר?!", כל כך הרבה שאלות עלו בראשי, מה הוא עושה, איפה הוא חי, למה הוא עזב. אבל רק שאלה אחת הצליחה למצוא את הנתיב החוצה. "מה לך ולו?"
-"יקי אונגר הוא הבן שלי", ענה פסח בטבעיות, "הוא שלח לי סכום כסף וביקש ממני לעשות את כל המהלך הזה על פי תכנון מפורט שהוא כתב, וכולל שיחוד של משרד הכרטיסים, של השומרים בשער, ועוד כל מיני דברים, כשהמטרה היא שאני אשב איתך כאן באולם בזמן הצגה, ואשכנע אותך לחדול מלשחק בתאטרון, ולעבור לתפקיד חינוכי כל שהוא".
המוח שלי היה עסוק בלעכל את המידע המופרך הזה, לא נטיתי להאמין לפרט אחד מן הסיפור הזה, אבל לא הייתה לי שום ברירה, פסח קליינמן היה דובר אמת, תמיד. היה סיכון גדול יותר לפקפק בדבריו, מאשר להאמין לו.
-"יקי אונגר הוא הבן שלך", מלמלתי, "יותר מדי דברים הזויים קורים לי היום, אני מסוגל להכיל כמעט הכל, אבל את זה אני לא מצליח לעכל".
-"תראה בתעודת זהות", ענה פסח, שולף מכיסו את התעודה ומראה לי. תחת הכותרת 'ילדים' נרשמו מספר שמות, השם השלישי היה 'יעקב'.
-"מה זה אומר? יש רק יעקב אחד בעולם?" שאלתי.
-"התבלבלתי", הוא אמר והושיט לי תעודה אחרת, ישנה ומקומטת. "הנה תעודת הזהות הישנה של יקי, תסתכל על השם שלו, תסתכל על הסעיף 'שם האב'"
נטלתי את התעודה וגיליתי כי הוא צודק, פרצוף צעיר הציץ אלי מן התמונה הקטנה, הכיפה הלבנה שחבושה על ראשו, וזיפי הזקן הקצרים אשר מעטרים את הסנטר המזדקר, לא שינו דבר. היה זה יקי אונגר, צעיר בכמה וכמה שנים. תחת הכותרת 'שם פרטי' נרשם באותיות דפוס מרוטשות 'יעקב', ותחת הכותרת 'שם המשפחה' נרשם 'קליינמן'.
-"עכשיו אני רואה את הדמיון בינך לבינו", אמרתי כשאני בוחן את פניו המזדקנות. "חבל שלא ידעתי על כך קודם".
-"מה היית מרוויח מן הידיעה?" שאל וענה, "כלום לא היית מרוויח, סתם מידע מיותר שנצבר במוח".
הנהנתי באופן מאולץ, זה לא היה נראה לי הזמן הנכון לוויכוחים פילוסופיים עמוקים. לא ידעתי אם זהו הזמן הנכון לשום דבר, אבל בהחלט לא לוויכוחים.
-"אז מה אתה בעצם רוצה?" שאלתי.
-"כבר אמרתי לך, כמדומני, אבל אני מתנדב לחזור על כך אם יתעורר צורך כזה".
-"אתה יודע מה", פתחתי, "הכל טוב ויפה, אתה תוציא אותי מפה, יופי, אבל מי בכלל ירצה להסתכל עלי? תפקיד חינוכי? אתה היית שולח את הילד שלך ללמוד אצל אדם שלא למד מעולם באופן מסודר באף מקום? אם לא ניקח בחשבון את מחצית השנה שבה למדתי בישיבה", אמרתי במרירות, מבטי משוטט על דוגמאות המעויינים שבשטיח.
-"אל תדאג", אמר פסח קליינמן, "ממה שאתה לא צריך לדאוג ממנו, הכל כבר מסודר, אתה תשהה בביתי למשך חודש – חודשים, אחר כך אתה תחזור אל השכונה, ותשמש כרבה של המכינה בחיידר. את המשרה כבר סידרנו לך, עכשיו רק נשאר העניין של להביא אותך".
-"אתם לא נורמליים", הודעתי לפסח, שהסתובב במהירות לראות אל מי אני מדבר, "ואני מדבר עליך ועל יקי", המשכתי. "אתם באים עם כל מיני תוכניות שאין לי מושג למה, ועל איזה בסיס תכננתם אותן, ואתם מנסים פתאום לשנות את כל החיים שלי, לפגוע בבחירה שלי, ולהרוס לי את התקווה היחידה שנותרה לי בחיים. למה אתם חושבים שאני אסכים לזה?"
-"אנחנו לא חושבים", הודיע פסח, "אנחנו פשוט יודעים שזה המקום המתאים לך, ותאמין לי שבמשך כל השנים שבהם עסקתי בחינוך, לא הייתה פעם אחת שבחרתי בשביל התלמידים שלי. ייתכן שהמלצתי על דרך, או שניסיתי להניא אותם מדרך כל שהיא, אבל תמיד המילה האחרונה הייתה שלהם. אתה יודע מתי כן קבעתי עובדות?"
-"מתי?"
-"כשהעובדות היו בשטח, ולא הייתי צריך לעשות כלום בשביל שהן יקרו, אז לקחתי בשבילם את הצעד הקטן הזה. ההבדל היחיד בין מה שאני מבצע, לבין מה שהתלמיד יצטרך לבצע, זה הקושי שיעמוד בדרכו. בשבילי זה קלי קלות, ובשבילו זה קריעת ים סוף. ואני בסך הכל נכנס לתמונה בשביל להוריד את רמת המאמץ הנדרש לו".
-"ואם זה נשמע לי כמו משחקי טרמינולוגיה?" שאלתי, "זה לא משנה באיזה שם תקרא לזה, זה עדיין התערבות בבחירה שלו".
-"בוא לא נפתח פה חזית חדשה", עצר אותי פסח, "אם נכנס לשם, לא נגיע לשום מקום, בשימוש במילה 'בחירה' בפני עצמה, נדרשת הגדרה טרמינולוגית מדוייקת, אשר תבאר לנו למה אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים 'בחירה', ואין כאן המקום להאריך. אבל זה לא ממש משנה לך ולי, כי אתה הרי מכיר אותי מזה שנים , ומתוך ההיכרות הזאת למדת שאני רק רוצה בטובתך. ואם כן, למה שלא תסמוך עלי?"
שתקתי והרהרתי במה שהוא אמר, למען האמת, הוא לא הביא איזו בשורה מעניינת, לא חידש לי כלום. אולי העובדה שיקי הוא הבן שלו, אולי בגלל שבאמת הוא היה לי כאב, ותמיד קיבל אותי איך שאני, הרגשתי מחוייב לבוא איתו. עדיין ניקרו לי בלב ציפורי טרף עצומות, מקרקרות בזעם, רוטנות על כך שאני מפנה את הפגר שלי מערבות התיאטרון, חיות טורפות לא מזוהות, חשפו שיניים בוהקות, מנסות לחסום את דרכי, נהמות, יללות, שאגות וצרחות, התערבלו בתוך ראשי, פושטות צורה ולובשות צורה אחרת. הקולות פסקו באחת כשצאתי מפי משפט קצר.
-"אני בא איתך".
גרשון הפסיק לרגע לספר את סיפורו, ביקש ממני עוד סיגריה, הצית אותה, והתרווח באנחה על כיסא המתכת הלח. חששתי שהוא התעייף, שאין לו כבר כוח לספר. ישבתי והתבוננתי בצורות שנוצרו בעשן, וחשבתי, לראשונה מזה כמה ימים, על החברים שהשארתי מאחורי.
אף פעם לא הייתי במרכז החברה, אך היו לי הרבה חברים מסוגים שונים. אפשר היה למצוא אותי בחברת בחורים שקטים ומופנימים, ואחרי חמש דקות לראות אותי רץ בחברתו של בחור אנרגטי ונמרץ. לא הייתי מביע את דעתי בפומבי, אם לא היו מבקשים לשמוע אותה, אבל כמעט תמיד התבקשתי להביע את דעתי, ואמרתי אותה.
בתוכי הרגשתי דחוי, הייתי נוקש בעדינות על דלת של חדר שבו ישבו בחורים ופטפטו על כל מיני דברים, בו בזמן שחברי היו פשוט מתפרצים מבלי לדפוק. כשפתחו לי, הייתי נכנס בחשש ומתיישב על קצה מיטה, לא מעיז להישען ולהתרווח. תמיד שאלתי את עצמי מה חוסם אותי בחברה. היו לי תשובות, אבל אף פעם לא העזתי ליישם אף אחת מהן, אולי כי העדפתי את הבדידות היחסית שהייתי נתון בה. למפרע התברר לי שבחורים חשו מכיווני סוג של התנשאות, אבל למעשה לא היה לכך שום בסיס, אולי תחושת נחיתות.
-"אתה גולש בזכרונות", קבע גרשון, "הספקתי להכיר אותך מספיק בשביל לקבוע את זה"
-"מה אתה רוצה שאני אעשה?" שאלתי, "שאני אספור את הכוכבים?"
-"אני לא רוצה שתעשה כלום", אמר גרשון, "פשוט ציינתי עובדה שראיתי, אני אוהב לנסות לקרוא מחשבות".
-"אתה עומד להמשיך לספר?"
-"הסיפור מעניין אותך?" שאל גרשון, שואף את בדל הסיגריה אל תוך ריאותיו. "תענה לי בכנות, כי בכל מקרה אני יודע את התשובה".
-"עוד מניפולציה אחת ואני הולך!" איימתי בחיוך, "מה אתה מרוויח מכל השאלות האלה? במיוחד אם אתה יודע את התשובה?"
-"תבין", אמר גרשון והתרומם לישיבה זקופה, "אתה כרגע בתקופת הכשרה, נכון שאתה כרגע מאזין לסיפור מעניין, אבל זה לא אומר שאתה יכול לתפוס את מקומו של המדריך שלך, במקרה הזה זה אני".
הייתי מעט נבוך, לא ציפיתי ליחס כזה מצד גרשון, האמת היא שהרגשתי מין חבר שלו, וכשהוא העמיד אותי על מקומי, חשתי תחושת דחייה. התעטפתי למשך כמה שניות בתחושת הדחייה, נהנה לחוש את המגע המוכר שלה, אך מיד אחר כך התעשתתי.
-"הסיפור מעניין אותי", עניתי בלקוניות.
גרשון שלף מכיסו פנקס ועט, רשם משהו והחזיר אותו אל הכיס.
-"הגענו לפרק הסיום", הודיע לי. "תקשיב עכשיו בריכוז, כי אני עף על פני הרבה תקופות. לא יינתן זמן לשאלות".
-"מקובל", עניתי, וגרשון המשיך לספר.
-"יצאתי מאולם התאטרון כשידי נתונה בתוך ידו של פסח. הוא הוביל אותי לעבר רכב שחנה בקרבת מקום, ויחדיו נסענו אל ביתו.
בבית הקטן חיכו לי בגדים נקיים, ספרייה מלאה בספרים, ושקט מוחלט. הוא היה מבודד מן העולם, בית קטן בקצה שכונה, על צלע גבעה, עצי חרובים ותרנגולים. למשך תקופה התגוררתי שם בחברתו, כשהוא הופך לי למעין אב. חלקתי איתו את כל חוויותי, והוא היה מקשיב בהזדהות. לעיתים הוא היה נכנס לחדרי כשבידו ספר קטן וכוסות תה, והיינו לומדים ביחד.
אחר כך הוא התחיל ללמד אותי את שיטת החינוך שלו, מתעכב על כל סעיף וסעיף, ועונה במתינות על כל שאלה. שם נחשפתי לרמת הגאונות שלו, אותה הוא הסתיר מעיני הציבור. חדות מחשבה, זיכרון צילומי, וכושר ניתוח מופלא, היו רק חלק מהתכונות שהוא ניחן בהן. בכל יום הייתי מגלה אצלו רובד חדש, ונפעם מהתחכום שבו הוא הסתיר את התכונה.
שיטת החינוך שלו הייתה מעמיקה ויסודית, לכל מהלך ניתנה סיבה, לכל מקרה ניתנה דוגמה. הוא אף פעם לא התייחס לדברים כמובן מאליהם, מעשה שנראה מקרי הוא כנראה מקרי, הוא דרש תכנון מדוייק של כל שלב בחינוך.
מעבר לזה, הוא הקדיש פרק נרחב להתבוננות פנימית ועבודה עצמית. הוא טען שזה קריטי להצלחת החינוך, ובלי זה, המחנך עושה את מלאכתו רמייה.
בבוקר אחד המתינה לנו מונית על יד שער החצר, ושנינו נכנסנו לתוכה ונסענו לכיוון העיר. הוא לבוש בחליפה המהוהה שלו, בכובע הלבד הקטן, ידיו אוחזות בספר 'שמונה פרקים לרמב"ם'. אני לבוש במערכת בגדים חדשה לחלוטין. חליפה ירושלמית ארוכה, מגבעת 'סופר' שטוחה, ואת לחיי מעטרות פאות ארוכות, אשר ניסו בלא הצלחה להסתלסל באמצעות מעט מים.
ירדנו מהמונית ליד בנין מגורים באחת השכונות החדשות של ירושלים, בקומת הבנין הראשונה שכן תלמוד תורה שנפתח זה מכבר. די חששתי מהראיון, ומיששתי כל העת את תלבושתי החדשה, בוחן את עצמי שוב ושוב מול דלת הזכוכית של הבנין. פסח הרגיש בכך וסימן לי שאני נראה מצויין, ואין לי מה לדאוג, בסוף הכל יהיה בסדר.
התקבלתי, ונכנסתי לתפקיד בסערה, חדור בתחושת השליחות שפסח דאג להחדיר בי. ההצלחה הייתה מסחררת, תוך מספר חודשים התפרסמתי בכל העיר כמלמד מהשורה הראשונה, עד שכמעט בכל ערב הייתי מוצא בתיבת הדואר, מכתבים ממנהלים מהעיר ומחוצה לה, אשר מציעים לי לעבור לבית ספרם ולקבל שכר גבוה בהרבה. אך אני סירבתי בנימוס, לא היה חסר לי כלום, העבודה בתאטרון סידרה אותי למשך תקופה ארוכה, ולא היה לי את מי לפרנס, התגוררתי עדיין אצל פסח, והוא דאג לי לכל מחסורי, והמשיך להרביץ בי את תורת החינוך.
לאחר מספר שנים, פנה אלי הרב דולמן עם הצעה מעניינת, הוא רצה שאני אפעיל תוכנית שיקומית להורים של תלמידים בהר חורשים, הישיבה שאותה הוא מנהל, אשר בעקבות מצבם הכלכלי והנפשי, הם הזניחו את ילדיהם וגרמו להם לנזקים בכל מיני תחומים. הסכמתי, כי הרגשתי הזדהות עם המקום הזה, הייתי שם פעם, למרות שלא ממש ידעתי לשים את האצבע על הסיבה שגרמה לי להיפלט מהמסגרת.
כשהרב דולמן נקרא ע"י פרופסור שליבוביץ, על מנת שישמש כמנהל המחלקה התורנית בתלתן, הוא הזמין אותי באחד מן הימים לבקר שם, סתם בשביל שאוכל ללמוד מעט על מצבי קיצון. הגעתי איתו, ומיד התלהבתי, במיוחד בשל הזיקה ביני לבין הסוכנים לשעבר אשר מאושפזים בתילתן. הרב הציע לי להתראיין לתפקיד של מטפל תורני במקום, ולעבוד בו במקביל לעבודה שלי בהר חורשים.
הוא קבע לי פגישה
עם פרופסור שליבוביץ, בדיוק במקום בו נפגשנו אנו, בבית המרחץ התת קרקעי. אני
המתנתי לו בבטן האדמה, והוא הופיע בדיוק בשעה שנקבעה. זרח שליבוביץ, היה אותו יקה
כמו שהוא היום, הוא התיישב במתינות על הספסל, ופנה אלי בטון תקיף וקר.
-"גרשון
וויספיש", אמר, "ספר לי קצת על עצמך".
