אוטוביוגרפיה בדיונית פרק יא.

פרק יא.

התרוממתי במהירות מן הכורסא, תוך כדי מלמול תודה, ונעמדתי מול הרב דולמן, שהיה נראה עייף ומותש. הוא סימן לי בשקט לבוא אחריו, מתמרן במיומנות בין ערמות הארגזים שיצרו את מסלול המכשולים בו עברתי לפני כמה שעות, בהדרכתו של חצבאני. כעת הדרך הייתה קלה בהרבה. נדהמתי ממצבור החפצים שנערם בתוך הבית הצנוע הזה, לא היה שום ציון על גבי החבילות והארגזים, זר שיחפש דבר מה, ללא הדרכתו של חצבאני, לא ימצא את ידיו ורגליו בבליל האינסופי שנערם בתוך מה שהיה עשוי להקרא בית, וכעת דמה לגנזך מבולגן. שאלתי את עצמי האם חצבאני בכבודו ובעצמו, יודע את מיקומם של כל החפצים. השאלה נותרה ללא מענה, משום שהנשאל היה כעת שעון בכורסתו כשהוא נוחר בקול.

לא נתתי לשאלה להטריד אותי, הלכתי אחרי הרב דולמן, מארון אפלולי שעמד ליד הדלת הוא הוציא שני מעילי פרווה כבדים, אחד בעבורו, ואילו את השני הוא הושיט לי.

לאחר שהתעטפנו, הוא הוביל אותי אל סוכת גפנים שניצבה בחצר,נטל את ידיו במים מן הברז, חבש לראשו כובע קסקט שחור, והחל מתפלל תפילת ערבית. הצטרפתי לתפילה, הוא התפלל בעינים עצומות, בניגון שקט, וללא תנועה, ואני בלחש, כשעיני משוטטות סביב, וכל גופי מתנועע עם המילים.

כשסיימנו את התפילה, הוא התיישב על כסא נצרים ישן, הכין את מקטרתו והצית אותה, וכשהחלה להעלות עשן ראוי לשמו, הוא פנה אלי.

-"יואל" הוא אמר וחייך, העשן עולה מזוויות פיו, מסתלסל מתחת למצחיית הקסקט עד שנעלם.

שתקתי למספר שניות, בעודי מתעסק בכפות ידי ולא שומר עמו על קשר עין, עד שהבנתי מה חסר לי. שלפתי מהכיס את חפיסת הסיגריות המעוכה, ושליתי מתוכה את אחת משתי הסיגריות האחרונות שנותרו בה, והצתתי אותה. הרב דולמן חייך כשראה את התהליך. אחר כך אמר:

-"אתה לא מבין מה קורה סביבך".

-"אתה קובע", ציינתי.

-"כן, אני קובע, כי מהשעה שבה הבנתי, שבדרך נס, שליבוביץ מצא את המועמד המתאים ביותר שניתן להעלות על הדעת, למשימה שקשה להעלות אותה על הדעת, תכננו הכל כדי שלא תבין מה קורה". הסביר הרב דולמן, "אתה צריך להיות מודע לכך, שככל שתדע פחות, כך תהיה מוכן יותר למשימה".

הבטתי בו למשך דקה ארוכה, בוחן את עיניו שלא ניסו להתחמק ממבטי, אלא נשארו יציבות כשהיו, ונעוצות בעיני בלי תנועה. אחר כך התחלתי לדבר.

-"אתה יודע, שאני הבן אדם שהכי רוצה שהמשימה שאתה מעוניין להוציא לפועל, אכן תהיה מושלמת, מוכתרת בהצלחה. אבל משהו אחד אני לא מבין, ועל זה הייתי מעוניין לקבל הסבר. איך אתם יכולים לדעת על אדם שמעולם לא הביע נכונות לצאת למשימה, ומעולם לא עמד באף משימה שנתנו לו, שהוא האדם המתאים?  אני לא מבין גדול במשימות", הוספתי, "אך נראה לי שמוטיבציה לעמוד במשימה היא תנאי בסיסי למי שרוצה להצליח".

-"ומי אמר לך שאין לך מוטיבציה?", שאל הרב דולמן.

-"צריך להיות גאון בשביל זה?", יריתי בחזרה.

-"הרבה יותר קשה להוכיח שאין משהו, מאשר להוכיח שיש, כי בשביל להוכיח שאין משהו, אתה חייב להכיר את כל הקיים, ובשביל להוכיח שיש, מספיק להכיר את מושא ההוכחה בלבד".

-"מבחינה פילוסופית, עברת את הבחינה, אך איך כל זה מתבטא במציאות?", שאלתי, " ואני אומר לך, שבלשלוח אותי למשימה של הכנת כוס קפה,  יש סיכון גדול של כשלון. אז אתה מדבר אתי על משימה ברמה כזאת?"

-"אני אשאל משהו", אמר הרב דולמן, "מאיפה אתה יודע לאיזו משימה אנחנו שולחים אותך? אתה קבעת שזו משימה ברמה "כזאת", ואני שוב אומר לך, אין לך מושג לאיזו משימה אתה הולך, ואני מציע, שלעת עתה תתמקד בידיעה כי יש לך משימה".

שקלתי כל מיני תשובות הראויות להענות במקרים כאלה, אך אף אחת מהן לא עמדה בסטנדרטים הנדרשים ע"י הרב דולמן, ולכן נצרתי את לשוני, ושאפתי לאיטי את מה שנותר מן הסיגריה.

הרב דולמן סיים אף הוא לעשן את מקטרתו, הוא התמתח על הכיסא, ולבסוף קם, נטל גיטרה שניצבה בפינת החצר, ושוב התיישב.

-"כמה רגעים של חסד?", שאל אותי, הוא לא ציפה לתשובה, והחל לפרוט בעדינות על המיתרים, מאלתר בחופשיות. הוא ניגן ואני הקשבתי בשקט, לא הבנתי מאיפה יש לו כח ויכולת לנגן בקור הסמיך הזה, אך הוא ניגן בקלילות מפתיעה. אני ישבתי מכורבל בשמיכה, רק ידי תופפה קלות על מסעד כסא הנצרים, אך מעבר לכך לא היה לי כח להניע אבר, פשוט רבצתי והקשבתי.

לאחר כמה דקות הוא סיים, השתרר שקט סמיך, כזה שחשתי אותו לראשונה כאן, בתלתן. הרב דולמן הושיט לעברי את הגיטרה, הושיט לי מפרט וסימן לי בידו שאנגן. התרוממתי מהרביצה, נטלתי את הגיטרה והתחלתי לפרוט עליה בעצלתים, לאחר כמה תווים הפסקתי והשבתי את הגיטרה לרב דולמן. הוא חייך ואמר:

-"אתה צריך לישון, ומהר, מחר מצפה לך יום לא פשוט"

-"כן", נאנחתי, "זה מה שאני הולך לעשות"

-"שים לב יואל", אמר הרב דולמן וקם ממקומו, מושיט לי את ידו, "הבאתי לך את התפילין, הם בתוך התרמיל, אז אין לך יותר תירוצים". אם לא הייתי מכיר את לשונו המושחזת של הרב, הייתי ככל הנראה נעלב, אך מכיוון שהכרתי, חייכתי ברפיון, ונתתי לו לגרור אותי אל תוך הבית, שם בחדר דחוס בארגזים, הייתה מיטה מוצעת במצעים נקיים, נפלתי לתוכה כשאני עדיין עטוף במעיל הפרווה הישן, שהדיף, כך חשתי לפתע, ריח חזק של נפטלין. אני מחבב את ריח הנפטלין, הוא נקשר לי עם זכרונות ילדות עמומים, כמעט מטושטשים, שכל מה שנותר מהם הוא ריחו החזק של הנפטלין, אותו בושם ארונות שקשישים הרבו להשתמש בו בטענה שהוא מרחיק את העש, אך לדעתי הם פשוט חיבבו את הניחוח שלו, זה כמובן עניין של טעם, סיכמתי ביני לבין עצמי לפני שנרדמתי.

שוב חלמתי, שני קשישים על גג של מגדל עשוי אבן חול, הם רחוקים מאוד, ממש נקודה באופק, אך העיניים שלי הופכות לעיניים טלסקופיות, הן מתארכות וחורגות מחוריהן, ואני מכוון אותן ומצמצם את המרחק ביני לבין הזקנים שעל הגג. התמונה עדיין מעט מטושטשת ואני מנסה לסובב את גלגל העין כדי למקד את התמונה, וללא הצלחה.

לאחר שאני מתייאש מנסיונות המיקוד, אני מניח לעינים להיות כמו שהן, ואני מנסה להבחין בפרטים מתוך התמונה המטושטשת. לפתע העין שלי מתמקדת על הנקודה היחידה שהיא בפוקוס, כדור נפטלין עגול ולבן, שנאחז בידיהם הרועדות של הקשישים. הכדור זז ואיתו נעים הקשישים, וכל העת הפוקוס עוקב אחרי הכדור, וכל השאר מטושטש ורועד.

אני שומע את השיחה ביניהם, כאילו אני עומד ממש לידם, בתחילה הם מדברים בווליום בלתי נסבל, שמאיים לקרוע לי את עור התוף, אבל לאחר כמה שניות הווליום מתאזן ואני מתחיל להבין את השיחה.

-"הם לא יבינו מה קורה", רטן אחד הקשישים, קולו רועד ממאמץ.

-"כן, הדור הזה מפונק", ענה לו השני, קולו צרוד ויבשושי, "אם הם היו בדור שלנו, הם כבר מזמן היו שוכבים מתחת לאבנים המלבניות"

-"עסק ביש", חזר הקול הרועד, התמונה מטשטשת לפי צליל דיבורו, "איך הוא סומך עליו, אם היית שואל אותי, זה ממש הימור מסוכן, הוא לוקח ריזיקה"

-"צריך לזכור", חרק הזקן השני, " לא שהוא אגרויסע מציאה, אבל במצב הזה כנראה הוא היחיד שאפשר לסמוך עליו"

-"לא הייתי רוצה לחיות בדור כזה", רעד הקול הראשון, ""אני מקבל חלושס רק מלחשוב שהקצ'קע הזה הולך לעשות את הדבר הזה, מי חשב על זה בכלל בזמנינו, אנחנו היינו צעירים וחזקים כמו שוורים", אמר הזקן, קולו דועך מרגע לרגע, "אני כבר זקן, אני לא אוכל להחזיק את זה לנצח, אבל אני כל כך לא רוצה שהילד יקבל את זה".

-"אין ברירה", הקול החורקני דיבר במהירות, "צריך לסמוך עליו וזהו, אין יותר טוב ממנו כרגע, אנחנו כבר זקנים, אז תשחרר"

שמעתי את המילה האחרונה וקפצתי ממקומי, ניסיתי לרוץ לעבר המקום בו עמדו הקשישים, ובמקביל לעקוב אחר מיקומו של הכדור.  לא הצלחתי לרוץ, פשוט עפתי כמו ציפור אל המגדל, מנופף בפראות בכנפיים לבנות ענקיות שצמחו לי במקום זרועות.

-"איין, צווי, און... דריי", שמעתי את הקשישים סופרים באידיש, וראיתי את הכדור צולל אל עבר הקרקע. צללתי בעקבותיו, האדמה התקרבה אלי במהירות כשהיא נראית מאיימת כפי שלא נראתה לי מעולם, מאיימת לרסק את גופי ולנפץ את עצמותי. מטרים ספורים לפני הקרקע, הבנתי שאני עומד להתרסק, אך לא ידעתי איך לבצע בלימת חירום, אחרי הכל אני לא רגיל להשתמש בכנפים.

לא הייתי צריך לבצע נחיתת חירום, פגשתי את הכדור בעודו באוויר, והוא נכנס לכיס חולצתי בתזמון מושלם. יצאתי מן הצלילה ברגע האחרון, כשרגלי כבר נשרטות מן החצץ שעל הקרקע, נסקתי שוב, דואה על זרם אוויר חם, כל הארץ פרושה מתחתי ממעוף הציפור. הרגשתי שיכור, ונתתי לרוח לסובב אותי בחופשיות, כשאני נושם לרווחה את האוויר הצלול בגובה הרב שעפתי בו.

הכדור שבכיס נתן לי הפוגה קצרה ביותר, הוא הזכיר לי את קיומו במהירות. הרגשתי איך פלג גופי העליון הולך ונעשה כבד יותר מרגע לרגע. הדאיה החלקה והמשכרת, הפכה לקרטוע נטול חן. ניסיתי להנמיך טוס כדי להגיע לנחיתה רכה, אך הרוח העזה ומשקלו הכבד של הכדור, הפכו את המשימה לבלתי אפשרית. איבדתי גובה במהירות, הרוח חובטת בכנפי, פורעת את הנוצות הלבנות, גורמת להן לחבוט בפני ולהסתיר ממני את נתיב הטיסה. ואז הגיעו הפרפרים, בתחילה שלושה פרפרי עש אפרוריים חלפו מול עיני,ותוך שניות חגה סביבי להקה ענקית של פרפרי לילה, מנסה להיצמד אל בגדי, לנגוס בהם. בתוך שניות ספורות כולי הייתי מכוסה במעטה של פרפרים אפרפרים, שדגדגו אותי בכל אזור אפשרי בגוף, וגרמו לי לפרצי צחוק בלתי נשלטים. איבדתי שליטה גם על הטיסה, אלפי הפרפרים נשאו אותי באמצעות כנפיהם הדקיקות, והנחיתו אותי בעדינות על הרצפה, ואז הם הסתערו על בגדי ברעבתנות וכילו אותם בדקות ספורות.

מבעד למסך הפרפרים הבחנתי כי גופי מכוסה בפרווה עבה, בצבע חום. היא חיממה אותי כהוגן, והצילה אותי מן הבושה הגדולה שהייתי עשוי לנחול, אילולי הייתי מצויד בפרווה כזאת. הפרפרים כילו את כל הבגדים שעל גבי, ואז בכוחות משותפים הפכו אותי על גבי והחלו לבלוע ברעבתנות את שאר הבגדים. מותש מן המעוף המוזר, עצמתי לרגע קט את עיני, נמנמתי, וכשפקחתי אותן כל הפרפרים נעלמו, על חזי נותר ריבוע לבן של בד, הכיס של חולצתי, בתוכו היה מונח כדור הנפטלין הלבן. עשים לא אוכלים דברים שנגע בהם נפטלין, יש גבול למה שיכול לקרות בחלום.

ניסיתי להרים את הכדור, הוא היה כבד ולא הצלחתי להזיז אותו ממקומו. ניסיתי להתרומם ממשכבי אך הכדור לא אפשר לי לנוע אפילו מעט. ריכזתי את כל כוחותי, אימצתי את השרירים והתרוממתי ממקומי. מצאתי את עצמי יושב על המיטה כשפיו הפעור של קבדה, היה המראה הראשון בו נתקלו עיני.

קבדה לא פער את פיו בגלל שהופתע ממני, הוא פשוט ניסה לצלם באמצעות הטלפון הסלולרי את שיניו, שזהרו לאורה של קרן שמש שחדרה לתוך פיו מחרך קטן בקיר. הוא הבחין במבטי המופתע, אך התעלם ממני, סיים לצלם את שיניו הבוהקות, ואז פנה אלי תוך כדי שהוא מתופף על מסעד הכסא שעליו ישב:

-"בוקר טוב בן אדם, איך אתה מרגיש, עשה טובה ופשוט את הפרווה, היא עושה לך מראה קשיש"

-"אתה צודק, קבדה", עניתי בחיוך, הרגשתי שהשינה לא הספיקה לרענן אותי, הייתי שטוף זיעה וגופי התחנן למקלחת טובה. "תעזור לי בבקשה להוריד את המעיל".

-"אתה חייב להתקלח", ציין כשראה את בגדי ספוגי הזיעה, "בוא אני אקח אותך למקווה, נסדר לך גם בגדים נקיים והכל".

-"אמרת למקווה?", שאלתי בתדהמה, "אתה בטוח שיש פה כזה דבר?".

-"למה לא?", השיב קבדה, "יש בתלתן מגוון של אנשים, לבנים ושחורים, כתומים וסגולים, ואפילו אפורים", במילה האחרונה הוא קרץ והצביע על עצמו. "יש פה מקווה מעניין למדי, בוא, תיפרד מחצבאני, ואני מחכה לך עם התרמיל שלך בפסיכומוביל-אולטרה- סטיישן".

חצבאני המתין לי במטבח,אוחז בידו כוס נייר חד פעמית, ואריזות קטנות של קפה וסוכר, בפינת החדר עמד סמובר נחושת ענק, עננת אדים מעטרת את ראשו.

-"בוא, תכין לעצמך קפה", אמר חצבאני, קולו צרוד מן השינה, "יש פה הכל חד פעמי, אבל גם אם לא, אני אוכל רק כשר, אבל לא נראה לי שמספיק כשר בשבילך", הוא פרש את כף ידו בצער, "אני למשל אוכל חגבים, זה מה שהיינו אוכלים בחצר הגדולה כקינוח לסעודת ליל שבת".

-"תודה שדאגת לי", עניתי, בוחש את הקפה במהירות, "זאת תהיה חוצפה מצדי אם אבקש ממך להתלוות אלי אל החצר בכדי שאוכל לעשן את הסיגריה של הבוקר?", שאלתי.

-"אין בעיה, יואל", הוא הנהן במרץ, "בוא איתי, נעשן ביחד, אני אביא משהו לעשן, צא, צא אני כבר מגיע", אמר ונעלם בפתחו האפלולי של אחד מן החדרים.

יצאתי אל החצר, ביום היא הייתה יפה בהרבה מאשר בלילה, סוכת הגפנים, שהתבררה כשיח המטפס שכיניתי אותו בשם הגנרי "קיסוסית", הטילה את צלה על הרחבה הקטנה, לאור השמש הבחנתי בדוגמה העדינה שעיטרה את המרצפות, שהיו סדוקות ובין הסדקים צמחו פרחי בר בעלי עלי כותרת זעירים. ספסל העץ הכבד היה צבוע בכחול אינדיגו, וקרני השמש קישטו אותו בצלליות מרהיבות. כלי חרס צבועים בכל קשת הצבעים, היו פזורים בכל פינה אפשרית, ראשי רקפות ונוריות, מעוטרות בטיפות טל נוצצות, הציצו בביישנות מתוך הכדים המקושטים, וציפורים עדינות ויפות, כמותן לא ראיתי בשום מקום למעט באנציקלופדיות, התעופפו בתזזית בין ענפי הקיסוסית, כשהן מדגימות את כשרון השירה שלהן לכל דורש.

העשן שעלה מהסיגר הגדול שחצבאני אחז בין אצבעותיו, גרם לי להתיק את מבטי מנפלאות החצר, ולהחזיר את מבטי אל פניו המסקרנות של האיש שאירח אותי.

-"זה, אני לא מעשן תמיד, רק כששליבוביץ מביא לי מהקריביים", אמר והשתעל עשן סמיך.

-"זה בסדר", אמרתי, "אתה לא צריך להתנצל, ובפני, אין צריך לומר שלא צריך"

-"התנצלתי בפני עצמי", אמר חצבאני, "ניסית פעם להתנצל בפניך?", תלה שאלה באוויר.

לא השבתי,  אך חשבתי שאכן כדאי לי בהזדמנות לבקש מעצמי סליחה, ולו רק בכדי לחוש את אותה הרגשה עילאית של שליטה עצמית, תהיתי אם חצבאני בעצמו ביקש אי פעם סליחה מעצמו, או שהוא רק שאל שאלה רטורית שהוא חשב עליה באותה שניה.

השתיקה התמשכה, מידי פעם החלפתי איתו מבט, ושוב חזרתי לבהות בדוגמת המרצפות. השתיקה בחברתו גרמה לי לסיפוק, לתחושת נינוחות ושייכות, אדם שאתה יכול לשתוק בחברתו ולחוש בנוח, הוא בדרך אדם שאתה יכול לסמוך עליו, לדעת שלא יבקר אותך על פעולה או היסוס שלך, לפני שיבדוק את כל המרכיבים שלה, ויוודא כי אין דרך טובה יותר לעשות זאת.

סיימתי לעשן, קינחתי בלגימה אחרונה של קפה, להעביר את טעם הלוואי של העישון. אחר כך נעמדתי מול חצבאני והושטתי לו את ידי. הוא לחץ אותה, ידו הייתה איתנה ומחוספסת, בעלת מגע יבש וחם.

-"אתה הולך", קבע חצבאני, "להתראות"

-"כן, אני הולך", עניתי, "אך חוץ מאשר התרמיל הנפוח שעל גבי, אני נושא בתוכי את הסיפור המיוחד שלך", כשחשתי בדמעה שמאיימת משום מה לצוץ, הוספתי מיד, מסווה את המחנק שבקולי, "אני עוד אשוב לכאן, אל תדאג, תודה לך חצבאני".

השארתי את חצבאני עומד בחצרו, בודד בין שיחי קיסוסית, הכתפתי את התרמיל, ומיהרתי לפסיכומוביל של קבדה שהמתין לי בפתח החצר. ממערכת הסטריאו של הפסיכומוביל, בקעה מוזיקה אפריקאית עליזה, ולידו, בעיניים עצומות, קבדה היה שקוע בריקוד מסבך רגלים, כל גופו מתנועע בקצב המנגינה, ידיו מתנופפות לכל עבר, ורגליו מעלות ענני אבק קטנים, שזהרו באור הבוקר למספר שניות, עד ששקעו ופינו את מקומם לעננים אחרים.

-"קבדה!", צעקתי, מנסה לגבור על הווליום הגבוה של המוזיקה.

קבדה התאפס, תוך פחות משניה הוא חזר לעצמו, פנה אל הפסיכומוביל, נטל ממני את התיק והטיל אל תוך תא המטען הקטן, ובטרם שקעו ענני האבק מן הריקוד, הם כוסו בענן אבק ענק שהפיקו גלגלי הפסיכו, כתוצאה מנסיעתו המהירה של איש הצללים, קבדה.

אוטוביוגרפיה בדיונית פרק י.

חצבאני הפסיק לרגע את הסיפור, קם ממקומו, פסע לעבר המקרר והוציא ממנו בקבוק ערק "עלית", עם איור האיילות המפורסם.

-"זה כשר בד"ץ", אמר, והצביע על חותמת הכשרות שהתנוססה על התווית."זה, הרב אריה הביא לי".

-"זה בסדר", עניתי, "רק תביא בכוס חד פעמית".

חצבאני מזג את המשקה לשני כוסות חד פעמיות, הוסיף קרח, והושיט לי את אחת הכוסות.

-"לחיים", קרא, והערה לתוך גרונו את כל תכולת הכוס.

-"לחיים", עניתי לו, "ברוך... שהכל נהיה בדברו", חצבאני ענה אמן, ואני לגמתי לגימה קטנה מן הכוס והנחתי אותה על השולחן הקטן. לפתע נדלק האור, ומוזיקת ג'אז החלה להישמע בחדר, כנראה שהסתיימה הפסקת החשמל. חצבאני ניגש אל הפטיפון שניגן את המוזיקה, ועמד לכבות את המוזיקה.

-"אל תכבה", אמרתי לו, "אולי רק תנמיך, אני ממש אוהב את זה".

הוא הסתכל עלי בהפתעה, "בטוח?", הוא שאל, "או שאתה אומר זאת בגלל שאתה לא רוצה לפגוע בי?"

-"מה הקשר לפגוע בך?", שאלתי, "אני פשוט נהנה מזה מאוד, אבל אם אתה מאוד רוצה, אתה יכול לכבות". לא הבנתי אם שאלתו באה מתוך רגש נחיתות, או בשל בואו מסביבה תרבותית שונה, בה לא נהוג אולי להשמיע מוזיקה בלא אישור. ליתר ביטחון התנועעתי מצד אל צד לפי הקצב, להוכחת הנאה.

-"ומה קרה אז", שאלתי את חצבאני, "עזבתם את החצר?"

-"אתה מקדים את המאוחר", ענה חצבאני, "אמי לימדה אותי, שכששומעים סיפור, צריך לתת למספר לקבוע את הקצב, כי גם הוא, לצד שאר המרכיבים, גורם לסיפור להיות מעניין יותר, או פחות".

-"לא התכוונתי לקבוע את הקצב", מחיתי, "רק רציתי שתמשיך לספר, זה ממש מעניין אותי מה קרה".

-"שזה אומר לקבוע את הקצב", ענה חצבאני בחיוך, "אבל על כך ייסלח לך, רק תגמור את הערק, זה ערק טוב".

לגמתי במהירות את הערק, מנסה להסתיר את העווית שחלפה בפני כתוצאה מהמפגש בין הלוע שלי לאלכוהול. הוא עקב אחר תנועותי בעיון, פניו מביעות סקרנות, וכשסיימתי, הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך לספר.

"הפגישה בין הסב לפורע, נמשכה מספר שעות, המבוגרים שבינינו הביעו חשש, כי אירע דבר מה חמור, כזה שעשוי לגרום לאמי לדמוע, ולדוד רפאל לשבת כשראשו בין ידיו, ומרפקיו מושענים על ברכיו. הילדים לעומת זאת, היו אופטימיים בהרבה, אימת הפורעים כמעט שנשכחה, ולמעט העובדה שהיינו כלואים בתוך הבית ולא יכלנו לשחק בחוץ, חיינו התנהלו כרגיל. אל תשכח שהיינו רגילים להיות כלואים, מיום לידתי לא יצאתי מן החצר הגדולה, ולמעט הצצה נדירה מן המגדל של הסב, ברגע של חסד, לא ראיתי את העולם שמעבר לחומה, רק את השמים, עם העננים שבאו והלכו להם.

בשעת אחר צהריים מאוחרת, יצאו הסב והפורע מן הבית, הם צעדו זה לצד זה בנחת, משוחחים, אך משהו בקצב ההליכה של הסב, רמז לנו שמשהו לא טוב קרה. כתפיו השמוטות, מבטו, שתמיד היה נישא אל על, היה כבוש בקרקע, ידיו החסונות, היו תלויות לצד גופו, והטלטלו לקצב הליכתו, כל אלו שידרו לנו את התבוסה, את החידלון שככל הנראה חש באותה שעה.

הפורע נעמד במרכז החצר, הוא שלף את חרבו, ונעץ אותה בקרקע. הוא הביט לכל עבר, מוודא כי כל הנוכחים הבחינו באקט שלו. כשווידא כי אכן זכה למלוא תשומת הלב, הוא חייך בסיפוק, אחר כך קער את ידיו סביב פיו והכריז:

-"כולם להגיע לכאן!", הוא חזר על דבריו מספר פעמים, ולבסוף הוסיף, "ומהר!".

חייליו, או נאמניו, אני פשוט לא יודע איך לקרוא לאספסוף הזה, עמדו כל העת ובהו במתרחש. אני חושב שהם היו המומים שהמנהיג שלהם, פתח בכלל במשא ומתן עם מישהו, כנראה שהם היו רגילים להיכנס, לבזוז ולרצוח, ולבסוף לחגוג את נצחונם לאורך הלילה.

אנחנו, מזורזים ע"י אמי והדודים, ירדנו במהירות אל החצר, כשכל אחד מצוייד בתרמיל אישי, שנארז לו ע"י אמי. חלק מהתרמילים היו מאולתרים מציפיות של כרים, מצויידים ברצועות מאולתרות מחגורות או כתפיות.בכל תרמיל נארזו מעט בגדים, כמה פיתות ושתיה, ירקות ודברים כאלה. ההורים הזהירו אותנו לבל נאבד את התרמילים בשום אופן, ואנחנו קיימנו את ההוראות באדיקות, כפי שהורגלנו.

התייצבנו במעגל גדול סביב הסב והפורע, פנינו מופנות למרכז, אך עינינו מדלגות בחשש ובסקרנות אל עבר האספסוף אשר מילא את הפתחים שנפערו בחומה. הם אחזו בנשקיהם כשהם מכוונים לעברנו, פניהם המזוקנות שהציצו מתוך הגלימות המהוהות שלבשו, הביעו אכזבה מן המצב, הם רצו דם, וקבלו המתנה משמימה ליד חומות מנופצות. חששנו מהם ובצדק, אך מצב זה לא נמשך זמן רב, מנהיג הפורעים סימן לעברם בידו, והללו הניחו את נשקיהם על הקרקע והתיישבו לצידם בשיכול רגליים.

המנהיג המתין עד שכל אנשיו ישבו בדממה, ואז הוא פתח בדבריו.

-"אחים שלי, בימים כתיקונם היינו כעת ישובים סביב למדורה, סועדים את נפשנו בבשר הכבשים האלה, הפועות שם בדיר",

חשתי כי תיאוריו הציוריים לא מצליחים לחפות על התוכן האכזרי של דבריו

"מטיבים את ליבנו במשקאות מן המרתף, ומחלקים בינינו את השלל" הכריז המנהיג בהבעת התעלות. "מה שאתם רואים פה היום, לא יחזור שוב, כי בעולמנו לא קיימים אנשים אציליים ונועזים כמו האיש שעומד לצידי", אמר והצביע על הסב שעמד לצידו שמוט כתפיים. "יש בו גבורה של לוחם, תושיה של מרגל, ותעוזה של שודד, הוא הצליח לפגוע במקומות שכל היתר החטיאו, ויותא מכל, הצליח לגרום לי, בפעם הראשונה בחיי, לשנות ממנהגי, ולהעניק לכל צאצאיו, את היקר מכל.."

וכאן הוא עצר את דבריו, בחן את העומדים סביבו בעיון, ולבסוף המשיך בדבריו.

-"הענקתי לכם היום במתנה, את החיים, ועוד אי אלו הטבות, שאיש מלבדכם לא זכה להם מעולם. אתם כרגע אורזים את כל אשר תספיקו לארוז, ומיד כשתשקע השמש, אתם וטפכם תצאו מן החצר שלכם, שטיפחתם אותה במשך השנים, בעבורנו כמובן, ולא תשובו עוד לעולם!"

האספסוף הריע לפורע והוא היסה אותם בתנועת יד קלילה.

-"אך לא אותיר אתכם בלי מקום מגורים, אתם תעברו כעת לבית חסות שלנו, במרכזה של דרבנט, ושם, אבל רק שם תהיו מוגנים, מילה של סרחאן טמרלנייב"

כעת ידענו מהו שמו של הפורע, לא חשנו כל רגש מיוחד לשמע השם, והוא לא עורר בנו את החלחלה שהוא ביקש להעביר ע"י האזכור, בורותנו בענייני המדינה והמתרחש בה, גרמה לשמו להישמע כמו עוד אחד מהשמות של הכפריים הנבערים שלעיתים הוכנסו אל החצר כדי לסלק את גללי הכבשים, או לבתר נבלה של שור שהתפגר.

-"רוצו ותרוויחו!" הכריז סרחאן, ואנחנו קמנו על רגלינו מוכנים למאמץ ההצלה האחרון, סרחאן עצר אותנו לפתע ואמר.

-"רק שתדעו, את הזהב שלכם, כדאי שתשאירו פה, כי לא ניתן לאיש להוציא מכאן את הזהב," הכריז, ראיתי את מבטי האכזבה כל פני הדוד רפאל, וגם את הזיק שנדלק בעיניו מיד לאחר מכן. "אתם יכולים לרוץ", סיים.

ואנחנו רצנו, מרוץ טירוף של אנשים נואשים, שמנסים, בדקות הבודדות שניתנו לנו, לשמר זכרונות של שנים, ליטול מכל הבא ליד, את כל הבא ליד. אנשים נשים וטף דילגו במדרגות, פתחו דלתות בפראות, נברו בארונות בקדחתנות, מחפשים את החפץ ההוא שיזכיר להם את העבר המפואר, את התהילה.

את הדוד רפאל לא עניינה התהילה, הוא פנה מיד אל חדר התינוקות, הסיט את אחת המיטות, והרים אריח רופף. מן החור שנפער הוא שלף מספר שקיקי בד קטנים, חייך בסיפוק, ופנה אל עבר המטבח. עקבתי אחריו, הוא מזג לעצמו מים בכוס גבוהה, והניח אותה על השולחן. ביד רועדת הוא פתח את אחד השקיקים, אצבעותיו התעכבו מעט בתוכו, נעו אנה ואנה, ולבסוף יצאו, כשהם אוחזות ביהלום נוצץ. הדוד רפאל אחז את היהלום בין אצבעותיו, הביט בו אל מול האור הצהבהב של בין הערביים, חייך שוב את אותו חיוך מסתורי, והניח אותו על לשונו. הוא היסס למספר שניות, ולאחר מספר שניות, נטל את כוס המים ועירה אותה אל תוך פיו, כשהמים סוחפים בדרכם את היהלום, באותו אופן שבו בולעים גלולות.

מעודד מן ההצלחה, הוא החל לבלוע במהירות את כל היהלומים שנותרו בשקיק, גם את היהלומים שבשקיק השני. כל העת הוא לא הבחין בי, עומד המום בפתח החדר ובוהה בו. לפתע הוא התעשת, הרים את עיניו, ונעץ בי את מבטו החמור. יעלתי להבחין שמעבר לארשת הקשוחה שלבש, הסתתר פחד איום. הוא סימן לי באצבעו שאתקרב אליו, וכשהתקרבתי, רועד בכל גופי, הוא רכן אלי, אחז בידי בכח, ולחש אל תוך אוזני:

-"שאיש בעולם לא יידע מזה, אתה שומע?"

הנהנתי בראשי בהסכמה, אך הוא לא ממש התרשם מכך.

-"אני רוצה שתבטיח לי", קולו היה נמוך, כמעט בלתי נשמע. "תבטיח!"

-"אני מבטיח", אמרתי, והתכוונתי לכך בכל לבי, לא מפני שחששתי מהדוד רפאל, פשוט חשבתי שאיש לא יאמין לי אם אספר להם על איש שבולע יהלומים כמו גלולות.

-"עכשיו תלך מפה ומהר, חפש לעצמך איזה מזכרת, השמש שוקעת עוד דקות ספורות", אמר, "לך כבר".

רצתי משם במהירות, כשאני מחפש לעצמי איזו מזכרת, משהו שיהיה מספיק משמעותי, שיסמל לי את החיים שידעתי. חיפשתי בכל הבית, ערמות הבגדים שהיו מוטלות על הרצפה, הסתבכו ברגלי הצעירות וגרמו לי למעוד שוב ושוב. מחמת הלחץ לא הצלחתי להתרכז ולהזכר היכן מונחות שכיות החמדה, כפי שכינו אותם המבוגרים. פתחתי ארונות, רצתי בין פינות החדרים, אך כל חיפושי העלו חרס בידי.

מן החצר נשמע קולו של הפורע, סרחאן, מכריז בקול:

-"נותרו לכם שתי דקות בדיוק, מהרו ותצאו בזמן, אני מסיר את אחריותי ממי שישאר שניה לאחר הזמן שקצבתי"

מיהרתי לרדת במדרגות לכיוון החצר, ומרוב חפזוני מעדתי ונפלתי במישורת שבין שתי הקומות. לרגע שכבתי המום על הרצפה, אך מיד נעמדתי על רגלי, כי כששכבתי על הרצפה, הבחנתי לפתע בארון הקיר, מעין "בוידם" שהיה ממוקם לצד המישורת. פתחתי את הארון במהירות, ומה שהתגלה לעיני היה ארגז עץ נעול. הוא לא היה גדול במיוחד, אך בשביל ילד קטן כמוני הוא היה כבד מאוד.

במהירות משכתי את הארגז לעברי, ונשאתי אותו בין זרועותי, משעין אותו על ראשי. ירדתי מהר ככל שיכלתי במורד גרם המדרגות, ויצאתי אל החצר.

במרכז החצר עמדו כל בני המשפחה, נושאים בידיהם ערימות של חפצים, מלבד התרמיל שאמי חילקה לכל אחד כבר קודם. כל ערימה אפיינה את נושאיה, בעוד סבי נשא ערימת ספרים, וצרור מגילות, הדודה לבנה נשאה וילון מגולגל ומספר גלימות רקומות. אמי החזיקה את פמוטי הכסף ביד אחת, ותמונה גדולה בידה השניה. הדוד רפאל לא החזיק דבר, רק חבש לראשו כובע פרווה ישן, מעוטר בנוצת פסיון. אחיטוב החזיק בידיו טליה צעירה, שפעתה בהתרגשות אך לא זכתה ליחס כלשהו מהסובבים, למעט אחיטוב עצמו, שליטף אותה בחיבה ומלמל באזניה מילות חיבה כבשיות. שרה הזקנה אחזה בקצה של שטיח שנשרך מאחוריה על החצץ, ואבי, שקט כתמיד, החזיק את מגילת היוחסין שלנו, ושק מלא בתשמישי קדושה, סידורים וספרי קודש, סכין שחיטה, שופר, ועוד אי אלו דברים, שבלטו מן השק וגרמו לו להראות גבשושי במיוחד. כל הנוכחים נעצו את מבטיהם בי, ואני עמדתי בפתח החצר, קפוא, הארגז הכבד על זרועותי.

ראשונה התעשתה אמי, היא השליכה את אוצרותיה על הקרקע, והתחילה לרוץ לעברי. סרחאן בלם אותה מיד בצעקה:

-"עצרי אשה!" הוא פקד, "הילד יביא את זה לבד, ואם לא, אז הוא לא יזכה להגיע איתכם!"

אמי פרצה בבכי, ואני החלטתי את ההחלטה המכוננת של חיי, אני אביא את הארגז בכוחות עצמי, לא משנה מה יעמוד בדרכי. חרקתי בשיני, והתחלתי צועד לעבר מרכז החצר, כשכל הבריות שבחצר, מלוות אותי במבטיהן, הרגשתי שאפילו הכבשים עוצרים את לעיסתם ומביטים בי. הארגז העיק והכביד, הרגשתי ששרירי נקרעים או נמתחים, זיעה שטפה את פני וצרבה את עיני, ורגלי איימו להתקפל ולקרוס תחתיהן.

עברתי את רוב הדרך, בשלב זה לא שמעתי אף צליל, מלבד נשימותי הכבדות, החצץ שנרמס תחת רגלי, וחריקת העצמות שבגבי. נותרו לי כמה שניות שמעתי לפתע צליל שלא אשכח לעולם, צליל דריכה של רובה ציד.

הרמתי את מבטי, וראיתי רק עיניים, עיניים פעורות באימה, אחר כך ראיתי ידים, ממוללות קצוות של חולצות, חבוקות ולפותות זו בזו, מאוגרפות עד זוב דם. החלטתי שאני לא הולך לאכזב אותם, וגם לא לוותר. הסבתי את מבטי לכיוון סרחאן, והבטתי אל תוך עיניו השחורות. לרגע הוא בהה בי ללא תנועה, אך לאחר כמה שניות הוא מיצמץ, מצמוץ יחיד, שאני פירשתי אותו כהסכמה. בכוחותי האחרונים הנפתי את הארגז אל מעל לראשי, וחציתי בריצה מאומצת את המטרים הבודדים שחצצו ביני ובין המעגל, ומיד התמוטטתי על הקרקע, מעולף, הארגז חבוק בידי, המראה האחרון שהספקתי לראות הוא את המבט הגאה בעייניה של אמי."

חצבאני הפסיק את שטף דיבורו, והסיט את מבטו לעבר פינת החדר, עקבתי אחר מבטו, ועיני נתקלו בארגז עץ מעוטר, אותו ארגז שממנו נטל קודם לכן את הכובע.

-"הארגז?", שאלתי את חצבאני.

-"הארגז", הוא הנהן, "וגם הכובע, אותו כבר ראית קודם", הצביע לעבר כובע הפרווה החבוט המונח על המדף. "עכשיו אני אספר לך על הכובע", אמר והמשיך לספר את סיפורו.

-"מהרגע בו התמוטטתי, ועד הרגע שהתעוררתי בדירה הטחובה בשוק של דרבנט, אינני זוכר דבר. אמי סיפרה לי שסרחאן הביא משאית אל החצר, וכולם הועלו עליה והובלו אל הדירה שבה שהינו. היא סיפרה לי על הסכם מיוחד בין הפורעים לסב, המתיר לנו לקבור את מתינו בבית הקברות הקטן שבצד החצר, ועל ההבטחה של סרחאן שלא יחלל את בית הכנסת בשום מקרה.

הדירה הייתה קטנה וצפופה, ובקושי הכילה את כולנו, זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בצפיפות, מלבד הצטופפותם של הכבשים ליד השוקת. החידושים שהיו בדירה העסיקו את הנשים, שהתפעלו מן הברז שהיה מותקן במטבח, ומקלות ההפעלה שלו. אבי והסב ועוד אחד מהדודים, יצאו אל השוק לקנות מזון, והילדים התגודדו על יד החלון, מתלהבים מן השוק התוסס שנשקף ממנו. הטליה של אחיטוב התרוצצה בחדר הגדול, מלקטת פירורים מן הרצפה, ופועה בקול מעורר רחמים.

חיפשתי את הדוד רפאל, מצאתי אותו שוכב על מיטה בחדרון קטן, ובקבוקי זכוכית בגדלים שונים היו פזורים סביבו.

נכנסתי אליו, הוא נראה חיוור ותשוש, וכמעט שלא התנועע, מדי פעם התעוותו פניו בכאב, ואז חזרו להיות קפואות ונואשות. התקרבתי אליו, הוא פקח את עיניו והביט בי, אפילו חייך.

-"אתה זוכר את ההסכם?" שאל אותי בלחישה, שונה כל כך מהלחישה שלחש לי אמש.

-"זוכר", אישרתי בלחישה, "אבל מה קרה לך?" שאלתי אותו, "איך אתה מרגיש"

הדוד רפאל היסס, אחר כך ענה:

-"כנראה שהיהלומים גרמו לי לסתימת מעיים קשה, אני מרגיש איום ונורא, איום ונורא", חזר ואמר.

-"סיפרת למישהו מה קרה לך?", שאלתי אותו.

-"לא, הם חושבים שסתם קילקלתי את הקיבה", הוא ענה, "וגם אתה לא תספר, כי אתה זוכר שהבטחת, נכון מיכאל?" שאל.

-"נכון", עניתי, "ברור שאם אתה לא רוצה שאספר, אין סיכוי שאספר", שיקרתי.

-"בוא הנה" אמר הדוד רפאל, "יש לי משהו בשבילך", הוא שלח את ידו אל מתחת לכר שעליו השעין את ראשו והוציא את כובע הפרווה.

-"תתכופף" הוא לחש, וכשהתכופפתי הוא חבש את הכובע על ראשי, הגביה את ראשי כך שעיניו יפגשו את עיני, וחייך.

-"הכובע הזה מגיע למעשה לאביך", הסביר הדוד, "אך אביך מעולם לא חבש אותו, הוא סירב לקבל אותו, הכובע הזה עובר בירושה בין בכורות משפחת חצ'נבראני, ובשל כך הוא מגיע לך, קח אותו, ושמור אותו לעצמך, כי זה נכס של משפחה דגולה".

הורדתי את הכובע ואחזתי אותו בידי, קצת במבוכה, ופניתי לצאת מן החדר, הייתי חייב לשתף את אמי במצבו של הדוד, כשעמדתי בפתח החדר הוא קרא לי לשוב אליו. חזרתי, הוא התיישב במאמץ על המיטה, חייך חיוך רחב, מצליח להסתיר לשניות מספר את מצבו, הוא לקח את ידי ולחץ אותה בחום.

-"ראיתי איך עמדת בעומס של הארגז, למרות שלא היה לך מושג מה מסתתר בתוכו", אמר רפאל, "הארגז שהיצלת במאמץ כה גדול, הוא ארגז הנסיעות העתיק של מארה בכבודו ובעצמו, כל חייו ומסעותיו מתועדים בתוכו, המשך לשמור עליו, מיכאל".

-"תודה רפאל", עניתי, "מעכשיו אני אעריך אותו עוד יותר מבעבר, אך יותר מכל", אמרתי וחייכתי, למרות שהייתי מודאג מאוד, כי פניו של הדוד התכווצו בעווית, "אני מעריך אותך על תשומת הלב שלך לכל הפרטים האלה, ועל כך שטרחת להשמיע באזני את השבחים, תודה רפאל"

הדוד רפאל חייך, ורגע לאחר מכן הוא קרס על המיטה מחוסר הכרה, קראתי במהירות לאמי, תוך כדי שאני מספר לה את סיפור היהלומים, היא הזעיקה עזרה, והדוד רפאל פונה לבית החולים המקומי, שם נותח על ידי רופא שהיה הגון למחצה, הוא החזיר לדוד את מירב היהלומים, אך גם נטל לעצמו כמה מהם.

רפאל לא החלים כתוצאה מן הניתוח, וחזר לתפקד באופן חלקי בלבד, ככל הנראה הוא לקה בזיהום פנימי כתוצאה מהתנאים הסניטריים הלקויים ששררו בבית החולים, ולאחר כמה שבועות של סבל, הוא החזיר את נשמתו ליוצרה ונקבר בלוויה קטנה בבית הקברות הקטן שבצד החצר הגדולה, לווייה שבה השתתף סראחאן, שהכריח את כל הנוכחים בה, להאזין להספד בן כמה שעות, תחת השמש הקופחת.

כשחזרנו מן ההלוויה, אמי לקחה אותי אל החדר שבו שכב הדוד רפאל על ערש דווי. מבין הכרים היא שלפה מעטפה ובה מכתב מהדוד רפאל, בו הוא מודה לי על כך שלא קיימתי את הבטחתי, ומוריש לי את כל רכושו – שקיק היהלומים שנותרו לפליטה. היא הושיטה לי את השקיק ואמרה:

-"זה שלך בן, זה מגיע לך"

לקחתי את השקיק, בחרתי מתוכו יהלום אחד, ואת כל היתר החזרתי לאמי. בתחילה היא סירבה לקבל אותו, אך לאחר שהתעקשתי שתיקח אותו, היא נטלה אותו, והודתה לי. היהלומים שימשו אותה לאורך המסע הארוך שלנו, והצילו אותנו ממוות ברעב.

ואני נשארתי עם ארגז, מלא בזכרונות, שהולך אתי עד היום לכל מקום".

חצבאני סיים את סיפורו, נשען לאחור בכורסתו, ושקע בשינה עמוקה. אני נשארתי ער עוד כמה דקות, מהרהר בסיפורו המהפנט של חצבאני, שוכח לגמרי מכל מה שעבר עלי ביום האחרון, ומחשבותי מדלגות במעלה הרי הקווקז, אל החצר הגדולה בדרבנט, אל הכפר העתיק אבא – סאווא, ואל מחוזות אפורים וקשים של חיי נדודים אכזריים, שנגזרו ביום בהיר על משפחה תמימה, ושינו את חייהם ללא היכר.

כמעט שנרדמתי כמו חצבאני, אך לפתע ראיתי את פניו המזוקנות של הרב דולמן חולפות מול החלון, לאחר כמה רגעים הוא עמד לידי, ושאל:

-"התפללת כבר ערבית?"