חצבאני הפסיק לרגע את הסיפור, קם ממקומו, פסע לעבר המקרר והוציא ממנו בקבוק ערק "עלית", עם איור האיילות המפורסם.
-"זה כשר בד"ץ", אמר, והצביע על חותמת הכשרות שהתנוססה על התווית."זה, הרב אריה הביא לי".
-"זה בסדר", עניתי, "רק תביא בכוס חד פעמית".
חצבאני מזג את המשקה לשני כוסות חד פעמיות, הוסיף קרח, והושיט לי את אחת הכוסות.
-"לחיים", קרא, והערה לתוך גרונו את כל תכולת הכוס.
-"לחיים", עניתי לו, "ברוך... שהכל נהיה בדברו", חצבאני ענה אמן, ואני לגמתי לגימה קטנה מן הכוס והנחתי אותה על השולחן הקטן. לפתע נדלק האור, ומוזיקת ג'אז החלה להישמע בחדר, כנראה שהסתיימה הפסקת החשמל. חצבאני ניגש אל הפטיפון שניגן את המוזיקה, ועמד לכבות את המוזיקה.
-"אל תכבה", אמרתי לו, "אולי רק תנמיך, אני ממש אוהב את זה".
הוא הסתכל עלי בהפתעה, "בטוח?", הוא שאל, "או שאתה אומר זאת בגלל שאתה לא רוצה לפגוע בי?"
-"מה הקשר לפגוע בך?", שאלתי, "אני פשוט נהנה מזה מאוד, אבל אם אתה מאוד רוצה, אתה יכול לכבות". לא הבנתי אם שאלתו באה מתוך רגש נחיתות, או בשל בואו מסביבה תרבותית שונה, בה לא נהוג אולי להשמיע מוזיקה בלא אישור. ליתר ביטחון התנועעתי מצד אל צד לפי הקצב, להוכחת הנאה.
-"ומה קרה אז", שאלתי את חצבאני, "עזבתם את החצר?"
-"אתה מקדים את המאוחר", ענה חצבאני, "אמי לימדה אותי, שכששומעים סיפור, צריך לתת למספר לקבוע את הקצב, כי גם הוא, לצד שאר המרכיבים, גורם לסיפור להיות מעניין יותר, או פחות".
-"לא התכוונתי לקבוע את הקצב", מחיתי, "רק רציתי שתמשיך לספר, זה ממש מעניין אותי מה קרה".
-"שזה אומר לקבוע את הקצב", ענה חצבאני בחיוך, "אבל על כך ייסלח לך, רק תגמור את הערק, זה ערק טוב".
לגמתי במהירות את הערק, מנסה להסתיר את העווית שחלפה בפני כתוצאה מהמפגש בין הלוע שלי לאלכוהול. הוא עקב אחר תנועותי בעיון, פניו מביעות סקרנות, וכשסיימתי, הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך לספר.
"הפגישה בין הסב לפורע, נמשכה מספר שעות, המבוגרים שבינינו הביעו חשש, כי אירע דבר מה חמור, כזה שעשוי לגרום לאמי לדמוע, ולדוד רפאל לשבת כשראשו בין ידיו, ומרפקיו מושענים על ברכיו. הילדים לעומת זאת, היו אופטימיים בהרבה, אימת הפורעים כמעט שנשכחה, ולמעט העובדה שהיינו כלואים בתוך הבית ולא יכלנו לשחק בחוץ, חיינו התנהלו כרגיל. אל תשכח שהיינו רגילים להיות כלואים, מיום לידתי לא יצאתי מן החצר הגדולה, ולמעט הצצה נדירה מן המגדל של הסב, ברגע של חסד, לא ראיתי את העולם שמעבר לחומה, רק את השמים, עם העננים שבאו והלכו להם.
בשעת אחר צהריים מאוחרת, יצאו הסב והפורע מן הבית, הם צעדו זה לצד זה בנחת, משוחחים, אך משהו בקצב ההליכה של הסב, רמז לנו שמשהו לא טוב קרה. כתפיו השמוטות, מבטו, שתמיד היה נישא אל על, היה כבוש בקרקע, ידיו החסונות, היו תלויות לצד גופו, והטלטלו לקצב הליכתו, כל אלו שידרו לנו את התבוסה, את החידלון שככל הנראה חש באותה שעה.
הפורע נעמד במרכז החצר, הוא שלף את חרבו, ונעץ אותה בקרקע. הוא הביט לכל עבר, מוודא כי כל הנוכחים הבחינו באקט שלו. כשווידא כי אכן זכה למלוא תשומת הלב, הוא חייך בסיפוק, אחר כך קער את ידיו סביב פיו והכריז:
-"כולם להגיע לכאן!", הוא חזר על דבריו מספר פעמים, ולבסוף הוסיף, "ומהר!".
חייליו, או נאמניו, אני פשוט לא יודע איך לקרוא לאספסוף הזה, עמדו כל העת ובהו במתרחש. אני חושב שהם היו המומים שהמנהיג שלהם, פתח בכלל במשא ומתן עם מישהו, כנראה שהם היו רגילים להיכנס, לבזוז ולרצוח, ולבסוף לחגוג את נצחונם לאורך הלילה.
אנחנו, מזורזים ע"י אמי והדודים, ירדנו במהירות אל החצר, כשכל אחד מצוייד בתרמיל אישי, שנארז לו ע"י אמי. חלק מהתרמילים היו מאולתרים מציפיות של כרים, מצויידים ברצועות מאולתרות מחגורות או כתפיות.בכל תרמיל נארזו מעט בגדים, כמה פיתות ושתיה, ירקות ודברים כאלה. ההורים הזהירו אותנו לבל נאבד את התרמילים בשום אופן, ואנחנו קיימנו את ההוראות באדיקות, כפי שהורגלנו.
התייצבנו במעגל גדול סביב הסב והפורע, פנינו מופנות למרכז, אך עינינו מדלגות בחשש ובסקרנות אל עבר האספסוף אשר מילא את הפתחים שנפערו בחומה. הם אחזו בנשקיהם כשהם מכוונים לעברנו, פניהם המזוקנות שהציצו מתוך הגלימות המהוהות שלבשו, הביעו אכזבה מן המצב, הם רצו דם, וקבלו המתנה משמימה ליד חומות מנופצות. חששנו מהם ובצדק, אך מצב זה לא נמשך זמן רב, מנהיג הפורעים סימן לעברם בידו, והללו הניחו את נשקיהם על הקרקע והתיישבו לצידם בשיכול רגליים.
המנהיג המתין עד שכל אנשיו ישבו בדממה, ואז הוא פתח בדבריו.
-"אחים שלי, בימים כתיקונם היינו כעת ישובים סביב למדורה, סועדים את נפשנו בבשר הכבשים האלה, הפועות שם בדיר",
חשתי כי תיאוריו הציוריים לא מצליחים לחפות על התוכן האכזרי של דבריו
"מטיבים את ליבנו במשקאות מן המרתף, ומחלקים בינינו את השלל" הכריז המנהיג בהבעת התעלות. "מה שאתם רואים פה היום, לא יחזור שוב, כי בעולמנו לא קיימים אנשים אציליים ונועזים כמו האיש שעומד לצידי", אמר והצביע על הסב שעמד לצידו שמוט כתפיים. "יש בו גבורה של לוחם, תושיה של מרגל, ותעוזה של שודד, הוא הצליח לפגוע במקומות שכל היתר החטיאו, ויותא מכל, הצליח לגרום לי, בפעם הראשונה בחיי, לשנות ממנהגי, ולהעניק לכל צאצאיו, את היקר מכל.."
וכאן הוא עצר את דבריו, בחן את העומדים סביבו בעיון, ולבסוף המשיך בדבריו.
-"הענקתי לכם היום במתנה, את החיים, ועוד אי אלו הטבות, שאיש מלבדכם לא זכה להם מעולם. אתם כרגע אורזים את כל אשר תספיקו לארוז, ומיד כשתשקע השמש, אתם וטפכם תצאו מן החצר שלכם, שטיפחתם אותה במשך השנים, בעבורנו כמובן, ולא תשובו עוד לעולם!"
האספסוף הריע לפורע והוא היסה אותם בתנועת יד קלילה.
-"אך לא אותיר אתכם בלי מקום מגורים, אתם תעברו כעת לבית חסות שלנו, במרכזה של דרבנט, ושם, אבל רק שם תהיו מוגנים, מילה של סרחאן טמרלנייב"
כעת ידענו מהו שמו של הפורע, לא חשנו כל רגש מיוחד לשמע השם, והוא לא עורר בנו את החלחלה שהוא ביקש להעביר ע"י האזכור, בורותנו בענייני המדינה והמתרחש בה, גרמה לשמו להישמע כמו עוד אחד מהשמות של הכפריים הנבערים שלעיתים הוכנסו אל החצר כדי לסלק את גללי הכבשים, או לבתר נבלה של שור שהתפגר.
-"רוצו ותרוויחו!" הכריז סרחאן, ואנחנו קמנו על רגלינו מוכנים למאמץ ההצלה האחרון, סרחאן עצר אותנו לפתע ואמר.
-"רק שתדעו, את הזהב שלכם, כדאי שתשאירו פה, כי לא ניתן לאיש להוציא מכאן את הזהב," הכריז, ראיתי את מבטי האכזבה כל פני הדוד רפאל, וגם את הזיק שנדלק בעיניו מיד לאחר מכן. "אתם יכולים לרוץ", סיים.
ואנחנו רצנו, מרוץ טירוף של אנשים נואשים, שמנסים, בדקות הבודדות שניתנו לנו, לשמר זכרונות של שנים, ליטול מכל הבא ליד, את כל הבא ליד. אנשים נשים וטף דילגו במדרגות, פתחו דלתות בפראות, נברו בארונות בקדחתנות, מחפשים את החפץ ההוא שיזכיר להם את העבר המפואר, את התהילה.
את הדוד רפאל לא עניינה התהילה, הוא פנה מיד אל חדר התינוקות, הסיט את אחת המיטות, והרים אריח רופף. מן החור שנפער הוא שלף מספר שקיקי בד קטנים, חייך בסיפוק, ופנה אל עבר המטבח. עקבתי אחריו, הוא מזג לעצמו מים בכוס גבוהה, והניח אותה על השולחן. ביד רועדת הוא פתח את אחד השקיקים, אצבעותיו התעכבו מעט בתוכו, נעו אנה ואנה, ולבסוף יצאו, כשהם אוחזות ביהלום נוצץ. הדוד רפאל אחז את היהלום בין אצבעותיו, הביט בו אל מול האור הצהבהב של בין הערביים, חייך שוב את אותו חיוך מסתורי, והניח אותו על לשונו. הוא היסס למספר שניות, ולאחר מספר שניות, נטל את כוס המים ועירה אותה אל תוך פיו, כשהמים סוחפים בדרכם את היהלום, באותו אופן שבו בולעים גלולות.
מעודד מן ההצלחה, הוא החל לבלוע במהירות את כל היהלומים שנותרו בשקיק, גם את היהלומים שבשקיק השני. כל העת הוא לא הבחין בי, עומד המום בפתח החדר ובוהה בו. לפתע הוא התעשת, הרים את עיניו, ונעץ בי את מבטו החמור. יעלתי להבחין שמעבר לארשת הקשוחה שלבש, הסתתר פחד איום. הוא סימן לי באצבעו שאתקרב אליו, וכשהתקרבתי, רועד בכל גופי, הוא רכן אלי, אחז בידי בכח, ולחש אל תוך אוזני:
-"שאיש בעולם לא יידע מזה, אתה שומע?"
הנהנתי בראשי בהסכמה, אך הוא לא ממש התרשם מכך.
-"אני רוצה שתבטיח לי", קולו היה נמוך, כמעט בלתי נשמע. "תבטיח!"
-"אני מבטיח", אמרתי, והתכוונתי לכך בכל לבי, לא מפני שחששתי מהדוד רפאל, פשוט חשבתי שאיש לא יאמין לי אם אספר להם על איש שבולע יהלומים כמו גלולות.
-"עכשיו תלך מפה ומהר, חפש לעצמך איזה מזכרת, השמש שוקעת עוד דקות ספורות", אמר, "לך כבר".
רצתי משם במהירות, כשאני מחפש לעצמי איזו מזכרת, משהו שיהיה מספיק משמעותי, שיסמל לי את החיים שידעתי. חיפשתי בכל הבית, ערמות הבגדים שהיו מוטלות על הרצפה, הסתבכו ברגלי הצעירות וגרמו לי למעוד שוב ושוב. מחמת הלחץ לא הצלחתי להתרכז ולהזכר היכן מונחות שכיות החמדה, כפי שכינו אותם המבוגרים. פתחתי ארונות, רצתי בין פינות החדרים, אך כל חיפושי העלו חרס בידי.
מן החצר נשמע קולו של הפורע, סרחאן, מכריז בקול:
-"נותרו לכם שתי דקות בדיוק, מהרו ותצאו בזמן, אני מסיר את אחריותי ממי שישאר שניה לאחר הזמן שקצבתי"
מיהרתי לרדת במדרגות לכיוון החצר, ומרוב חפזוני מעדתי ונפלתי במישורת שבין שתי הקומות. לרגע שכבתי המום על הרצפה, אך מיד נעמדתי על רגלי, כי כששכבתי על הרצפה, הבחנתי לפתע בארון הקיר, מעין "בוידם" שהיה ממוקם לצד המישורת. פתחתי את הארון במהירות, ומה שהתגלה לעיני היה ארגז עץ נעול. הוא לא היה גדול במיוחד, אך בשביל ילד קטן כמוני הוא היה כבד מאוד.
במהירות משכתי את הארגז לעברי, ונשאתי אותו בין זרועותי, משעין אותו על ראשי. ירדתי מהר ככל שיכלתי במורד גרם המדרגות, ויצאתי אל החצר.
במרכז החצר עמדו כל בני המשפחה, נושאים בידיהם ערימות של חפצים, מלבד התרמיל שאמי חילקה לכל אחד כבר קודם. כל ערימה אפיינה את נושאיה, בעוד סבי נשא ערימת ספרים, וצרור מגילות, הדודה לבנה נשאה וילון מגולגל ומספר גלימות רקומות. אמי החזיקה את פמוטי הכסף ביד אחת, ותמונה גדולה בידה השניה. הדוד רפאל לא החזיק דבר, רק חבש לראשו כובע פרווה ישן, מעוטר בנוצת פסיון. אחיטוב החזיק בידיו טליה צעירה, שפעתה בהתרגשות אך לא זכתה ליחס כלשהו מהסובבים, למעט אחיטוב עצמו, שליטף אותה בחיבה ומלמל באזניה מילות חיבה כבשיות. שרה הזקנה אחזה בקצה של שטיח שנשרך מאחוריה על החצץ, ואבי, שקט כתמיד, החזיק את מגילת היוחסין שלנו, ושק מלא בתשמישי קדושה, סידורים וספרי קודש, סכין שחיטה, שופר, ועוד אי אלו דברים, שבלטו מן השק וגרמו לו להראות גבשושי במיוחד. כל הנוכחים נעצו את מבטיהם בי, ואני עמדתי בפתח החצר, קפוא, הארגז הכבד על זרועותי.
ראשונה התעשתה אמי, היא השליכה את אוצרותיה על הקרקע, והתחילה לרוץ לעברי. סרחאן בלם אותה מיד בצעקה:
-"עצרי אשה!" הוא פקד, "הילד יביא את זה לבד, ואם לא, אז הוא לא יזכה להגיע איתכם!"
אמי פרצה בבכי, ואני החלטתי את ההחלטה המכוננת של חיי, אני אביא את הארגז בכוחות עצמי, לא משנה מה יעמוד בדרכי. חרקתי בשיני, והתחלתי צועד לעבר מרכז החצר, כשכל הבריות שבחצר, מלוות אותי במבטיהן, הרגשתי שאפילו הכבשים עוצרים את לעיסתם ומביטים בי. הארגז העיק והכביד, הרגשתי ששרירי נקרעים או נמתחים, זיעה שטפה את פני וצרבה את עיני, ורגלי איימו להתקפל ולקרוס תחתיהן.
עברתי את רוב הדרך, בשלב זה לא שמעתי אף צליל, מלבד נשימותי הכבדות, החצץ שנרמס תחת רגלי, וחריקת העצמות שבגבי. נותרו לי כמה שניות שמעתי לפתע צליל שלא אשכח לעולם, צליל דריכה של רובה ציד.
הרמתי את מבטי, וראיתי רק עיניים, עיניים פעורות באימה, אחר כך ראיתי ידים, ממוללות קצוות של חולצות, חבוקות ולפותות זו בזו, מאוגרפות עד זוב דם. החלטתי שאני לא הולך לאכזב אותם, וגם לא לוותר. הסבתי את מבטי לכיוון סרחאן, והבטתי אל תוך עיניו השחורות. לרגע הוא בהה בי ללא תנועה, אך לאחר כמה שניות הוא מיצמץ, מצמוץ יחיד, שאני פירשתי אותו כהסכמה. בכוחותי האחרונים הנפתי את הארגז אל מעל לראשי, וחציתי בריצה מאומצת את המטרים הבודדים שחצצו ביני ובין המעגל, ומיד התמוטטתי על הקרקע, מעולף, הארגז חבוק בידי, המראה האחרון שהספקתי לראות הוא את המבט הגאה בעייניה של אמי."
חצבאני הפסיק את שטף דיבורו, והסיט את מבטו לעבר פינת החדר, עקבתי אחר מבטו, ועיני נתקלו בארגז עץ מעוטר, אותו ארגז שממנו נטל קודם לכן את הכובע.
-"הארגז?", שאלתי את חצבאני.
-"הארגז", הוא הנהן, "וגם הכובע, אותו כבר ראית קודם", הצביע לעבר כובע הפרווה החבוט המונח על המדף. "עכשיו אני אספר לך על הכובע", אמר והמשיך לספר את סיפורו.
-"מהרגע בו התמוטטתי, ועד הרגע שהתעוררתי בדירה הטחובה בשוק של דרבנט, אינני זוכר דבר. אמי סיפרה לי שסרחאן הביא משאית אל החצר, וכולם הועלו עליה והובלו אל הדירה שבה שהינו. היא סיפרה לי על הסכם מיוחד בין הפורעים לסב, המתיר לנו לקבור את מתינו בבית הקברות הקטן שבצד החצר, ועל ההבטחה של סרחאן שלא יחלל את בית הכנסת בשום מקרה.
הדירה הייתה קטנה וצפופה, ובקושי הכילה את כולנו, זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בצפיפות, מלבד הצטופפותם של הכבשים ליד השוקת. החידושים שהיו בדירה העסיקו את הנשים, שהתפעלו מן הברז שהיה מותקן במטבח, ומקלות ההפעלה שלו. אבי והסב ועוד אחד מהדודים, יצאו אל השוק לקנות מזון, והילדים התגודדו על יד החלון, מתלהבים מן השוק התוסס שנשקף ממנו. הטליה של אחיטוב התרוצצה בחדר הגדול, מלקטת פירורים מן הרצפה, ופועה בקול מעורר רחמים.
חיפשתי את הדוד רפאל, מצאתי אותו שוכב על מיטה בחדרון קטן, ובקבוקי זכוכית בגדלים שונים היו פזורים סביבו.
נכנסתי אליו, הוא נראה חיוור ותשוש, וכמעט שלא התנועע, מדי פעם התעוותו פניו בכאב, ואז חזרו להיות קפואות ונואשות. התקרבתי אליו, הוא פקח את עיניו והביט בי, אפילו חייך.
-"אתה זוכר את ההסכם?" שאל אותי בלחישה, שונה כל כך מהלחישה שלחש לי אמש.
-"זוכר", אישרתי בלחישה, "אבל מה קרה לך?" שאלתי אותו, "איך אתה מרגיש"
הדוד רפאל היסס, אחר כך ענה:
-"כנראה שהיהלומים גרמו לי לסתימת מעיים קשה, אני מרגיש איום ונורא, איום ונורא", חזר ואמר.
-"סיפרת למישהו מה קרה לך?", שאלתי אותו.
-"לא, הם חושבים שסתם קילקלתי את הקיבה", הוא ענה, "וגם אתה לא תספר, כי אתה זוכר שהבטחת, נכון מיכאל?" שאל.
-"נכון", עניתי, "ברור שאם אתה לא רוצה שאספר, אין סיכוי שאספר", שיקרתי.
-"בוא הנה" אמר הדוד רפאל, "יש לי משהו בשבילך", הוא שלח את ידו אל מתחת לכר שעליו השעין את ראשו והוציא את כובע הפרווה.
-"תתכופף" הוא לחש, וכשהתכופפתי הוא חבש את הכובע על ראשי, הגביה את ראשי כך שעיניו יפגשו את עיני, וחייך.
-"הכובע הזה מגיע למעשה לאביך", הסביר הדוד, "אך אביך מעולם לא חבש אותו, הוא סירב לקבל אותו, הכובע הזה עובר בירושה בין בכורות משפחת חצ'נבראני, ובשל כך הוא מגיע לך, קח אותו, ושמור אותו לעצמך, כי זה נכס של משפחה דגולה".
הורדתי את הכובע ואחזתי אותו בידי, קצת במבוכה, ופניתי לצאת מן החדר, הייתי חייב לשתף את אמי במצבו של הדוד, כשעמדתי בפתח החדר הוא קרא לי לשוב אליו. חזרתי, הוא התיישב במאמץ על המיטה, חייך חיוך רחב, מצליח להסתיר לשניות מספר את מצבו, הוא לקח את ידי ולחץ אותה בחום.
-"ראיתי איך עמדת בעומס של הארגז, למרות שלא היה לך מושג מה מסתתר בתוכו", אמר רפאל, "הארגז שהיצלת במאמץ כה גדול, הוא ארגז הנסיעות העתיק של מארה בכבודו ובעצמו, כל חייו ומסעותיו מתועדים בתוכו, המשך לשמור עליו, מיכאל".
-"תודה רפאל", עניתי, "מעכשיו אני אעריך אותו עוד יותר מבעבר, אך יותר מכל", אמרתי וחייכתי, למרות שהייתי מודאג מאוד, כי פניו של הדוד התכווצו בעווית, "אני מעריך אותך על תשומת הלב שלך לכל הפרטים האלה, ועל כך שטרחת להשמיע באזני את השבחים, תודה רפאל"
הדוד רפאל חייך, ורגע לאחר מכן הוא קרס על המיטה מחוסר הכרה, קראתי במהירות לאמי, תוך כדי שאני מספר לה את סיפור היהלומים, היא הזעיקה עזרה, והדוד רפאל פונה לבית החולים המקומי, שם נותח על ידי רופא שהיה הגון למחצה, הוא החזיר לדוד את מירב היהלומים, אך גם נטל לעצמו כמה מהם.
רפאל לא החלים כתוצאה מן הניתוח, וחזר לתפקד באופן חלקי בלבד, ככל הנראה הוא לקה בזיהום פנימי כתוצאה מהתנאים הסניטריים הלקויים ששררו בבית החולים, ולאחר כמה שבועות של סבל, הוא החזיר את נשמתו ליוצרה ונקבר בלוויה קטנה בבית הקברות הקטן שבצד החצר הגדולה, לווייה שבה השתתף סראחאן, שהכריח את כל הנוכחים בה, להאזין להספד בן כמה שעות, תחת השמש הקופחת.
כשחזרנו מן ההלוויה, אמי לקחה אותי אל החדר שבו שכב הדוד רפאל על ערש דווי. מבין הכרים היא שלפה מעטפה ובה מכתב מהדוד רפאל, בו הוא מודה לי על כך שלא קיימתי את הבטחתי, ומוריש לי את כל רכושו – שקיק היהלומים שנותרו לפליטה. היא הושיטה לי את השקיק ואמרה:
-"זה שלך בן, זה מגיע לך"
לקחתי את השקיק, בחרתי מתוכו יהלום אחד, ואת כל היתר החזרתי לאמי. בתחילה היא סירבה לקבל אותו, אך לאחר שהתעקשתי שתיקח אותו, היא נטלה אותו, והודתה לי. היהלומים שימשו אותה לאורך המסע הארוך שלנו, והצילו אותנו ממוות ברעב.
ואני נשארתי עם ארגז, מלא בזכרונות, שהולך אתי עד היום לכל מקום".
חצבאני סיים את סיפורו, נשען לאחור בכורסתו, ושקע בשינה עמוקה. אני נשארתי ער עוד כמה דקות, מהרהר בסיפורו המהפנט של חצבאני, שוכח לגמרי מכל מה שעבר עלי ביום האחרון, ומחשבותי מדלגות במעלה הרי הקווקז, אל החצר הגדולה בדרבנט, אל הכפר העתיק אבא – סאווא, ואל מחוזות אפורים וקשים של חיי נדודים אכזריים, שנגזרו ביום בהיר על משפחה תמימה, ושינו את חייהם ללא היכר.
כמעט שנרדמתי כמו חצבאני, אך לפתע ראיתי את פניו המזוקנות של הרב דולמן חולפות מול החלון, לאחר כמה רגעים הוא עמד לידי, ושאל:
-"התפללת כבר ערבית?"
-"זה כשר בד"ץ", אמר, והצביע על חותמת הכשרות שהתנוססה על התווית."זה, הרב אריה הביא לי".
-"זה בסדר", עניתי, "רק תביא בכוס חד פעמית".
חצבאני מזג את המשקה לשני כוסות חד פעמיות, הוסיף קרח, והושיט לי את אחת הכוסות.
-"לחיים", קרא, והערה לתוך גרונו את כל תכולת הכוס.
-"לחיים", עניתי לו, "ברוך... שהכל נהיה בדברו", חצבאני ענה אמן, ואני לגמתי לגימה קטנה מן הכוס והנחתי אותה על השולחן הקטן. לפתע נדלק האור, ומוזיקת ג'אז החלה להישמע בחדר, כנראה שהסתיימה הפסקת החשמל. חצבאני ניגש אל הפטיפון שניגן את המוזיקה, ועמד לכבות את המוזיקה.
-"אל תכבה", אמרתי לו, "אולי רק תנמיך, אני ממש אוהב את זה".
הוא הסתכל עלי בהפתעה, "בטוח?", הוא שאל, "או שאתה אומר זאת בגלל שאתה לא רוצה לפגוע בי?"
-"מה הקשר לפגוע בך?", שאלתי, "אני פשוט נהנה מזה מאוד, אבל אם אתה מאוד רוצה, אתה יכול לכבות". לא הבנתי אם שאלתו באה מתוך רגש נחיתות, או בשל בואו מסביבה תרבותית שונה, בה לא נהוג אולי להשמיע מוזיקה בלא אישור. ליתר ביטחון התנועעתי מצד אל צד לפי הקצב, להוכחת הנאה.
-"ומה קרה אז", שאלתי את חצבאני, "עזבתם את החצר?"
-"אתה מקדים את המאוחר", ענה חצבאני, "אמי לימדה אותי, שכששומעים סיפור, צריך לתת למספר לקבוע את הקצב, כי גם הוא, לצד שאר המרכיבים, גורם לסיפור להיות מעניין יותר, או פחות".
-"לא התכוונתי לקבוע את הקצב", מחיתי, "רק רציתי שתמשיך לספר, זה ממש מעניין אותי מה קרה".
-"שזה אומר לקבוע את הקצב", ענה חצבאני בחיוך, "אבל על כך ייסלח לך, רק תגמור את הערק, זה ערק טוב".
לגמתי במהירות את הערק, מנסה להסתיר את העווית שחלפה בפני כתוצאה מהמפגש בין הלוע שלי לאלכוהול. הוא עקב אחר תנועותי בעיון, פניו מביעות סקרנות, וכשסיימתי, הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך לספר.
"הפגישה בין הסב לפורע, נמשכה מספר שעות, המבוגרים שבינינו הביעו חשש, כי אירע דבר מה חמור, כזה שעשוי לגרום לאמי לדמוע, ולדוד רפאל לשבת כשראשו בין ידיו, ומרפקיו מושענים על ברכיו. הילדים לעומת זאת, היו אופטימיים בהרבה, אימת הפורעים כמעט שנשכחה, ולמעט העובדה שהיינו כלואים בתוך הבית ולא יכלנו לשחק בחוץ, חיינו התנהלו כרגיל. אל תשכח שהיינו רגילים להיות כלואים, מיום לידתי לא יצאתי מן החצר הגדולה, ולמעט הצצה נדירה מן המגדל של הסב, ברגע של חסד, לא ראיתי את העולם שמעבר לחומה, רק את השמים, עם העננים שבאו והלכו להם.
בשעת אחר צהריים מאוחרת, יצאו הסב והפורע מן הבית, הם צעדו זה לצד זה בנחת, משוחחים, אך משהו בקצב ההליכה של הסב, רמז לנו שמשהו לא טוב קרה. כתפיו השמוטות, מבטו, שתמיד היה נישא אל על, היה כבוש בקרקע, ידיו החסונות, היו תלויות לצד גופו, והטלטלו לקצב הליכתו, כל אלו שידרו לנו את התבוסה, את החידלון שככל הנראה חש באותה שעה.
הפורע נעמד במרכז החצר, הוא שלף את חרבו, ונעץ אותה בקרקע. הוא הביט לכל עבר, מוודא כי כל הנוכחים הבחינו באקט שלו. כשווידא כי אכן זכה למלוא תשומת הלב, הוא חייך בסיפוק, אחר כך קער את ידיו סביב פיו והכריז:
-"כולם להגיע לכאן!", הוא חזר על דבריו מספר פעמים, ולבסוף הוסיף, "ומהר!".
חייליו, או נאמניו, אני פשוט לא יודע איך לקרוא לאספסוף הזה, עמדו כל העת ובהו במתרחש. אני חושב שהם היו המומים שהמנהיג שלהם, פתח בכלל במשא ומתן עם מישהו, כנראה שהם היו רגילים להיכנס, לבזוז ולרצוח, ולבסוף לחגוג את נצחונם לאורך הלילה.
אנחנו, מזורזים ע"י אמי והדודים, ירדנו במהירות אל החצר, כשכל אחד מצוייד בתרמיל אישי, שנארז לו ע"י אמי. חלק מהתרמילים היו מאולתרים מציפיות של כרים, מצויידים ברצועות מאולתרות מחגורות או כתפיות.בכל תרמיל נארזו מעט בגדים, כמה פיתות ושתיה, ירקות ודברים כאלה. ההורים הזהירו אותנו לבל נאבד את התרמילים בשום אופן, ואנחנו קיימנו את ההוראות באדיקות, כפי שהורגלנו.
התייצבנו במעגל גדול סביב הסב והפורע, פנינו מופנות למרכז, אך עינינו מדלגות בחשש ובסקרנות אל עבר האספסוף אשר מילא את הפתחים שנפערו בחומה. הם אחזו בנשקיהם כשהם מכוונים לעברנו, פניהם המזוקנות שהציצו מתוך הגלימות המהוהות שלבשו, הביעו אכזבה מן המצב, הם רצו דם, וקבלו המתנה משמימה ליד חומות מנופצות. חששנו מהם ובצדק, אך מצב זה לא נמשך זמן רב, מנהיג הפורעים סימן לעברם בידו, והללו הניחו את נשקיהם על הקרקע והתיישבו לצידם בשיכול רגליים.
המנהיג המתין עד שכל אנשיו ישבו בדממה, ואז הוא פתח בדבריו.
-"אחים שלי, בימים כתיקונם היינו כעת ישובים סביב למדורה, סועדים את נפשנו בבשר הכבשים האלה, הפועות שם בדיר",
חשתי כי תיאוריו הציוריים לא מצליחים לחפות על התוכן האכזרי של דבריו
"מטיבים את ליבנו במשקאות מן המרתף, ומחלקים בינינו את השלל" הכריז המנהיג בהבעת התעלות. "מה שאתם רואים פה היום, לא יחזור שוב, כי בעולמנו לא קיימים אנשים אציליים ונועזים כמו האיש שעומד לצידי", אמר והצביע על הסב שעמד לצידו שמוט כתפיים. "יש בו גבורה של לוחם, תושיה של מרגל, ותעוזה של שודד, הוא הצליח לפגוע במקומות שכל היתר החטיאו, ויותא מכל, הצליח לגרום לי, בפעם הראשונה בחיי, לשנות ממנהגי, ולהעניק לכל צאצאיו, את היקר מכל.."
וכאן הוא עצר את דבריו, בחן את העומדים סביבו בעיון, ולבסוף המשיך בדבריו.
-"הענקתי לכם היום במתנה, את החיים, ועוד אי אלו הטבות, שאיש מלבדכם לא זכה להם מעולם. אתם כרגע אורזים את כל אשר תספיקו לארוז, ומיד כשתשקע השמש, אתם וטפכם תצאו מן החצר שלכם, שטיפחתם אותה במשך השנים, בעבורנו כמובן, ולא תשובו עוד לעולם!"
האספסוף הריע לפורע והוא היסה אותם בתנועת יד קלילה.
-"אך לא אותיר אתכם בלי מקום מגורים, אתם תעברו כעת לבית חסות שלנו, במרכזה של דרבנט, ושם, אבל רק שם תהיו מוגנים, מילה של סרחאן טמרלנייב"
כעת ידענו מהו שמו של הפורע, לא חשנו כל רגש מיוחד לשמע השם, והוא לא עורר בנו את החלחלה שהוא ביקש להעביר ע"י האזכור, בורותנו בענייני המדינה והמתרחש בה, גרמה לשמו להישמע כמו עוד אחד מהשמות של הכפריים הנבערים שלעיתים הוכנסו אל החצר כדי לסלק את גללי הכבשים, או לבתר נבלה של שור שהתפגר.
-"רוצו ותרוויחו!" הכריז סרחאן, ואנחנו קמנו על רגלינו מוכנים למאמץ ההצלה האחרון, סרחאן עצר אותנו לפתע ואמר.
-"רק שתדעו, את הזהב שלכם, כדאי שתשאירו פה, כי לא ניתן לאיש להוציא מכאן את הזהב," הכריז, ראיתי את מבטי האכזבה כל פני הדוד רפאל, וגם את הזיק שנדלק בעיניו מיד לאחר מכן. "אתם יכולים לרוץ", סיים.
ואנחנו רצנו, מרוץ טירוף של אנשים נואשים, שמנסים, בדקות הבודדות שניתנו לנו, לשמר זכרונות של שנים, ליטול מכל הבא ליד, את כל הבא ליד. אנשים נשים וטף דילגו במדרגות, פתחו דלתות בפראות, נברו בארונות בקדחתנות, מחפשים את החפץ ההוא שיזכיר להם את העבר המפואר, את התהילה.
את הדוד רפאל לא עניינה התהילה, הוא פנה מיד אל חדר התינוקות, הסיט את אחת המיטות, והרים אריח רופף. מן החור שנפער הוא שלף מספר שקיקי בד קטנים, חייך בסיפוק, ופנה אל עבר המטבח. עקבתי אחריו, הוא מזג לעצמו מים בכוס גבוהה, והניח אותה על השולחן. ביד רועדת הוא פתח את אחד השקיקים, אצבעותיו התעכבו מעט בתוכו, נעו אנה ואנה, ולבסוף יצאו, כשהם אוחזות ביהלום נוצץ. הדוד רפאל אחז את היהלום בין אצבעותיו, הביט בו אל מול האור הצהבהב של בין הערביים, חייך שוב את אותו חיוך מסתורי, והניח אותו על לשונו. הוא היסס למספר שניות, ולאחר מספר שניות, נטל את כוס המים ועירה אותה אל תוך פיו, כשהמים סוחפים בדרכם את היהלום, באותו אופן שבו בולעים גלולות.
מעודד מן ההצלחה, הוא החל לבלוע במהירות את כל היהלומים שנותרו בשקיק, גם את היהלומים שבשקיק השני. כל העת הוא לא הבחין בי, עומד המום בפתח החדר ובוהה בו. לפתע הוא התעשת, הרים את עיניו, ונעץ בי את מבטו החמור. יעלתי להבחין שמעבר לארשת הקשוחה שלבש, הסתתר פחד איום. הוא סימן לי באצבעו שאתקרב אליו, וכשהתקרבתי, רועד בכל גופי, הוא רכן אלי, אחז בידי בכח, ולחש אל תוך אוזני:
-"שאיש בעולם לא יידע מזה, אתה שומע?"
הנהנתי בראשי בהסכמה, אך הוא לא ממש התרשם מכך.
-"אני רוצה שתבטיח לי", קולו היה נמוך, כמעט בלתי נשמע. "תבטיח!"
-"אני מבטיח", אמרתי, והתכוונתי לכך בכל לבי, לא מפני שחששתי מהדוד רפאל, פשוט חשבתי שאיש לא יאמין לי אם אספר להם על איש שבולע יהלומים כמו גלולות.
-"עכשיו תלך מפה ומהר, חפש לעצמך איזה מזכרת, השמש שוקעת עוד דקות ספורות", אמר, "לך כבר".
רצתי משם במהירות, כשאני מחפש לעצמי איזו מזכרת, משהו שיהיה מספיק משמעותי, שיסמל לי את החיים שידעתי. חיפשתי בכל הבית, ערמות הבגדים שהיו מוטלות על הרצפה, הסתבכו ברגלי הצעירות וגרמו לי למעוד שוב ושוב. מחמת הלחץ לא הצלחתי להתרכז ולהזכר היכן מונחות שכיות החמדה, כפי שכינו אותם המבוגרים. פתחתי ארונות, רצתי בין פינות החדרים, אך כל חיפושי העלו חרס בידי.
מן החצר נשמע קולו של הפורע, סרחאן, מכריז בקול:
-"נותרו לכם שתי דקות בדיוק, מהרו ותצאו בזמן, אני מסיר את אחריותי ממי שישאר שניה לאחר הזמן שקצבתי"
מיהרתי לרדת במדרגות לכיוון החצר, ומרוב חפזוני מעדתי ונפלתי במישורת שבין שתי הקומות. לרגע שכבתי המום על הרצפה, אך מיד נעמדתי על רגלי, כי כששכבתי על הרצפה, הבחנתי לפתע בארון הקיר, מעין "בוידם" שהיה ממוקם לצד המישורת. פתחתי את הארון במהירות, ומה שהתגלה לעיני היה ארגז עץ נעול. הוא לא היה גדול במיוחד, אך בשביל ילד קטן כמוני הוא היה כבד מאוד.
במהירות משכתי את הארגז לעברי, ונשאתי אותו בין זרועותי, משעין אותו על ראשי. ירדתי מהר ככל שיכלתי במורד גרם המדרגות, ויצאתי אל החצר.
במרכז החצר עמדו כל בני המשפחה, נושאים בידיהם ערימות של חפצים, מלבד התרמיל שאמי חילקה לכל אחד כבר קודם. כל ערימה אפיינה את נושאיה, בעוד סבי נשא ערימת ספרים, וצרור מגילות, הדודה לבנה נשאה וילון מגולגל ומספר גלימות רקומות. אמי החזיקה את פמוטי הכסף ביד אחת, ותמונה גדולה בידה השניה. הדוד רפאל לא החזיק דבר, רק חבש לראשו כובע פרווה ישן, מעוטר בנוצת פסיון. אחיטוב החזיק בידיו טליה צעירה, שפעתה בהתרגשות אך לא זכתה ליחס כלשהו מהסובבים, למעט אחיטוב עצמו, שליטף אותה בחיבה ומלמל באזניה מילות חיבה כבשיות. שרה הזקנה אחזה בקצה של שטיח שנשרך מאחוריה על החצץ, ואבי, שקט כתמיד, החזיק את מגילת היוחסין שלנו, ושק מלא בתשמישי קדושה, סידורים וספרי קודש, סכין שחיטה, שופר, ועוד אי אלו דברים, שבלטו מן השק וגרמו לו להראות גבשושי במיוחד. כל הנוכחים נעצו את מבטיהם בי, ואני עמדתי בפתח החצר, קפוא, הארגז הכבד על זרועותי.
ראשונה התעשתה אמי, היא השליכה את אוצרותיה על הקרקע, והתחילה לרוץ לעברי. סרחאן בלם אותה מיד בצעקה:
-"עצרי אשה!" הוא פקד, "הילד יביא את זה לבד, ואם לא, אז הוא לא יזכה להגיע איתכם!"
אמי פרצה בבכי, ואני החלטתי את ההחלטה המכוננת של חיי, אני אביא את הארגז בכוחות עצמי, לא משנה מה יעמוד בדרכי. חרקתי בשיני, והתחלתי צועד לעבר מרכז החצר, כשכל הבריות שבחצר, מלוות אותי במבטיהן, הרגשתי שאפילו הכבשים עוצרים את לעיסתם ומביטים בי. הארגז העיק והכביד, הרגשתי ששרירי נקרעים או נמתחים, זיעה שטפה את פני וצרבה את עיני, ורגלי איימו להתקפל ולקרוס תחתיהן.
עברתי את רוב הדרך, בשלב זה לא שמעתי אף צליל, מלבד נשימותי הכבדות, החצץ שנרמס תחת רגלי, וחריקת העצמות שבגבי. נותרו לי כמה שניות שמעתי לפתע צליל שלא אשכח לעולם, צליל דריכה של רובה ציד.
הרמתי את מבטי, וראיתי רק עיניים, עיניים פעורות באימה, אחר כך ראיתי ידים, ממוללות קצוות של חולצות, חבוקות ולפותות זו בזו, מאוגרפות עד זוב דם. החלטתי שאני לא הולך לאכזב אותם, וגם לא לוותר. הסבתי את מבטי לכיוון סרחאן, והבטתי אל תוך עיניו השחורות. לרגע הוא בהה בי ללא תנועה, אך לאחר כמה שניות הוא מיצמץ, מצמוץ יחיד, שאני פירשתי אותו כהסכמה. בכוחותי האחרונים הנפתי את הארגז אל מעל לראשי, וחציתי בריצה מאומצת את המטרים הבודדים שחצצו ביני ובין המעגל, ומיד התמוטטתי על הקרקע, מעולף, הארגז חבוק בידי, המראה האחרון שהספקתי לראות הוא את המבט הגאה בעייניה של אמי."
חצבאני הפסיק את שטף דיבורו, והסיט את מבטו לעבר פינת החדר, עקבתי אחר מבטו, ועיני נתקלו בארגז עץ מעוטר, אותו ארגז שממנו נטל קודם לכן את הכובע.
-"הארגז?", שאלתי את חצבאני.
-"הארגז", הוא הנהן, "וגם הכובע, אותו כבר ראית קודם", הצביע לעבר כובע הפרווה החבוט המונח על המדף. "עכשיו אני אספר לך על הכובע", אמר והמשיך לספר את סיפורו.
-"מהרגע בו התמוטטתי, ועד הרגע שהתעוררתי בדירה הטחובה בשוק של דרבנט, אינני זוכר דבר. אמי סיפרה לי שסרחאן הביא משאית אל החצר, וכולם הועלו עליה והובלו אל הדירה שבה שהינו. היא סיפרה לי על הסכם מיוחד בין הפורעים לסב, המתיר לנו לקבור את מתינו בבית הקברות הקטן שבצד החצר, ועל ההבטחה של סרחאן שלא יחלל את בית הכנסת בשום מקרה.
הדירה הייתה קטנה וצפופה, ובקושי הכילה את כולנו, זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בצפיפות, מלבד הצטופפותם של הכבשים ליד השוקת. החידושים שהיו בדירה העסיקו את הנשים, שהתפעלו מן הברז שהיה מותקן במטבח, ומקלות ההפעלה שלו. אבי והסב ועוד אחד מהדודים, יצאו אל השוק לקנות מזון, והילדים התגודדו על יד החלון, מתלהבים מן השוק התוסס שנשקף ממנו. הטליה של אחיטוב התרוצצה בחדר הגדול, מלקטת פירורים מן הרצפה, ופועה בקול מעורר רחמים.
חיפשתי את הדוד רפאל, מצאתי אותו שוכב על מיטה בחדרון קטן, ובקבוקי זכוכית בגדלים שונים היו פזורים סביבו.
נכנסתי אליו, הוא נראה חיוור ותשוש, וכמעט שלא התנועע, מדי פעם התעוותו פניו בכאב, ואז חזרו להיות קפואות ונואשות. התקרבתי אליו, הוא פקח את עיניו והביט בי, אפילו חייך.
-"אתה זוכר את ההסכם?" שאל אותי בלחישה, שונה כל כך מהלחישה שלחש לי אמש.
-"זוכר", אישרתי בלחישה, "אבל מה קרה לך?" שאלתי אותו, "איך אתה מרגיש"
הדוד רפאל היסס, אחר כך ענה:
-"כנראה שהיהלומים גרמו לי לסתימת מעיים קשה, אני מרגיש איום ונורא, איום ונורא", חזר ואמר.
-"סיפרת למישהו מה קרה לך?", שאלתי אותו.
-"לא, הם חושבים שסתם קילקלתי את הקיבה", הוא ענה, "וגם אתה לא תספר, כי אתה זוכר שהבטחת, נכון מיכאל?" שאל.
-"נכון", עניתי, "ברור שאם אתה לא רוצה שאספר, אין סיכוי שאספר", שיקרתי.
-"בוא הנה" אמר הדוד רפאל, "יש לי משהו בשבילך", הוא שלח את ידו אל מתחת לכר שעליו השעין את ראשו והוציא את כובע הפרווה.
-"תתכופף" הוא לחש, וכשהתכופפתי הוא חבש את הכובע על ראשי, הגביה את ראשי כך שעיניו יפגשו את עיני, וחייך.
-"הכובע הזה מגיע למעשה לאביך", הסביר הדוד, "אך אביך מעולם לא חבש אותו, הוא סירב לקבל אותו, הכובע הזה עובר בירושה בין בכורות משפחת חצ'נבראני, ובשל כך הוא מגיע לך, קח אותו, ושמור אותו לעצמך, כי זה נכס של משפחה דגולה".
הורדתי את הכובע ואחזתי אותו בידי, קצת במבוכה, ופניתי לצאת מן החדר, הייתי חייב לשתף את אמי במצבו של הדוד, כשעמדתי בפתח החדר הוא קרא לי לשוב אליו. חזרתי, הוא התיישב במאמץ על המיטה, חייך חיוך רחב, מצליח להסתיר לשניות מספר את מצבו, הוא לקח את ידי ולחץ אותה בחום.
-"ראיתי איך עמדת בעומס של הארגז, למרות שלא היה לך מושג מה מסתתר בתוכו", אמר רפאל, "הארגז שהיצלת במאמץ כה גדול, הוא ארגז הנסיעות העתיק של מארה בכבודו ובעצמו, כל חייו ומסעותיו מתועדים בתוכו, המשך לשמור עליו, מיכאל".
-"תודה רפאל", עניתי, "מעכשיו אני אעריך אותו עוד יותר מבעבר, אך יותר מכל", אמרתי וחייכתי, למרות שהייתי מודאג מאוד, כי פניו של הדוד התכווצו בעווית, "אני מעריך אותך על תשומת הלב שלך לכל הפרטים האלה, ועל כך שטרחת להשמיע באזני את השבחים, תודה רפאל"
הדוד רפאל חייך, ורגע לאחר מכן הוא קרס על המיטה מחוסר הכרה, קראתי במהירות לאמי, תוך כדי שאני מספר לה את סיפור היהלומים, היא הזעיקה עזרה, והדוד רפאל פונה לבית החולים המקומי, שם נותח על ידי רופא שהיה הגון למחצה, הוא החזיר לדוד את מירב היהלומים, אך גם נטל לעצמו כמה מהם.
רפאל לא החלים כתוצאה מן הניתוח, וחזר לתפקד באופן חלקי בלבד, ככל הנראה הוא לקה בזיהום פנימי כתוצאה מהתנאים הסניטריים הלקויים ששררו בבית החולים, ולאחר כמה שבועות של סבל, הוא החזיר את נשמתו ליוצרה ונקבר בלוויה קטנה בבית הקברות הקטן שבצד החצר הגדולה, לווייה שבה השתתף סראחאן, שהכריח את כל הנוכחים בה, להאזין להספד בן כמה שעות, תחת השמש הקופחת.
כשחזרנו מן ההלוויה, אמי לקחה אותי אל החדר שבו שכב הדוד רפאל על ערש דווי. מבין הכרים היא שלפה מעטפה ובה מכתב מהדוד רפאל, בו הוא מודה לי על כך שלא קיימתי את הבטחתי, ומוריש לי את כל רכושו – שקיק היהלומים שנותרו לפליטה. היא הושיטה לי את השקיק ואמרה:
-"זה שלך בן, זה מגיע לך"
לקחתי את השקיק, בחרתי מתוכו יהלום אחד, ואת כל היתר החזרתי לאמי. בתחילה היא סירבה לקבל אותו, אך לאחר שהתעקשתי שתיקח אותו, היא נטלה אותו, והודתה לי. היהלומים שימשו אותה לאורך המסע הארוך שלנו, והצילו אותנו ממוות ברעב.
ואני נשארתי עם ארגז, מלא בזכרונות, שהולך אתי עד היום לכל מקום".
חצבאני סיים את סיפורו, נשען לאחור בכורסתו, ושקע בשינה עמוקה. אני נשארתי ער עוד כמה דקות, מהרהר בסיפורו המהפנט של חצבאני, שוכח לגמרי מכל מה שעבר עלי ביום האחרון, ומחשבותי מדלגות במעלה הרי הקווקז, אל החצר הגדולה בדרבנט, אל הכפר העתיק אבא – סאווא, ואל מחוזות אפורים וקשים של חיי נדודים אכזריים, שנגזרו ביום בהיר על משפחה תמימה, ושינו את חייהם ללא היכר.
כמעט שנרדמתי כמו חצבאני, אך לפתע ראיתי את פניו המזוקנות של הרב דולמן חולפות מול החלון, לאחר כמה רגעים הוא עמד לידי, ושאל:
-"התפללת כבר ערבית?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה