אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ז.

כשלתי החוצה, מועד על מדרגות הוואן, האדמה היבשה השמיעה קולות פצפוץ כשדרכתי עליה. הבטתי סביבי, בוחן את שדות החיטה המשחירים מאפלת הלילה. התחלתי לצעוד, מתרחק מן הוואן, מתרחק מתחושת ההשפלה שצרבה את הגרון, מתרחק מהלחישות והמבטים של שליבוביץ, מתחושת הנבגדות שהביאה לי התנהגותו המוזרה של הרב דולמן.

השקט אפף אותי באיום, מלבד חריקות העפר לא שמעתי אף צליל, המשכתי לצעוד בלילה היורד, הכמעט חשוך לחלוטין. משחזר את השיחה הקצרה שהפכה אותי מהרפתקן שנהנה מכל דקה, ליצור נרפס וגמלוני, נחיתי ועלוב, חסר חוט שדרה, זוחל אלמוני, תולעת שני. הרצתי בראש את כל כינויי הגנאי האפשריים, והטחתי אותם בי, ללא רחמים. גמעתי את הארס הפנימי בתחושת תיעוב, אך זאת לא גרמה לי להפסיק את מחזוריות האשמה, אלא להפך, תדלקה אותה בחדווה גלויה, עד שגרמה לי לפתוח בריצה, לנוס על נפשי, לברוח.

רצתי בשדה הפתוח, מה שהיה נראה לי כשביל, הפך לשדה חיטה בשיא גידולה, אף פעם לא שמתי לב ששיבולים הן דוקרניות כל כך. חשתי את ידי נשרטות, אך לא הפסקתי את הריצה המטורפת. הלב שלי הלם במהירות ובכוח, הנשימה נעשתה כבדה, הרגלים כאבו, אך מה שעצר אותי היה הקור המטורף שחשתי. הוא עטף את הגוף המיוזע באיבה מסתורית, מילא את חלל האויר בנוכחותו המעיקה, ובעיקר, זרק אותי לליל אמש.

ניצלתי את השניות האחרונות שנותרו לי באור הקלוש של בין השמשות, ואיתרתי סלע שאוכל להתיישב עליו. ניסיתי גם לשכב, אבל הסלע היה מלא בבליטות שמנעו ממני את המנוחה הזאת.

נמצאתי בחלקת שדה בור, ריח נעים נדף מצמחי הבר, אך הוא לא הרגיע אותי, פחדתי למות.

ברגעים של יאוש, מוצאים לפעמים כוחות אדירים, שלא היו מוכרים לך קודם. אני מצאתי את היכולת לסלוח, לסלוח לרב דולמן, לפרופסור שליבוביץ, ואפילו לעצמי. החלטתי שאני חייב לצאת מהמקום הזה בריא ושלם. הכל היה תלוי בי, אין לי פה שום טרמפ שיעצור בשבילי, שום יכולת להזעיק עזרה, החיטה הייתה לחה, כך שלא היה סיכוי להדליק אש. רציתי להדליק אש בשביל שתי מטרות, אחת, בשביל להתחמם, השנייה, בשביל שייאתרו את המיקום שלי.

חשבתי על האש, נזכרתי בחפיסת הסיגריות שבכיס, שלוש סיגריות היו בה. הוצאתי אותה, לחה מזיעה, ושלפתי סיגריה אחת. ישבתי על הסלע ועישנתי, בראש רצו כל מיני תוכניות , איך אני חוזר לתילתן. היה חשוב לי לפגוש את הרב דולמן ואת שליבוביץ, בכדי להתנצל לפניהם.

ניסיתי לשחזר מהיכן באתי, אפילו נעמדתי על הסלע כדי לבחון אם אני רואה אורות של מקום יישוב או כביש. כל מה שראיתי מסביבי היה חושך, לא היתה אפילו נקודת אור קטנה בכל המרחב. חשבתי שאולי בגלל המבנה הטופוגרפי של המקום בו הייתי, לא יכלתי לראות.

הקור זחל סביב רגלי, מחתל אותם בסמיכותו המקפיאה, דווקא כשעמדתי על הסלע חשתי אותו פחות. פחות אבל עדיין מאיים ומצמרר, היה הקור שהרס את יבולי הבננות, פוצץ את דודי השמש, והקפיא חסרי בית חסרי שם, בחניונים  נטושים ובכניסות למקלטים ציבורים. לא רציתי לסיים את הלילה כשאני ארוז בשקית לבנה, העדפתי לחיות, נזכרתי בהורי שכבר שבועות לא יצרתי איתם קשר, מטעמי בריאות הנפש. ניסיתי לדמיין איך אמי תגיב למראה הגופה שלי, איך יצקצקו המנחמים בלשונם, איך יכתבו עלי בעיתון "המתמיד והשקדן" בלי שמילה אחת תהיה נכונה.

העדפתי לחשוב על דברים אחרים, שמחים יותר, חשבתי על הפרס שקיבלתי במחנה הקיץ האחרון, כשזכיתי בתחרות המלחינים הישיבתית. שתי בובות, שימעלה ורבקלה, או יוסלה ושרהלה, לא ממש חשוב איך קראו להם. הפרס  היה סמלי והומוריסטי, וזכרתי את צחוקו של הקהל כשראה את הבובות המזמרות,. חדלתי מהמחשבה כשנזכרתי בצחקוקים הלעגניים שהופנו אלי מקרב חלק קטן מהמשתתפים,

ירדתי מהסלע כי לא ראיתי כלום, התחלתי ללכת כי לא היה לי מה להפסיד, וכי היה לי קר. בתחילה רעדתי, אך כשהאצתי את קצב ההליכה, החל גופי להתחמם. הייתי כמעט עוור בחושך הגדול, חששתי כל העת להתקע במכשולים סמויים וליפול.

בשביל לעודד את רוחי, שרתי בשפתיים קפואות שיר לכת שהלחנתי פעם.

-"אנחנו הולכים בדרך הטרשים / לימינינו דרך המלך / אך אנחנו לא נלך בה / דרך הטרשים היא דרכנו / בה נצעד ק"מ על ק"מ / עד כי יינגפו רגלינו / בסלעים עשויי בזלת / מי מפלים ייזרמו שם"

לא עזר לי, נשארתי מדוכא אבל נמרץ, כל העת נעצתי מבטים בחושך האופף, מקווה לראות איזה נצנוץ, אך שום אור לא ניצת במסך השחור, מלבד הכוכבים הרבים שמילאו את חלל השמים.

הכוכבים באותו לילה כאילו התרבו והתעצמו, אלמלא הייתי במירוץ הישרדות, הייתי נועץ את רגלי בארץ, וראשי היה מנסה להגיע השמיימה, לספור את הכוכבים. מדי פעם הגנבתי הצצה אל השמים, בולע אור מכוכבים, מנסה למצוא את כוכב הצפון, את הדובה הגדולה. קיוויתי למצוא את שביל החלב, שיוביל אותי אל תילתן. או אל מקום יישוב אחר.

אני לא חושב שיש תחושה מתסכלת יותר מאשר כישלון חוזר, עצם המחשבה על כך שאני שוב נמצא בסרט של ליל אמש, גרמה לי לרקוע ברגלים ולמלמל בזעם "אוף", ממש כמו ילד שמתבשר על שביטלו לו את הטיול, פוצצו לו את הבלון, או לקחו ממנו ממתק.

בתוך הצללים הבחנתי במבנה, ולצידו עוד מבנה, התקדמתי לעברם בתקווה שהם פתוחים וניתן לשהות בהם למשך הלילה. מיששתי את דרכי באפלה, נזהר שלא למעוד בגרם מדרגות מזדמן, במטרה למצוא את הדלת. חלפתי על פני אחד החלונות, כשלפתע פגשה אותי אלומת אור של פנס, פגעה בי ומיד חלפה ונעלמה.

נשמעו קולות צעדים ופתיחת דלת, ותכף מצאתי את עצמי עומד מול פנס, מכוון ישירות אל פני.

-"גם אצלכם יש הפסקת חשמל?" שאל הקול שמאחורי הפנס."זה כבר שעה וחצי אולי" הוסיף.

-"תוריד את הפנס, זה מסנוור" אמרתי.

-"רגע, מי אתה? אתה חדש פה?" שאל, הפנס עדיין מסנוור אותי, אך לא מכוון ממש לעיני, "זה הפסקת חשמל רק בתילתן או בכל המחוז?" הוסיף לשאול.

אז אני בתילתן, חשבתי בתחושת הקלה, ואבן של פי הבאר נגולה בתנועת אצבע קלה מליבי.

-"אני חדש פה...לא חדש פה, סיפור מורכב"  אמרתי לפנס, "תכניס אותי בבקשה פנימה, אני קופא מקור, ואני צריך גם ליצור קשר עם שליבוביץ, ומהר"

-"אתה צודק, בוא תיכנס" אמר האיש, וסוף סוף הסיט את הפנס מעיני והפנה אותו אל הקיר, לאור הפנס הצטיירה צלליתו של אדם מבוגר, שקצות רעמת שערו הלבן זהרו באור הקלוש.

-"תיזהר יש כאן מדרגה, בוא תיכנס, בוא תיכנס".