אוטביוגרפיה בדיונית פרק יט.

-"כפי שכבר ציינתי", אמר הרבי, דיבורו איטי ונמוך, אך נחוש ובוטח, "מכנים אותי 'הרבי מסלאוויטא', ועל פי הבהוב ההכרה שחלף בעיניך, אני למד כי המושג מוכר לך, אכן?" שאל.

-"קשה לומר שהוא מוכר לי, אני יודע על קיומו, הרבי", עניתי ביראת כבוד.

-"חדל מלהשתמש בכינוי הזה, הוא מיותר, אין בו אמת, והוא מכביד על ניהול השיחה", נזף הרבי שלא ידעתי כיצד לכנות אותו. "קרא לי יובב, בבקשה".

-"יובב?!" לא יכלתי להתאפק, "זה שם..." התחלתי לומר ובלמתי את פי באחת. הוא חייך לרגע קט, הנהן קלות בראשו, והסיט את מבטו לעבר הספר שנח על הכוננית שלצידי.

-"שם מהתנ"ך", הוא אמר, "בתקופה בה נולדתי, בקיבוץ רמים, הונהג מנהג שבא למלא תוכן בטקס הברית המשמים לדעתם, והוא כלל סעודה משותפת של כל המבוגרים במושב, ובמהלכה הנהלו דיונים על קריאת השם לנולד. שמות הושלכו לחלל האוויר, אנשים ישבו עם ספרי תנ"ך והכריזו על שמות שהם מצאו, ולדעתם הם מתאימים ביותר לתינוק, לזמן ולתקופה. בתום הדיונים התקיימה הצבעה שעל פי תוצאותיה נקבע השם הנבחר. במקרה שלי הדיון היה קצר במיוחד, כי איש לא יכול היה להתעלם מן היבבות שהשמעתי.." סיים בחיוך.

בחנתי שוב את פני האיש, הן היו מצומקות וחיוורות, נימי דם כחולים ואדומים התפרשו כרשת על כל שטח פנוי בהן. אך היה ניתן להבחין בתווי הפנים המקוריים, נאים מאוד, מסודרים ומשורטטים באופן מושלם. הוא היה אדם יפה תואר, חבל שהמחלה גרמה לו להיראות כה עלוב.

-"ובכן", המשיך האיש, "כיום מה שמעניין אותי הוא העתיד, מה שיקרה מכאן ולהבא. את הדברים שקרו, נותיר להיסטוריונים, נטמין עבור חוקרי העתים. אני מפנה את כל משאבי, המדולדלים מן הזקנה והחולי, למען המשימה שעומדת למולנו".

-"ומהי?" מיהרתי לשאול, מנסה לנצל את הפירצה שנוצרה במעטה הערפל שאפף את כל המשימה.

-"המשימה פשוטה מאוד", ענה הרבי, ואני רכנתי לכיוונו באזניים כרויות. "לגלות את האמת, ולכלות את השקר, זה הכל", אמר ועצם לאט את עיניו. חשבתי שנרדם, לא רציתי להעיר אותו, בינתיים חשבתי על מה שהוא אמר: "לגלות את האמת, ולכלות את השקר", די כעסתי, לא ציפיתי שבן אדם כל כך מרשים, שנראה אדם ישר דרך ואיש אמת, ילעיט אותי בסיסמאות מהסוג הזה. די נמאס עלי הסיפור הזה, למה בני אדם לא יכולים פשוט לדבר נורמלי? לומר את האמת בלי להתפתל בדיבורי גבוהה גבוהה על האמת ומעלתה.

-"אתה די כועס", הוא פקח את עיניו ונעץ בי את מבטו. חשתי שקוף ומיהרתי לשלב את ידי, כביכול לחסום את הדרך שלו אל הלב שלי, הוא הבחין בכך, מבטו עקב אחרי תנועות ידי, ונטש אותן רק לאחר שהשילוב הושלם. הוא המשיך להביט בעיני, כביכול מצפה ממני לתגובה. הנהנתי קלות והסטתי את מבטי אל גלגלי המיטה.

-"האמת היא", אמר בטון של הסברה, כמו מרצה שמסביר חומר מופשט, "שאני לא יודע מהי האמת, מה השקר, למי שייכת האמת, ומי חולק את השקר. דבר אחד אני יודע, במוסדות של סלאוויטא, קיימת מידה גדושה של שניהם, צריך רק לברר אותם, לפרש אותם, ולקבל את האמת המזוקקת, זאת מטרתי, ואם אתה תעזור לי, אתה תאלץ לסגל לעצמך את המטרה הזאת". אמר וחזר לעצום את עיניו.

הצצתי לעבר החלון, השמים כבר לא היו שחורים לחלוטין, הם קיבלו צבע כחול עמוק, הבנתי שעלה כבר השחר, ופזלתי באכזבה קלה אל עבר מחצית הכריך שהמתינה לי על השידה, אני כבר לא אוכל אותה היום, אבל חבל לזרוק, אף פעם לא זורקים אוכל, כך חינכתי את עצמי בילדות, לא יודע אם זה חינוך שקיבלתי בבית, או תוצאה של ספרי שואה שלא התאימו לגילי, אבל זה מה שהושרש אצלי, אוכל לא זורקים, נקודה.

סיכמתי לעצמי את השיחה, די באכזבה. פרטי ביוגרפיה שוליים, סיסמה אחת, ותיאור קצר של מצב האמת בחצר סלאוויטא. אכן הישג נאה.. הרהרתי, היה שווה לסחוב לכאן את האיש החולה הזה, בשביל הדברים האלו?

גרשון פתח לפתע את הדלת, והרבי יובב מסלאוויטא פקח את עיניו, ללא שמץ של בהלה.

-"היכנס בבקשה", אמר הרבי בטון מצווה.

-"כן יובב", ענה גרשון בקלילות, ופסע והתייצב לצידי, "מה רצונך?" שאל.

-"הוצא בבקשה את הספר מן התיק", ביקש הרבי. גרשון ציית, ולאחר מספר שניות נח בידי כרך עבה של תלמוד בבלי, 'מסכת גיטין' נכתב באותיות זהב דהויות על כריכת הבד המשופשפת.

-"הקשב לי", אמר הרבי, "פתח בבקשה את הספר, והבט על עמוד השער".

פתחתי, זאת הייתה גמרא מדפוס סלאוויטא, שמורה היטב, הדף הראשון היה חלק ונקי, צהבהב מעט, אבל עדיין ללא רבב. כנראה שלא למדו ממנה יותר מדי, אם בכלל. את דף השער, עיטרה חתימה מסולסלת בעט אומן, "שפיר'ס!" נכתב בה.

-"שפיר'ס.." מילמלתי.

-"כרך הגמרא היקר בעולם", הודיע גרשון, "מעוטר בחתימתו המקורית של שמואל- אבא שפירא, אחד מן האחים שפירא שניהלו את בית הדפוס, כלומר, היישר מן הספריה הביתית של המו"ל"!

-"למי שייך הכרך הזה כיום?" שאלתי, ידי מלטפות את הדף הרך, נתקלות בשקעים ובבליטות שיצרו האותיות, אהבתי את הספרים הישנים, בהם כל אות הייתה שקע קטן מלא בדיו, אפשר לחוש את המילים, למשש אותם. הספרים השטוחים המודרניים לא מעניקים את התחושה הזאת, סתם כתמים כל נייר חלק, לא שווה. "מה אני אמור לעשות עם זה?" הוספתי.

-"זה שלך", ענה גרשון, "תעשה עם זה מה שאתה רוצה", הפטיר, חיוך קטן נרמז על שפתיו, הבהב, וחזר לשכון בתוכו, מכוסה במסכה הקשוחה שהוא עטה בשעה האחרונה.

הבטתי לעבר הרבי – יובב, הוא הנהן בהסכמה, וחזר לעצום את עיניו. גרשון הביט בי בשתיקה, ואני התעסקתי באצבעותי במבוכה, בחוט שנפרם מכריכת הספר.

הרעיון היחיד שעבר לי בראש בהקשר של השימוש הרצוי בספר היה להתפטר ממנו, מהר ככל האפשר. חרדת הניידות שלי צפה ועלתה כשהכרך נכנס למשפחת מטלטלי, חששתי מהמצב בו אני אאלץ לסחוב אותו איתי לכל מקום, שמור במצב חדש, כפי שגרשון הוציא אותו מן התיק.

גרשון ככל הנראה קרא את מחשבותי, הוא הושיט את ידו לעברי, ואני הנחתי בה את הספר.

-"הספר יישמר בכספת של הבנק שלך", הודיע, "פתחנו עבורך חשבון ייחודי, אשר ניתן להפקיד בו, ולנהל באמצעותו מכירות של חפצי ערך ועתיקות".

-"ברוך השם", פלטתי, והרבי הרים את מבטו באינסטינקטיביות, כששמע את המילים יוצאות מפי. הוא חייך בשתיקה, וחזר לעצום את עיניו.

-"הבה נצא", אמר גרשון, והחל להסיע את עגלת הנכים לכיוון הדלת. "קח איתך את כל החפצים, ובזריזות".

-"מה?" מלמלתי בבהלה, "טוב, בסדר, בסדר...דקה וחצי ואני מוכן".

-"אני ממתין ליד הדלת", ענה גרשון ויצא.

אספתי את כל מה שהוצאתי מן התרמיל, דחסתי בחוסר סדר, העיקר שהכל יהיה בפנים. הספר הקטן של הרב דולמן היה הפרט האחרון שהכנסתי אל התיק, בעודי אורז, נאבק ברוכסנים הממאנים לסגור את התרמיל המתפקע, נפתחה הדלת פעמיים. כל פעם שפרצופו של גרשון מילא את החריץ שבין הדלת והמשקוף, נתקפתי בפעימות לב מהירות. רציתי כל כך להרשים אותו, לפחות בזריזות שלי. זאת הייתה טעות להצהיר על דקה וחצי, הייתי צריך לומר חמש דקות, ואז להפתיע אותו כשאסיים תוך שלוש דקות, אבל אז אולי הייתי מקבל תדמית של מי שמנסה להרוויח זמן. הסתבכתי לגמרי עם המחשבה על תוכנית הפעולה שהייתה רצוייה, ותוך כדי כך הצלחתי להסתדר עם הרוכסנים הסוררים.

-"אני מוכן", הודעתי לגרשון כשאני יוצא מן החדר כשהתרמיל על גבי.

-"אפשר לומר שהיית זריז יחסית למה שאני שיערתי", ענה בלחישה, "אני הייתי נותן חמש דקות, מקסימום שלוש".

גרשון התברך ביכולת טלפתית נדירה, וזה מוציא אותי משלוותי, כך חשבתי כשפסעתי לצידו במסדרון השומם, קול צעדי וצעדיו מעניקים ליווי קצבי לאיוושת גלגליה המשומנים של עגלת הנכים, מהדהדים בין קירות השיש המצוחצחים, אשר שימשו כתפאורה אילמת למחזה הסוריאליסטי שנטלתי בו חלק.

שיעול עז של הרבי, קטע את הרהורי הפיוטיים. גרשון רכן אליו, מצמיד אל אפו את בלון החמצן, ברגע אחד פניו הרצינו. הוא הרים את שרוולו, ולחץ לחיצה ארוכה על לחצן בשעון היד שלו.

צפצוף קצר נשמע, ולאחריו גרשון דיבר.

-"קוד 72", הוא אמר בבהילות לתוך השעון, אז הוא הביט סביבו, וכשזיהה לוחית קטנה וממוספרת, הקבועה על הקיר, הוא הוסיף: "3B, 2K".

-"המצב לא פשוט..." הוא מלמל, "בוא תעזור לי להשכיב פה את המשענת".

המנגנון פעל כראוי, תוך מספר שניות הפך הכיסא למיטה, וגרשון הפגין את כישוריו בתחום רפואת החירום. הוא עיסה, הנשים, שוב הנשים ושוב עיסה. הכל נעשה בתנועות מדוייקות ואחידות, ידיו העולות והיורדות לא רעדו לרגע, רק שפתיו המהודקות מן הרגיל, הסגירו את המעורבות הרגשית שלו בטיפול.

ניסיתי להציע את עזרתי, הוא הניד בראשו לשלילה, ובסנטרו הורה לי להתרחק. רק כשצייתתי לו, הבנתי את פשר הההוראה, כי במקום בו עמדתי עד לפני שניות, כמו נוחת מן החלל, באיוושה חרישית, כמעט לא נשמעת, בלם רכב.

הוא היה מבריק, גוף מתכת אווירודינמי, שמשות גדולות ומלוטשות, ושני אנשים הלבושים בחליפות כסופות, קפצו ממנו בצעדים גמישים.

-"הסתכנת מספיק!" הודיע אחד מהם, ואני זיהיתי מיד את הקול, זה היה רני, החובש שטיפל באפרים גלוסמן. "תפוס עכשיו מרחק!"

-"לא הייתה לי ברירה", שמעתי את גרשון מסביר, "הייתי חייב לעשות את שלי, וחוץ מזה, אני מחוסן, ככה שזה מכניס אותי לסיכון קטן ביותר".

"מחוסן או לא, זה לא מעניין", אמר רני כשהוא ממלא מזרק בתמיסה מתוך בקבוקון, "אתה לא אמור לסכן את עצמך ואת כולנו בגלל הרגש שלך".

-"טוב, שמענו.." אמר גרשון, "תרסס את הבחור ונזוז.."

האדם השני שיצא מן הרכב, הוציא מכיסו מיכל קטן, וניגש לעברי כשהמיכל מונף בידו.

-"תעצום את העינים, תסגור את הפה", הורה לי, ואני צייתתי. ואז הרגשתי משהו רטוב זולג לי על הפנים, מרטיב את הריסים, ובעיקר שורף נורא. "תשאיר סגור לשתי דקות, אוקי?" הוא אמר, ואני נשארתי לעמוד שם, עיניים עצומות, ותחושת בעירה עזה בפנים. מסביבי הייתה תכונה רבה, קולות גרירה, פקודות שנלחשות, צפצופים של מוניטור, צעדים וצלילי חיכוך שעלו מן החליפות הכסופות. לפתע הקולות התרחקו, ניטשטשו, עד שהשתתקו.

-"אתה יכול לפקוח את העינים", שמעתי את גרשון אומר. פתחתי, המסדרון הריק שנגלה לעיני, סינוור אותי בריקנותו, מכל מה שהתרחש ברגעים האחרונים, לא נשאר זכר. הפניתי את מבטי התוהה אל עבר גרשון.

-"הכל בסדר", הוא אמר, "אתה בטח סקרן לדעת מה קרה כאן, נכון?" הוא שאל.

-"אין טעם לומר שלא", עניתי.

-"אוקי", התחיל גרשון לומר, "אתה נמצא במקום שכביכול אסור לך להימצא בו, מסיבות מובנות, פשוט האגף הזה הוא סודי ביותר, אין הרשאות גישה לאף אחד שאין לו את הסיווג הביטחוני המתאים. מבחינתנו יש לך את הסיווג, אבל העובדים האחרים לא אמורים לדעת על זה".

-"מה זה האגף הזה?" שאלתי בסקרנות את גרשון, אשר התחיל להתקדם לעבר אחת המעליות, "את זה אני כן יכול לדעת?"

-"האגף ללוחמה ביולוגית", ענה גרשון, "אין שום דבר סודי בהימצאות האגף", הוסיף, "הסודות הגדולים טמונים במה שמתרחש בו, באנשים שנמצאים בו, ובקשר שלו למחקרים כאלה ואחרים, זה הכל".

-"אז מה בעצם קרה כאן?" ניסיתי להגיע אל הנקודה, "יש במה שקרה פה הרגע, איזה מרכיב של סודיות?"

-"חלקית", ענה גרשון בקצרה, כשדלת המעלית נפתחה ואנחנו נכנסנו אל תוכה, גרשון הקיש שילוב של שלוש קומות בו זמנית, ציפצוף קצר נשמע, והמעלית החלה לנסוע במהירות כלפי מטה, מתעלמת ממספרי הקומות שגרשון הקיש, כנראה שהצירוף הזה מסמן איזה קוד.

-"איזה חלקים מתוך הסודיות החלקית הזו, אסור שידלפו החוצה?" שאלתי, מרגיש שהאוזניים שלי נסתמות, כתוצאה מההפרשים בלחץ האוויר.

-"כל החלקים, כולל אלו שנראים לך טריוויאליים, אסור שידלפו, ככה זה בביטחון מידע, אנחנו לא מתחילים לפרט לך מה אסור ומה מותר, הכל אסור."

-"אז אני מבין שאני לא הולך לקבל הסבר, ושוב שמעתי ממך שיחה שלימה, מלאה במידע לא רלוונטי", אמרתי, ותכף הרגשתי כי עברתי את הגבול שגרשון ממש לא אהב שאני עובר אותו.

גרשון הביט בי לרגע, חשתי כי הוא מנסה להעביר לי מסר באמצעות המבט, ואז נעצרה המעלית בחבטה קלה, וגרשון מיהר לצאת דרך הדלתות הפתוחות, אני בעקבותיו. צעדנו בתוך מסדרון עשוי בטון חשוף, רצפה נקייה, תאורה חלשה, הצעדים שלנו הדהדו בין הקירות בצליל מטריד למדי.

לאחר דקה של צעידה במסדרון החדגוני, נעצרנו ליד דלת גדולה, גרשון הוציא את ידו מן הכיס, ועמד להניח את אצבעו על הסורק, ואז, כמי שהתחרט על הפעולה, הוא הפנה את האצבע המושטת אל עבר פני.

-"אתה עובר את הגבול, יואל", הוא אמר בקול יציב ותקיף, "הגיע הזמן שתקלוט את זה, סופית, אחרת..."

רציתי לשאול: "ואחרת מה?" אבל הפעם התאפקתי. הוא לא ממש חיכה לשאלה של.

-"אחרת.." הוא חזר על זנב דבריו, "לא נוכל לסמוך עליך, ואף גרוע יותר, אתה לא תוכל לסמוך על עצמך". הוא סיים את דבריו, והרים את ידו לעבר הסורק.

-"רגע!", קראתי לעברו, הוא עצר, וידו נשארה תלויה באוויר "אני אולי עובר את הגבול מבחינת החוצפה שלי, עם זה אני מסכים, אבל רק שאלה אחת אני רוצה לשאול, מותר לי?"

-"בדקה וחצי הבאות, מותר לך", אמר גרשון בקוצר רוח, "אנחנו ממש ממהרים".

-"אוקי", אמרתי, "אני מרגיש שאתם מתייחסים לכל הנושא הזה של המשימה, כמו אל איזה משחק קבוצתי של 'מצא את המטמון', חידות, רמזים, סיפורים וכל מיני טקטיקות שמזכירות פעולה במחנה קיץ. ולי נראה לפעמים שכל הסיבובים האלה כל כך ילדותיים ותינוקיים. מה הקטע הזה? אתם רוצים לספר לי מה המשימה? תספרו. אם אתם לא רוצים, תגידו מראש שהמשימה היא עלומה, סודית וכל זה. אבל מה שמפריע לי זה שאתם עושים את עצמכם כאילו שאתם מספרים לי, ובפועל מלעיטים אותי בכל מיני חצאי מידע חסרי פשר, ולי זה די נמאס".

-"זה לא עומד להשתנות", אמר גרשון, "אתה איתנו או לא?" שאל.

שתקתי לרגע, מנסה להבין האם אני בעצמי, פועל נגדי או איתי. מה אני בכלל עושה כאן? לאיפה אני ממשיך מכאן? מה אני אעשה במידה וגרשון, הרב דולמן, שלייבוביץ, קבדה, חצבאני, ועוד דמויות שפגשתי בימים האחרונים, יעלמו מחיי, האם אני אצליח לחזור לישיבה, להשתלב במסגרת? או שמא אחזור לימי השיעמום הגדול, ללילות לבנים על המרפסת, מעשן סיגריה ועוד סיגריה, בציפיה למשהו מסעיר, אשר יסיח את דעתי מן הדיכאון.

שתי מסקנות עלו בתוכי, הראשונה לטווח הארוך,, והשניה, מתייחסת ממש לדקות הקרובות. הסתכלתי על גרשון, אשר עמד והמתין לתשובתי, עיניו היו טרוטות למדי, כנראה שלא ישן טוב הלילה, אם בכלל.

-"טוב.." אמרתי לגרשון, "נראה לי שאין לי ברירה, פשוט אין לי מקום יותר טוב להיות בו, מקום שייתן לי את הסיפוק שאני מחפש, ולכן, נראה לי שאשאר איתכם למרות הכל".

גרשון הנהן ואני המשכתי לדבר, "מה שכן, הייתי מצפה לקבל יותר מידע על מה שאני עושה, ולא ככה ללכת כסומא בארובה, תחשבו על זה".

-"נחשוב", הבטיח גרשון.

-"דבר שני", אמרתי, "אני משתוקק לסיגריה, יש מצב לעשן כאן?"

גרשון הביט בי לרגע, אחר כך שם את ידו על כתפי ופרץ בצחוק שהרעיד את כל גופו, וגם את גופי.

-"מה מצחיק", שאלתי אותו, כשאני שומט את כתפי מתחת ידו.

-"אתה מצחיק", הוא גיחך בתוך גלי הצחוק, "אתה עובר מנושא לנושא, ממצב למצב, בלי אפילו לקחת נשימה, זה מצחיק.." אמר ונטל נשימה עמוקה, כביכול בכדי להדגים לי מה עלי לעשות. "רגע אחד אתה מנסה להכריע את הגורל שלך, פחות או יותר, וברגע האחר אתה מתמקד בהנאות הקטנות של היום יום, בעיני זה מצחיק".

-"אני מרשה לך לצחוק", עניתי, "זה אני, נדנדת רגשות, רד עלה, עלה ורד, ככה מצב הרוח שלי מתנהג, במצבים קיצוניים אני ממש קרוסלה, מסתובב בין המצבים במהירות רבה, אבל אני התרגלתי לזה", אמרתי, "התרגלתי בערך".

-"מאוד בערך.." מילמל גרשון ופתח את הדלת אל חניון תת קרקעי קטן.

מכונית סובארו סטיישן ישנה וחבוטה, חנתה בו, הפגוש האחורי מכוסה במדבקות אמונה שונות. "תן חיוך הכל לטובה", "בטח בה'", וכמובן הסטיקר המוכר של "נחמן מאומן", במגוון וריאציות. על השמשה האחורית, באותיות ענק, נכתב הסלוגן "אין עוד מלבדו". בקיצור, רכב שבולט כמו זרקור ענק בתל אביב, אבל נבלע בקלות בסימטאות הערים החרדיות, מתמזג עם החצרות המוזנחות, דלות החומר, עם המרפסות המעוטרות בשלטי בחירות מימים עברו. סובארו אברכים, מכנים אותה בחיבה בהיכלי הכוללים, והולכים לתקן אותה בוואדי ג'וז.

-"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי את גרשון.

-"אשקלון", השיב בקצרה, "וברכב הזה.." הוסיף בחיוך, "מיותר לציין כי מותר לעשן".

הרבה זמן לא נהניתי מסיגריה, כמו מהסיגריה הזאת. שאפתי את העשן, סילסלתי אותו בתוך ריאותי החרוכות, ופלטתי אותו בסילונים מעוצבים, יוצר תלתלי עשן וטבעות עשן. כל זאת בשעה שגרשון מתניע את הרכב שהגיב בקולות חרחור וגניחה, ומתחיל לנהוג בפראות בין קירות הבטון, כשהרכב מיטלטל ומשקשק בכל רמ"ח חלפיו ושס"ה ברגיו. ואני טועם את עשן הטבק, מתמסר להתמכרות ברצון של עבד, כמו שבוי שלוקה בתסמונת סטוקהולם, ומדמה ששובו הוא אוהבו.

-"מה קורה עם הרבי?" שאלתי לפתע את גרשון מתוך ענן העשן. "הוא בסדר? מה קרה לו?"

-"הכל בסדר..." מילמל גרשון, "הוא פשוט אלרגי לטונה, והוא כנראה נגע בך, שנגעת בטונה והיה לו התקף אלרגיה, אז הוא היה צריך לקבל מהר זריקה", אמר ובחן את מבטי.

-"אולי זה שוב ייחשב בעיניך לחוצפה", אמרתי כשעיני מושפלות, "אבל אני לא אוכל את הטונה הזאת. אני בטוח שהוא לא נגע בי, אם הוא היה נוגע בי, הייתי זוכר זאת היטב. הפעם היחידה שנגעתי בסביבתו הייתה כשסייעתי לך להשכיב את המסעד של הכיסא. וחוץ מזה, הוא היה נראה לי חולה מאוד, מעניין באיזו מחלה הוא חולה?" סיימתי, משתדל שלא להשתמש בנימת זעם.

-"אתה צודק, יואל", אמר גרשון, והיה נדמה לי שזאת הפעם הראשונה ששמעתי אותו אומר את המשפט הזה. "הרבי חולה במחלה לא מוכרת, באגף ללוחמה ביולוגית, פיתחו חומר שיכול לסייע בהתקפים שלה, ואת זה הרבי קיבל מהחובש. אבל שים לב יואל" הוסיף גרשון, "המידע הזה הוא סודי ביותר, איש לא יודע על כך מלבדנו, ומלבד צוות המחקר והטיפול של האגף, אל תתן למידע הזה להגיע לאיש", הוא אמר, "תזכור!"

-"אני זוכר", אמרתי.

המנהרה הסתיימה, ואנחנו נמצאנו מול שער שחסם את דרכנו. הבטתי לאחור והבחנתי בשער שנסגר באיוושה חרישית. כשהשער נסגר, השתרר חושך. רק פנסי המכונית האירו את השער הקידמי. היינו למעשה סגורים בתוך כלוב, כששערים סגורים מכל עברינו.

לפני שהספקתי להתעמק בבחינת מצבינו, חשתי באור מסנוור בתוך עיני, פנס רב עוצמה, מוחזק ע"י דמות מעורפלת, כוון לעברי, וקול מהעבר השני קרא לנו לצאת מן הרכב ולהרים את הידים.