דרך העפר המשובשת הגיעה אל קיצה, כשפגשה בחדות את החצר האחורית של שיכון מוזנח. גרשון תימרן במיומנות בין החצרות, ועד מהרה הגיע אל חניון גדול ונטוש, לצידו של האצטדיון העירוני.
-"מפה נלך ברגל", הודיע גרשון, "זאת הדרך המהירה ביותר".
-"מה שתגיד", הסכמתי לדבריו, "חשוב בהרבה שתדאג לי לחבילת רוגלך להיום בערב.." פלטתי, ואחר כך התחרטתי, הרגשתי שאני מערב נושא שלא קשור לכלום, רק בשל העובדה שלא היה לי משהו טוב יותר לומר.
-"כמה שאתה צודק", אמר גרשון, ואני קצת נרגעתי, "אין לך מושג כמה אני רעב, לכאורה, הכי רעב שבן אדם יכול להיות", הוא חייך, "אבל אני באמת מקנא בך".
-"למה?" שאלתי בתמיהה כשגרשון נעל את דלת הסובארו.
-"למה?" הוא ענה רטורית, "פשוט כי בחיים שלי לא הייתה לי את הפריבילגיה, לחוש רעב אחרי זמן קצר כל כך מאז שאכלתי", הוא אמר והמשיך, "הייתה לי ילדות שלימדה אותי מה זה להיות רעב, אבל באמת רעב".
הוא הפסיק לרגע את דיבורו, האט מעט את קצב ההליכה שלו, ואז שאל:
-"אתה זוכר את המשפט שאמרתי לך שם מתחת לאדמה? בתוך המרחץ?"
-"כן...לא... לא זוכר", הגבתי במבוכה.
-"המשפט היה:'איך תחוש את השובע, אם לא תכיר את הרעב?' אתה זוכר?" הוא שאל, ומטון דיבורו היה נשמע שהוא ממש זקוק שאני אזכר במשפט.
-"זוכר", אמרתי, ואז נזכרתי בגרשון בעל השיער הארוך, המבט הבוהה, האיש השבור לכאורה שהכניס אותי להלם מוחלט, וכמעט שניפץ לרסיסים את כל זכרונות הילדות שלי. מעניין אם זאת הייתה פאה נוכרית, או שהוא אכן גידל את שער ראשו לאורך שכזה.
-"זה המשפט אשר ליווה אותי למשך כל הנערות שלי, למעשה, המנוע והגורם לכל הציניות שלי, ובנוסף, זה המרכיב החשוב ביותר בכל ההומור שלי, וסימן ההיכר שלו." הוא אמר בחיוך, "אבל בילדותי, הייתי זועק אותו לעצמי מדם ליבי, כשהייתי רואה אנשים יושבים אצל זלפה, במסעדה הקטנה שמכרה קוגל וטשולנט, וכשקמים, פשוט משאירים את השאריות שלהם על השולחן, מבלי להעיף לעברם ולו מבט אחד חטוף."
-"זה נשמע מקרה של הרווחה", אמרתי, "לא היה לכם מה לאכול בבית?" ביררתי.
-"לא", הוא ענה, "כלומר היה בבית אוכל, אבל רק מעט ממנו הגיע אל הצלחות שלנו, הילדים".
-"למה?" התפלאתי.
-"עכשיו אני יודע שאמי הייתה חולה בבולמיה נברוזה, הפרעת אכילה נוראית, אשר גרמה לה לאכול כמויות אדירות של מזון, ובתום הבולמוס ללכת ולהקיא את כל מה שאכלה, נורא."
-"בטח כעסתם עליה", אמרתי.
-"כעסנו?" אמר גרשון, "יואל, זה מורכב.." התחיל גרשון להסביר, "מצד אחד היא הייתה אמא נפלאה, יצירתית בצורה שלא תאמן. היא הייתה מעסיקה אותנו בהצגות שאילתרה ברגעים ספורים, בבובות שיצרה משאריות של בדים, בציורים משעשעים, בשירים שהייתה מחברת לכל אחד מן הילדים, היינו שלשה ילדים, אני ואחותי התאומה, ועוד אח אחד קטן שנולד לאחר כמה שנים. כל ילד זכה לעולם מושלם מבחינה רגשית, בכלום כסף היא אילתרה לנו חדרי שינה אישיים, מעוטרים בציורים שהיא ציירה על פי חלומות שסיפרנו לה. כמה דיקטים שנשארו מאיזה ארון שהתפרק, היוו מחיצות, שאריות בדים שנתפרו לשמיכת טלאים ענקית, קישטו את התקרה כמו כילה.
העולם שלנו היה חלומי עד לרגע שבו התחילה ההתקפה.
כשההתקפה הגיעה בחורף, היינו נכנסים אל מתחת למיטות, שם היה לנו מחסה שאמא הכינה במיוחד בעבורנו. היו שם דפים וצבעים, פנס קטן, ואריזת בסקוויטים. אמא הבטיחה לנו שהיא לא תכנס לשם לעולם, והיא קיימה.
בזמן שהסתתרנו היא הייתה פושטת על המזווה ומחסלת את כל תכולתו, הפח היה מתמלא בקרעי עטיפות, ובאדיקות של מכורה, היא הייתה מרוקנת אותו בשעת לילה מאוחרת, שאיש לא יבחין בסימנים.
אני חושב שכיום המחלה מוכרת בהרבה, כי השפע מאפשר את קיומה, אז זה היה נדיר, מלווה בהסתרה עמוקה. לא העזנו להרהר בזה, לא ביום ולא בלילה, ולא צריך לומר שלא סיפרנו לאיש. סבלנו בדומיה את התסמינים, והיינו מלקטים אוכל בכל מקום אפשרי, מלקטים ומסתירים לשעת חירום".
-"אז אתה לא יכול לזרוק אוכל", אמרתי.
-"לא מסוגל אפילו לחשוב על זה", ענה גרשון, "לפעמים כשאני לא שם לב למעשי, אני יכול למצוא את עצמי עוטף פרוסת לחם במפית, ומכניס לתוך אחד הכיסים, זה קורה לי לא מעט פעמים. בפעם האחרונה שישבתי במסעדה בפגישה עסקית, ובהיסח הדעת הכנסתי לכיס בורקס או משהו כזה. הייתי צריך להמציא כלב שלא נברא מעולם, שלפי הסיפור שאילתרתי, הוא ניזון אך ורק ממוצרים העשירים בשומן טרנס, ובורקס הוא המעדן האהוב עליו".
-"תראה יואל", הוא אמר פתאום, "אתה צריך להתכונן להיכנס לתוך לבה של הלוויה, וזה אומר להיכנס לתוך ישיבת שפירא".
-"זה מסובך להיכנס?" שאלתי את גרשון.
-"אם אתה יודע את הדרך, זה לא מדי מסובך", הוא ענה, "אם תהיה איתי ותהיה מרוכז כל הזמן, זה יהיה אפילו קל. לפי עדכון שקיבלתי, יש מאבטחים שחוסמים את הכניסה הראשית, ולא נותנים לאף אחד שלא נמנה על הנאמנים לשלוימקע להיכנס פנימה, במיוחד לא עם כזאת מצלמה.."
-"מי זה שלוימקע?" שאלתי, קצת הפתיעה אותי הדמות החדשה שנכנסה לסיפור.
-"שלוימקע זה הבן של הרבי מסלאוויטא", ענה גרשון בקצרה, "הוא...לא משנה.." התחיל לומר משהו והפסיק.
-"מה התפקיד שלו בחסידות?" שאלתי, "הוא הממשיך?"
-"אין לי ממש זמן להסביר לך את כל השושלת והמריבות והדיונים האינסופיים", ענה גרשון, "תפוס חסיד סלאוויטא, שב איתו על כוס סודה, והוא יסביר לך מה שאתה רוצה, מנקודת מבטו. אם אתה רוצה לשמוע את האמת של הצד השני, תצטרך להתחבר לחבורה, וזה קצת יותר מורכב, כי החבורה היא סגורה ומסוגרת, מאוד". הוא סיים, והמשיך לצעוד בדממה בין החצרות המוזנחות.
התקרבנו אל הבניין הגדול שראשו בצבץ בין גגות הבניינים, ועל גגו התנוסס השלט המחליד "ישיבת בני אליעזר", שגרשון הסביר לי בקצרה, כי איש אינו משתמש בשם הזה, וגם לאיש אין מושג מיהו אותו אליעזר שעל שמו נקראת הישיבה.
ככל שהיינו קרובים יותר, בניינים שנושאים שלטים כמו "גמ"ח שמחה ונחת, נא להתקשר בשעות פעילות המשרד", או קרוואן שנשא שלט: "קבלת פנים".
ילדים לבושים בסגנון חסידי מיושן, שכמוהו לא ראיתי מזה כמה שנים, קיפצו בעליזות בחצרות. אימהות לבושות בבגדים מאותו קו אופנתי, אספו אותם מרחבת המשחקים, וניסו לגרור אותם אל עבר רחבת הישיבה, שם התקבצו אלפי אנשים, כשהם נושאים עינים אל עבר הקומה העליונה. במרפסת קטנה שנפתחה מדירת האדמו"ר עמד בחור חסידי צעיר, כשהוא מעשן סיגריות בשרשרת, מידי פעם הוא סימן בידיו לעבר הקהל, והתוצאה היתה גל חדש של מלמולים והסברים לסיבת העיכוב, הקהל המה וגעש, וכל סימן עורר פרץ כזה, שספק אם הייתי יכול לעמוד בו.
את כל זה ראיתי מהקומה העליונה של מלונית ההכנסת אורחים, מעין אכסניה לא מטופחת, שכרגע עמדה ריקה מאדם.
-"תצלם מכאן", הורה לי גרשון, "והפלאש מיותר, אני לא רוצה שהוא יבזיק ויזמין לכאן עוד צלמים".
צילמתי מספר תמונות, אני חושב שהן יצאו די יפות, וגרשון החמיא לי כל כך עד שהסמקתי. אני לא ממש אוהב שמישהו מחמיא לי בלי גבול, במיוחד לא כשאני לא בטוח בעצמי. אני לא חושב שזה מחזק אותי, כי אם אני לא בטוח לגמרי שאני עושה את זה טוב, אני אני נוטה להאשים את המחמיא, בחנפנות גרידא.
גרשון השאיר אותי בחדר שירות בפאתי הקומה העליונה, החמישית בסך הכל. אחרי כמה דקות ראיתי אותו מפלס לעצמו דרך הקהל, הבטתי דרך העינית של המצלמה, ופתחתי את הזום למקסימום. ראיתי אותו מתמקם מול השער הנעול. הוא הפנה את תשומת ליבו של מאן דהוא לאיזה דבר מה שהוא הבחין בו, וההוא הנהן והראה לחברו שעמד לצידו, השלושה הסתודדו לרגע עד שהשלישי סימן באצבעו על שפתיו, ובידיו השניה הוא עשה תנועה שאומרת "הכל בסדר, העניין סגור באופן סופי", ואז הוא העביר לגרשון שקית קטנה. גרשון הכניס אותה לכיס, לחץ לשניהם את היד, והחל לעשות את הדרך חזרה אל המלונית.
המשכתי לעקוב אחריו באמצעות המצלמה, ומידי פעם גם צילמתי את דמותו, ממעוף הציפור היא הייתה נראית שונה ואפרורית, אבל זה רק בגלל שדמותו היא איננה דמות חיצונית, רק כשבחנתי את התמונות שמתי לב לעובדה שהוא נראה כל כך משעמם, כל כך שיגרתי. רק כשאתה מדבר איתו, פותח איתו את המקומות הסודיים ביותר, ובעצם מתחבר לאישיות הזאת, אתה קולט מי זה בכלל גרשון, מראשו ועד קצהו. מהרבה גרשון של המכינה, צעיר, תוסס ופרפקציוניסט, חזרה לדמות השחקן המתמודד, הבחור הנושר, הילד הרעב מתחת למיטה, והסוכן החשאי המוצלח והמבריק של היום. גרשון הוא דמות שאי אפשר להתעלם ממנה.
דמות שנקלטה בעדשת המצלמה, וחזרה על עצמה בכמה מהתמונות, עוררה אצלי חשד. הבטתי לעבר החצר, גרשון כבר כמעט שנבלע בתוך הבנין, והדמות צעדה בעקבותיו, כשהיא מקפידה לשמור על מרחק סביר בינה לבין גרשון.
המתנתי לגרשון בדממה מוחלטת, הבנתי שאם אעורר רעש, אני אגרום לאיתור שלי בקלות רבה, ולגרשון לא תהיה הזדמנות לחמוק מהעוקב. לא ידעתי אם עלי להזהיר את גרשון, למען האמת סמכתי עליו שהוא יזהה את המעקב.
הוא הגיע מהר, מקפיד לסגור את הדלת בדממה מוחלטת.
-"יואל", הוא לחש, "יש לך דקה לשים את הריתמה הזאת", הוא היה קר רוח לחלוטין. "מישהו עוקב אחרי, שמתי לב שראית ואני חושב שנהגת נכון שלא צעקת או משהו".
-"יש לי פחד גבהים", אמרתי, "בחיים לא עשיתי סנפלינג, אני מת מפחד".
-"היה לך פחד גבהים", הוא ענה בלחישה, "אם אני זוכר טוב, התפטרת ממנו על המגדל הלבן, לא?"
-"התפטרתי, אני מקווה שכן", עניתי, "תסגור לי את הרצועה כאן", ביקשתי מגרשון שהתעסק בקשירת החבל אל קורת מתכת שחצתה את רוחב החדר.
-"בכל מקרה, החבל הזה הוא רק לביטחון האישי שלך.." הסביר גרשון, "אנחנו נגלוש כאן בתוך תעלת הכביסה של המלונית, היא בזווית אלכסונית, כך שגם אם תיפול את כל חמשת הקומות לא אמור לקרות לך כלום, זה רק בשביל שיהיה לך בטוח יותר".
הבטתי אל הפתח של תעלת הכביסה, שממנה ככל הנראה היו מעבירים את הסדינים אל המכבסה, היא לא הייתה נקיה לחלוטין, אבל גם לא מזוהמת או משהו, רק חלקלקה וחשוכה מאוד.
-"אני מוכן", הודעתי לגרשון.
-"אני סופר עד עשר", הוא אמר, "כשאני מגיע לעשר, אתה מנתק את הרגלים מהקרקע, ומתחיל לגלוש בתעלה עד שאתה נעצר, ואז אתה צריך לשחרר חבל..." הוא הסביר זאת באופן כל כך פשוט, שלמרות שהלב שלי דפק במהירות לא רגילה, עדיין ידעתי היטב כיצד עלי לגלוש. "...ובסוף מה שחשוב זה שתתרחק כמה שיותר מהפתח, ואם אתה רואה רימון עשן, פשוט תתרחק מהמקום, כמה שיותר מהר, ותמצא מחסה באחד המבנים, ברור?"
-"ברור גרשון!" עניתי, וגרשון החל לספור "אחת..... שתיים.....שלוש", בחמש הוא פתח את הדלת, השליך רימון עשן אל עבר הקומה התחתונה, וחזר בשקט אל חדר השירות הקטן. "שבע...שמונה..."
הלב שלי דפק בלי שליטה, הרגשתי שהוא מתפרע, דופק על הדפנות ורוצה לברוח.
-"תשע..." אמר גרשון, ואני מלווה אותו בלחש.
-"תצליח יואל", הוא אמר פתאום, "תזכור לזוז מיד הצידה, ו.....עשר!" הוא הכריז, ואני פשוט דחפתי את עצמי אל תוך הפתח החשוך והחלקלק.
נפלתי איזה שני מטרים ואז נעצרתי, שמעתי את הנעלים שלי נחבטות בדופן הפח של התעלה, ואז את החבטה של המצלמה, שכחתי מקיומה לגמרי.
-"לשחרר חבל", מלמלתי לעצמי, "זה לא מסובך מדי", המשכתי ללחוש, "הנה, את הרצועה הזאת לאט...לאט.....הופ",הרגשתי קצת מטומטם, אבל הדיבור העצמי הזה הרגיע אותי מאוד.
בשלב כלשהו, אחרי כמה מטרים לחוצים והזויים, שבהם שכנעתי את עצמי שהשד לא כל כך נורא, התחלתי אפילו להנות מן הגלישה. ואז היא הסתיימה בנחיתה רכה על הררים של סדינים ומגבות.
הסירחון, לא יודע אם זאת ההגדרה המדוייקת ביותר לתערובת הריחות של אבקת כביסה, זיעה, וריחות גוף שונים ומשונים, אבל זאת המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש, כשהגוף שלי נחת על הסדינים, והרגל שלי הסתבכה בתוך בליל ציפות, וכמעט שנחנקתי משמיכת פוך שנפלה עלי מראש הערמה.
אחר כך נזכרתי כי אני צריך לזוז. התרוממתי במאמץ מתוך הכביסה המבושמת בבושם הזיעתי, והתרחקתי ככל האפשר מפתח התעלה, החבל שלי צנח בעקבותי ואני העסקתי את עצמי בגילגולו סביב פרק היד שלי, תוהה מה קורה שם למעלה.
רעש חזק של גרירה נשמע מכיוון התעלה, ולאחר מספר שניות, נחת לצידי גרשון, מבצע גלגול מושלם בנחיתה ומיד קם על רגליו.
-"אתה יודע איפה אנחנו נמצאים?" הוא שאל.
-"אין לי שמץ של מושג", עניתי. "אני רק משתוקק לצאת מכאן".
-"תכף תראה איפה אנחנו נמצאים", אמר גרשון, "אני יוצא ראשון, וחוצה את החצר, נצמד אל הקיר הנמוך ומתקדם עד לקצה הבנין מימין", הוא הסביר כשהוא מסמן בידיו, "אם פנוי, אני ממתין לך שם, אם השטח לא נקי, אתה תתראה אל הרימון הקטן הזה מתפוצץ, ואז זה אומר שאתה צריך להתחבא עמוק עמוק... מובן?" שאל גרשון, מצמיד נפץ קטן אל החלק התחתון של מכונת כביסה ענקית. "אם אתה לא יודע איפה אנחנו, אז תשים לב למכונות האלה, ותבין שאנחנו נמצאים במכבסה הראשית של סלאוויטא..." הוא הוסיף בחיוך, "בצד הנכון של הגדר, רק תמתין חמש עשרה שניות לאחר שאני אצא, ורק אז תצא".
גרשון יצא מן הדלת של המכבסה, בצעדים שקטים כשל חתול, אך שפת הגוף שלו הייתה כשל חסיד בהתבודדות. הוא נראה כל כך שקוע בשרעפים, שאפילו אני התחלתי לחשוש שהוא ישכח מקיומי, ויעסוק רק במחשבות עילאיות ונשגבות.
עשר שניות, שתיים עשרה שניות, חמש עשרה שניות עברו. יצאתי בזהירות מן המסתור, צועד באותו אופן שבו צעד גרשון, מתאמץ להיראות שקוע באיזה הרהור עילאי, אך הזרות של המקום והפחד להתגלות, גרם לצעדי להיות קשוחים וגמלוניים.
גרשון האיץ בי להתקדם, ויחד נכנסנו לתוך דלת צדדית בקצה חצר קטנה ומטופחת. גרם מדרגות חשוך קידם את פנינו, אבל לא עלינו בו, גרשון עצר אותי, ועל המדרגה הראשונה הוא הדריך אותי בלחש, איך בדיוק אגיע אל החדר של שלוימקע.
"המסלול ברור, גרשון", אמרתי, "אבל שני דברים מפריעים לי. האחד הוא שאני הולך להישאר כאן לבד, בלי אף אחד שיסייע לי, הדבר השני הוא שאני ממש מפחד וחושש, אין לי מושג מהי בדיוק המשימה, וכתוצאה מכך אני מתפקד פחות טוב".
-"תבין", אמר גרשון, "עד לפני מספר ימים, היית בישיבה שלא היה לך בה קשר כמעט עם אף אחד, ולא הרגשת לבד, אני מאמין שאם לא היית נוחת בתלתן, היית היום במצב גרוע מאוד, ובלי חברים בכלל", הוא אמר וחייך בהתרגשות קלה. "וזה כולל אותי".
-"התרגלתי מהר", עניתי.
-"והדבר השני", אמר גרשון, "נדמה לי שמיצינו את הדיון בנושא המשימה, מה היא כוללת, ולמה לא מספרים לך, ואיך וכו'", הסביר, תוך כדי שהוא אוחז בידי ומנענע אותה בברכה ארוכה, "אתה עכשיו במשימה, רוץ קדימה, ותצליח!"
-"תודה גרשון", אמרתי בלחש לעבר גבו החומק מדלת הפלדה הגדולה, משאיר אותי בשטח, בלי הכנה, בלי כלום, לבד.
לא היה לי זמן לרחם על עצמי.
עליתי בגרם המדרגות, חציתי את הגשר שבין שני הבניינים, המשכתי במסדרונות על פי הדרכתו של גרשון. הוא דייק ברמה של פיקסלים, אחרי כמה פניות, מצאתי את עצמי בתוך ההמולה, מצטרף לממתינים ליציאת הרבי מסלאוויטא מן החדר הנעול.
-"כמה זמן כבר ממתינים פה", שאלתי את אחד האנשים, ולא ידעתי על מי נפלתי, כי בן השיח שלי לא היה מהאנשים שיודעים לקצר, זכיתי לפירוט מדוקדק של מעשיו בכל שלב בחיים, כולל מה קרה היום בשעה איקס ולמה קוראים לפלוני בשם הזה והזה, ומי התקשר ומי לא.
בסופו של עניין הבנתי כי הרבי נעול בתוך החדר, וכי האדם היחיד שיכול לדעת מתי הוא עומד לצאת, זה הרבי בעצמו.
התיישבתי על אחת המדרגות, מקפיד לכסות את המצלמה מתחת לזרועותי, ונימנמתי מעט. הייתי כל כך עייף עד ששכחתי לגמרי להתייחס לנוחות של המצע שנח תחתי, שקעתי תוך דקות ספורות בשינה עמוקה, שכל כך הייתי זקוק לה.
לא הספקתי לחלום, כי לאחר כמה דקות של שינה התעוררתי בבהלה , כשתחת זרועותי נתחבו ידים חזקות, ובטרם הספקתי למחות את זרזיף הרוק שניגר מפי בשעה שישנתי, הובלתי לעבר חדר קטן וסמוך, ומצאתי את עצמי יושב מול אדם כבד, לבוש בלבוש חסידי מלא, שסיגריה מעושנת נתלתה מזווית פיו.
-"אני לא מבין כמה מטומטמים אתם יכולים להיות", הוא נהם, הסיגריה מתנועעת לקצב דיבורו, "במיוחד אתה, יואל, כל כך סתום, אידיוט, טיפש וכסיל, שאין לי מילים להגדיר את הטימטום שלך, ואני שמח על כך".
-"מה??" שאלתי, פשוט לא הבנתי על מה הוא מדבר.
-"אני לא חוזר על הדברים שלי", הוא מלמל, בעודו אורז מסמכים בתוך תיקיה שנשאה את הכיתוב "מעשרות" בטוש ארטליין מודגש במרקר ורוד. "אני זז להלוויה, בינתים תקבל פה אש"ל, דימיטרי יסדר אותך".
דימיטרי היה קרח ושרירי, אבל הרכיב משקפיים ישנות ומוזרות, שגרמו לו להיראות כסבא חביב. הוא הכניס את שתי כפות ידיו אל המקום החביב עליו, תחת בתי השחי שלי, וגרר אותי במסדרון הריק.
החדר אליו הוטלתי היה מרוהט במינימליזם, ממש כמו תא כלא, אבל התבדל ממנו בדבר אחד, כל הריהוט היה בנוי מבטון, ומרופד בשכבה של שטיח בעובי משתנה, בצבע אדום בוהק. הוא דחף אותי פנימה, טרק את הדלת שלא השמיע שום קול אופייני, היא פשוט נבלמה בדממה וננעלה. ואני פשוט קרסתי על המיטה, לא רציתי לבכות, רק לישון, לקלל את עצמי על טיפשותי, להשתמש במילים חריפות בהרבה מאלה שהשתמש האיש הכבד שבמשרד, ובעיקר לקלל את גרשון, שליבוביץ, קבדה, ואפילו את הרב דולמן.
נרדמתי בכעס, וישנתי כפי שלא ישנתי מעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה