לא חלמתי כלום, וזה מה שהציק לי כשהתעוררתי על השטיח האדום והצפוף.
הגב שלי כאב אז התהפכתי לצד השני, כך שאפי כמעט התנגשת בזוג נעלים מאובקות למדי שנחו ברישול על השטיח. אחת מהנעלים הייתה הפוכה על צדה, מבעד לאבק היה ניכר שהנעלים הללו מאוד מהודרות, נקיות וחדשות. בעודי מרים את עיני וסוקר את החדר, הרהרתי בעובדה שחשוב לי להתרכז במצב ובניקיון של הנעלים, במקום לחפש את בעליהן האלמוני.
הוא שכב על ספסל צמוד לקיר, פניו היו מופנות אל הקיר, וקולות נחירה עדינים עלו מכיוונו. מהבעקיטשע הפרחוני המוזהב שהוא עטה, וממראהו הכללי לא היה ניתן לטעות לגבי מעמדו של האיש. מדובר באדמו"ר. ניתוח מהיר של המצב העלה שככל הנראה מדובר בבנו השני של האדמו"ר מסלאוויטא, מי עוד יכול היה להיכלא בתוך בניין החסידות?
ההתלבטות לא ארכה יותר מדי זמן, כי לאחר כמה שניות הוא התרומם בבהלה מן הספסל, כשזוג עיניו האדומות מחוסר שינה או מבכי, נלטשות אלי.
-"מי, מה.." מלמלתי בבהלה, ונסוגתי לאחור ככל שאיפשר לי התא הקטן.
הוא חייך, וכשעיניו מצטמצמות הוא שאל בעדינות: "מי כבודו?"
-"אני...אה", הגמגום הקל לא נטש אותי עדיין, "השם שלי הוא יואל", עניתי, כשמבטי מושפל מעט אל השטיח.
-"ואני שלוימקע", הוא אמר והושיט אלי את ידו, "שלום עליכם".
-"מה??" שאלתי בתדהמה, אבל הושטתי את היד בהססנות, הוא לחץ אותה קצרות בקצה אצבעותיו ומיד הרפה ממנה, החיוך שלו גבר. למרות שהוא חייך, החולצה הקרועה שלו בלטה לעין, גם המעיל שלו היה גזור בצורה אלכסונית שחשפה את המילוי של ביטנת הבעקיטש.
-"מה שאתה שומע", הוא ענה, "למה אתה כל כך מופתע?" הוא שאל והוסיף, "אני שואל כי למרות שלקחו לי את המשקפיים ואני כמעט לא רואה כלום בלעדיהם, אני עדיין מסוגל להבחין כי הפנים שלך לא מוכרות לי בכלל, ככל הנראה לא ראיתי אותך מעולם, ולכן אני לא כל כך מבין איך אתה יכול להיות מופתע מכך שאני שלוימקע, וכי מי חשבת שאני?"
הוא דיבר מאוד בנחת, והחיוך שלו לא מש משפתיו, למרות שבזווית עיניו הוא היה נראה מיוסר קמעה.
-"אני לא ממש יודע מי זה שלוימקע... אה, ר' שלוימקע..."
-"תקרא לי שלוימקע", הוא קטע את הגמגום שלי, "זה יותר מבסדר גמור".
-"טוב", הסכמתי, בכל מקרה אני לא ממש יודע מי זה שלוימקע ומי זה האחר", הסברתי, "אני רק יודע שאני נמצא בבניין של שלוימקע, וזה מאוד מוזר ששלוימקע עצמו כלוא איתי בחדר".
שלוימקע הרחיב את החיוך שלו, וזה היה נראה לי מוזר, כי לא הייתה סיבה נראית לעין לחיוך הזה.
-"אתה ישנת טוב", הוא אמר, "אני מאוד מקנא ביכולת שלך לישון כל כך טוב, כי בזמן שאתה ישנת התהפכו כאן כל היוצרות, סדרי עולם התבטלו, ותוהו ובוהו פקד את סלאוויטא".
-"אני לא ממש יודע כלום על סלאוויטא של היום.." התחלתי, והוא קטע אותי.
-"על סלאוויטא של פעם אתה יודע", הוא קבע.
-"על של פעם שמעתי קצת", התחמקתי מהמלכודת, "מאוצר הספרים של הישיבה", ניסיתי להסוות את הקשר שלי לעותק הנדיר שנמסר לי על ידי הרבי הזקן בעצמו. "אבל על סלאוויטא של היום שמעתי רק אתמול, בערך".
-"בוא נעשה הסכם", אמר שלוימקע, "אני מספר לך הכל על סלאוויטא של היום, כמובן כדי להשלים לך את הפערים הלימודיים, ואולי אם תרצה להשלים חומר על סלאוויטא של פעם, אני מוכן בשמחה", חשתי בציניות שנושבת מבין משפטיו, "אבל יש לזה מחיר", הוא אמר והניף את אצבעו באוויר.
-"ומה המחיר?" שאלתי בהשלמה.
-"שאתה מספר לי בדיוק מה אתה עושה כאן", הוא אמר, "מי שלח אותך? לאיזו מטרה? על איזה רקע? את כל זה אני מוכרח לדעת, מוכרח".
-"אף אחד לא שלח אותי", שיקרתי והסמקתי, וידעתי שהוא יבחין בשקר.
-"אם אתה פותח בשקרים, אז אתה יכול לשכוח מהסיפור שלי", אמר שלוימקע ותחב את רגליו לתוך הנעליים המאובקות.
-"מה קרה בלילה?" שאלתי. לא כדי להעביר נושא, אלא מתוך סקרנות כמעט תמימה.
שלוימקע נעצר, הוא התבונן בי למשך שניות מספר, ואז הסיט את מבטו.
-"אני כבר לא סומך על אף אחד", פתח, "אחרי מה שקרה הלילה, לא נראה לי שזה נבון להתחיל לשתף אדם שאני לא מכיר בכל מה שעובר עלי, למעשה אני חושש שכל מה שאני אגיד כרגע, ישמש כנשק בידי אויבי, ולמרות מצבי העגום, לא הייתי שש לגרום להם לתענוג נוסף של שמחה לאיד".
-"אני לא אוייב", אמרתי, "ואני אפילו לא מכיר את האוייב".
-"אין לי שום סיבה להאמין לך", השיב שלוימקע, "אם היית מהאוייב לא היית מודה בכך, זה ברור".
-"נכון", השבתי, "בכל מקרה אני לא יודע אפילו מה שמו של אחיך, ואין לי מושג קלוש מהו סלע המחלוקת, אבל אני אתאפק, ובינתיים אעסיק את מחשבתי בנושאים אחרים".
-"באלו נושאים למשל?" הקשה שלוימקע.
-"באלו נושאים?" שאלתי את עצמי, "אלו נושאים לדעתך עשויים להעסיק אותי?" הוספתי בקול.
-"לנערים בגילך יש המון נושאים לחשוב עליהם", השיב שלוימקע בחיוך, "זה תלוי רק ברמה הרוחנית שלהם".
-"רמה לא משהו", השפלתי את מבטי, "לא היית רוצה לדעת".
-"אתה כבר החלטת מה אני רוצה לדעת ומה לא?" שאל שלוימקע, חיוכו מתרחב עד קצותיו המרוחקים של שפמו.
-"מה הקשר בינך ובין הרבה גרשון?" שאל לפתע, נועץ בי מבט רציני.
התרוממתי מהרצפה, מנער אבק דמיוני מהמכנסיים. לא ציפיתי לשאלה הזאת, לא כי הייתי אמור להיות מוכן אליה, אלא פשוט כי כל הנתונים שהכרתי עד היום הסתחררו בראשי במערבולת מחרישת אזנים.
דמותו התמהונית של חצבאני נבללה באישיות הנמרצת של הרב דולמן, משפטיו הנפתלים של הרבה גרשון טסו במסלולים עקלתונים, והקיפו את צלליתו של איש הסתרים של שליבוביץ – קבדה, ואילו שליבוביץ נמהל בילד היודע כל – נפתלי סטיבן.
אפרים גלוסמן נפל בראשי שוב ושוב, כשהוא נחבל בראשו ברצפת הסלע של המעיין התת קרקעי, וסילוני המים שעלו משם, התערבו בזקנו של הרבי הזקן מסלאוויטא, ומילותיו האחרונות שהדהדו בראשי חזור והדהד.
מעל כל אלה התנשאה דמותו של שלוימקע, רצינית לחלוטין, בלי שמץ של סיבוביות, פשטות וישירות שהזכירה לי מאוד את אביו, והוא חיכה לתשובה.
-"מה?" זה כל מה שהצלחתי לומר, והוא חזר על השאלה, באותו טון, בלי להסיר ממני את המבט הזה.
-"הרבה גרשון הוא חבר", התחלתי, "זה דבר ראשון".
- "ודבר שני?"
-"דבר שני זה שאני לא ממש יכול לפרט מעבר לכך", אמרתי, "אין לי מושג מי אתה, ומה אני יכול לספר לך", חשתי נבוך מעט כשהוספתי את המילים "תבין אותי.."
שלוימקע ריכך מעט את מבטו, והמשיך להרהר מעט בלי לומר מילה, חשבתי שזה ימשך לנצח, אבל אז הוא העביר את אצבעותיו בזקנו, "טוב", הוא אמר, "בסדר, פעם אחרת אני אשאל אותך, אני אניח לך, אני מבין שאתה קצת נסער עדיין והפילו עליך תיק לא קטן."
-"תודה", אמרתי, נשמתי לרווחה, כי פשוט לא היה לי מושג איך אני יוצא מהתסבוכת הזאת בלי לחשוף את כל התככים של גרשון, נדמה לי שהיתרון היחיד שהיה לי על פני גרשון או כל האחרים שהתעסקו עם העניין הזה, היה נעוץ בעובדה שלא היה לי שמץ של מושג מה באמת קורה, מי נגד מי, ולמה בכלל אני נמצא כאן בחדר נעול עם אדמו"ר.
השתוקקתי לפגוש כבר את גרשון, ולנסות להבין ממנו למה הוא הכניס אותי, אבל כרגע זה ממש לא היה אקטואלי, כי ישב מולי בן אדם מאוד מכובד, ואין לי מושג מה הוא רוצה ממני, ואני מניח שהוא תוהה מה אני רוצה ממנו ואיך אני נפלתי לחיו.
השלמתי את תנועת ההתרוממות שהתחלתי כששלוימקע הצניח עלי את שאלתו, והתקדמתי לכיוון החלון הזעיר שהיה קבוע בקיר המרופד, הוא היה מכוסה בשכבת רשת כפולה שאיפשרה למעט אוויר ואור להסתנן פנימה, אבל אי אפשר היה לראות דרכה כלום למעט חושך מוחלט.
-"מותר לשאול שאלה", הסתובבתי לעבר שלוימקע.
-"מצווה לשאול", הוא ענה, והחזיר את החיוך לפניו.
-"אני מקווה שזאת לא חוצפה", פתחתי, "אבל אני סקרן מאוד לדעת".
-"נו", הוא זירז אותי, "תשאל, זה בסדר, אני לא אוכל אנשים ששואלים שאלות".
-"כפי שהבנתי, המבנה הזה הוא שלך, אתה בעצם ניהלת אותו למשך התקופה של הכמה שנים האחרונות".
-"אתה לא טועה בקשר לניהול", אמר שלוימקע, "אתה טועה בעניין הבעלות. אצלנו בסלאוויטא אין ולא יהיה, בעזרת השם, שום קשר בין הממון האישי של הרב, לבין הממון של הקהילה. הקהילה בנתה את הבניין מכספים ששייכים לה, הבניין שייך היום לקהילה והיא הבעלים היחיד שלו".
-"יפה", אמרתי, "אבל מה יכול לגרום לקהילה, או לרב שמנהל בנייה של בניין כזה, לבנות תא כלא בתוך בניין של חסידות, איזה שימוש נורמלי יכול להיות לזה?"
-"אתה רוצה תשובה פשוטה או מסובכת?" שאל שלוימקע.
-"פשוטה", עניתי.
-"מאוד פשוט", הסביר שלוימקע, "זה חדר השינה הישן של אחי, ככה הוא בנה אותו 'חדר סיגופים' וככה הוא נשאר", הוא ענה, "אבל אני חושב שאני אשאל את השאלה שאתה רוצה לשאול כבר מהתחלה, מה אני עושה כאן, נעול בתוך החדר הזה? הא?" חייך שלוימקע.
-"כן", נאלצתי להודות, לא היה לי נעים לחשוף את הסקרנות שלי, גם בחברה, כשראיתי אנשים מתגודדים סביב איזו שמועה מרעישה, לא הייתי מגיע ושואל "מה קרה?" אלא הייתי מקשיב מהצד, ומנסה ללמוד את הסיפור מקטעי המשפטים של המתקהלים.
-"נעלתי את עצמי בטעות בפנים", ענה שלוימקע, "זה מה שאני הייתי רוצה לחשוב שקרה", הוסיף מיד, "למעשה, דימיטרי זרק אותי פנימה, וטרק מאחורי את הדלת".
-"דימיטרי היה האיש שגם זרק אותי", אמרתי.
-"מוזר שהוא זרק את שנינו כאן ביחד", אמר שלוימקע בקול נמוך, כמעט בלחישה, "נראה לי שהם רוצים להאזין לשיחות שלנו, למען האמת לא ממש אכפת לי שהם ישמעו, אבל אני לא הולך לעשות להם חיים קלים, בוא נתחיל".
-"נתחיל מה?" שאלתי.
-"יש לי ניגון מיוחד שהלחנתי לפני שבוע, ואני רוצה להתאמן עליו קצת, הייתי צריך לשיר אותו מחר בפורים טיש, אבל בגלל האבל אין מחר טיש, רק התקבצות של חסידים בבית המדרש".
-"איך שכחתי!" הכתי על מצחי בתסכול, "פורים היום, ואני לא יודע מה יותר מוזר, האם העובדה שלא אכלתי כלום מאז אתמול לפנות בוקר, ועוד לא שברתי את הצום, או זה שלא שמעתי מגילת אסתר".
-"ברור שזה שלא אכלת כלום זה הרבה יותר חשוב", ענה שלוימקע והתרומם מהספסל.
הוא ניגש אל הדלת והחל להקיש עליה בקצב שהלך והתגבר ככל שנמשך הזמן. לא הייתה תגובה מעברה השני של הדלת. הוא הגביר את העוצמה, והוסיף לנקישות שלו גם בעיטות.
-"מה אתה עושה?" שאלתי בחשש.
-"שששש.." היסה אותי שלוימקע, ואז הוא הביט בי וניצוץ של רעיון האיר את עיניו. הוא ניגש לעברי, נעמד מולי בשקט, ולפתע, בלי התראה, העניק לי סטירה מצלצלת.
-"אאאיייי!", נפלטה מפי צעקה, "מה...אתה עושה?"
-"בלי להפתיע אותך, לא הייתי מקבל צעקה כזאת", אמר שלוימקע והמשיך לחבוט, לא בי, אלא בעצמו, כשהוא פולט גניחות וצעקות, "בוא.." הוא אמר בקול חנוק, שלא היה ניכר כי הוא מעושה, "נראה אותך מולי", הורה לי להתקרב אליו. "תצעק יותר חזק", הוא לחש לי בשעה שלפת את זרועותי וקיפל אותן מאחורי גבי, גורם לי לקרוס על הרצפה המרופדת.
-"מספיק!!!" ניסיתי לצעוק, "אני לא מבין מה אתה רוצה ממני!! אתה לא נורמלי!!" התביישתי מעט לומר את הדברים, אבל הוא עודד אותי בצעקותיו ובתנועות ידיו הנמרצות, "שכב כבר ישר!!" הוא צעק בקול, "תפסיק כבר לזוז!!"
-"תרגיע", לחשתי לו, "בסוף יפרידו אותנו, ולא יהיה מי שישמע את הסיפור שלך, חבל.."
-"אתה צודק", הוא אמר, "לא חשבתי על זה, נראה לי שתספר שהיה לך התקף של אפילפסיה או משהו כזה, זה נראה לי רעיון טוב דווקא.." סיים את דבריו בדיוק בשניה שהדלת נפתחה, ודימיטרי הופיע בפתח, שרירי ומיוזע.
-"מה הולך פה?" הוא שאל בזעם, כשראה את דמותו של שלוימקע גוחנת מעלי, "איזו מן התנהגות זאת? לא הייתי מצפה ממך בחיים!" הטיח בשלוימקע, "אני מבין למה אתה זרוק פה, איזו ברבריות זאת!"
שלוימקע הסתובב אליו, "ברבריות?" הוא שאל בלחישה, "הבן אדם גוסס כאן, ואתה מתחיל להטיף לי מוסר על איך אני עושה לו החייאה?" הטיח בדימיטרי שנרתע לאחור, "לדעתי הוא סובל מהיפוגלוקימיה, מה שמצריך אותו לאכול בדחיפות משהו מתוק, אבל אני לא יודע בוודאות, כי הוא מתחיל כאן גם להזות, ואני חושב שזה נובע מהתייבשות, בקיצור, תשלח לכאן חובש דחוף, וגם איזו עוגה, סוכריה, גלידה, או משהו מתוק אחר, דחוף!!"
דימיטרי נלחץ, הוא הוציא מכיסו מכשיר קשר, ולחשש לתוכו פקודות ברוסית, כשכל העת הוא חוסם בגופו את הדלת.
-"עוד משהו", שמעתי את שלוימקע מדבר, "הבחור הזה לא שמע עדיין מגילת אסתר, תדאג בבקשה שתגיע לכאן מגילה, בסדר?"
-"אני אבדוק את זה ואחזור אליך בעוד כמה דקות", ענה דימיטרי, "מה שלום הבחור?" התעניין.
-"הבחור נראה יותר טוב", ענה שלוימקע והגניב לעברי מבט, "אתה מרגיש יותר טוב?" שאל אותי.
-"כן, אני חושב", עניתי והתרוממתי לישיבה, "אני חושב שתספיק לי חתיכת עוגה או שתיים", אמרתי, לא רציתי שדימיטרי יקפיץ אלי את כל מד"א. "זה בסדר", אמרתי לדימיטרי, "אני לא צריך רופא, אני רגיל להתקפים האלה, הרב סתם נלחץ יותר מדי".
דימיטרי לא ענה לי, הוא רק רטן ברוסית, וליחשש שנית לתוך פומית המירס שלו.
-"אני אצא לרגע", אמר דימיטרי בטון מתנצל, "תכף יגיע אליכם מה שאתם צריכים", אמר וסגר את הדלת, מקפיד לנעול פעמיים.
-"נשמה טובה הדימיטרי הזה", אמר שלוימקע כשצעדיו המתרחקים של דימיטרי נדמו, "חבל שהוא משרת את אנשי הרשע, אני עוד לא הצלחתי להבין מה גרם לו לבגוד בנו בצורה כזאת, אבל אם כל כך הרבה אנשים נפלו בלשון החלקות של אנשי החבורה, אז אני לא מתפלא שדימיטרי, שהוא די תמים, נפל גם הוא ברשתם".
-"אנשי החבורה זה האנשים שהלכו עם אחיך?" ניצלתי את הפרצה בחומת אי ההבנה שלי, בשביל להבהיר מעט את התמונה.
-"אכן", הוא אמר, "אני לא ממש רוצה להאריך בזה, כי זה הרבה לשון הרע, וזה לא ממש לתועלת, כי אני כעת זרוק כאן בלי יכולת ממשית לפעול, והמצב שלך לא יותר טוב משלי, ולכן מה שאני אגיד, יהווה לשון הרע כפשוטו".
די נדהמתי מהעובדה שהוא לא רוצה לדבר על אחיו והחבורה שלו, אני חושב שאם אני הייתי נתון במצב כזה, הייתי פשוט שופך את כל מררתי באזני מי שרק יסכים לשמוע. ניסיתי להיזכר בשיחת ההכנה שגרשון נתן לי בדרך לכאן, ולא הצלחתי ליצור לעצמי תמונת מצב ברורה של מערכת היחסים הפנימית של מוסדות סלאוויטא. מי נגד מי, מה רוצה החבורה, למה הם התפלגו מהמוסדות הראשיים, ובכלל איך ייתכן שבן אדם כל כך אצילי כמו שלוימקע, שיש לכנות אותו הרבי שלוימקע, מוטל בחדר כלא מוזר, בשעה שהוא אמור בכלל לשבת שבעה ולקבל קהל של אלפי אנשים.
צעדים כבדים נשמעו מכיוון המסדרון, ומיד לאחריהם שקשוק מפתח במנעול. לחדר נכנס החסיד כבד הגוף שאל משרדו נגררתי אמש, כשהוא מחזיק בידיו מגילת אסתר בנרתיק כסף מהודר, וחבילת וופלים פתוחה למחצה.
-"קחו את זה ממני", הוא פלט, "ואתה שלוימקע, בוא איתי עכשיו", פקד על שלוימקע.
פשטתי את זרועותי לכיוונו, והוא פשוט שמט לתוכן את המגילה והוופלים, אחז בכתפו של שלוימקע, והוביל אותו אל מחוץ לחדר, נשארתי לבד.
לא ביזבזתי את הזמן על טקסי אכילת הוופלים שהיו נהוגים אצלי מזה שנים, הן כללו פירוק חלקי של השכבות, גירוד של השוקולד, ואכילת עלה הוופל כשהוא נקי מהמילוי. כעת פשוט בירכתי והכנסתי את הוופלים אל הפה, שני וופלים, שלושה, עשרה, אכלתי עד שהצלחתי להשקיט את הרעב. חבל שלא ביקשתי גם כוס מים, חשבתי, אבל חשתי שהשעה מאוד מאוחרת, ואולי כבר עומד השחר לעלות.
התפללתי ערבית במהירות והתיישבתי לקרוא את המגילה, אין לי בעיה לקרוא את המגילה גם בעל פה, בשל העובדה כי אבי היה מקיים מדי שנה קריאת מגילה בביתנו, ועשרות נשים מרחבי השכונה, היו מתקבצות אל סלון ביתנו, יושבות על כסאות שהושאלו מהשכנים, ומאזינות לקריאה הערבה ביותר באוזני. אבי היה קורא בהטעמה, עם כל מיני ניגונים שעברו במשפחתו במסורת, כמו שצריך לקרוא מגילה.
קראתי את המגילה, שוקע לתוך הסיפור כפי שלא חוויתי מעולם, דמיינתי את בגתן ותרש כשני דימיטרים מגודלים ששומרים על ביתן המלך, שנראה כהעתק מדוייק של חדר הסיגופים הישן בו הוחזקתי, הפסוקים ריתקו אותי וגרמו לי להסיח את הדעת מהמצב שבו אני שרוי, לקחו אותי אל עבר מחוזות הילדות שלי, אל הקריאה השכונתית, אל הפחד שלי מהפיקות והדינמיט.
למרבה הפלא איש לא הפריע לי בקריאה, קראתי בנחת ובהטעמה, וכשסיימתי, התרוממתי מהכיסא ועשיתי את אחד הדברים שלא האמנתי בחיי שאעשה, פשוט רקדתי לבדי את ריקוד 'שושנת יעקב', ובדיוק כשסיימתי את "...וגם חרבונא זכור לטוב", נפתחה הדלת ושלוימקע נכנס פנימה.
-"עכשיו תורך", שמעתי את החסיד הכבד נוהם מכיוון הפתח, "בוא אחרי".
נטלתי את המגילה ויצאתי מן החדר, מהנהן בראשי לשלום לעברו של שלוימקע. השארתי לו את מה שנשאר מהוופלים, חששתי כי הוא רעב אך הוא מתבייש לבקש בעבורו.
לא הספקתי לחשוב יותר מדי, כי האיש הכבד הזה נעץ את קצות אצבעותיו בכתפי והוביל אותי בסבך המסדרונות של בניין סלאוויטא. הבניין היה בנוי בצורה משונה מאוד, כמו משחק מחשב מוזר. מדרגות שמובילות לעבר דלתות בחלק מן הקירות, קומה שלמה שהיוותה את תקרתו של בית המדרש, ואת כיפת הזכוכית שחיפתה עליו.
בסוף המסע מצאתי את עצמי יושב בחדר ישיבות קטן, על כורסת בד רכה, כשמולי יושב החסיד הכבד, הוא הוציא מן המקרר בקבוק קוקה קולה, מזג את תוכן מחצית מהבקבוק אל תוך נטלת פלסטיק פשוטה, והחל ללגום את המשקה בגמיעות אימתניות.
-"שמי מושון ועקנינשטיין", אמר בין לגימת ענק למשנה, "ואני מושון, מתחייב לך בכל מה שיש בעולם, שבסופו של דבר, אתה תשתף איתנו פעולה, אבל כמו שצריך, כמו..." הוא הפסיק את המשפט בשביל למצוא מילה מתאימה, לוגם מן הנטלה את כל תכולתה ומוזג לתוכה מנה נוספת של קולה. "כמו שאתה יודע לעשות", אמר ופקק את פרקי אצבעותיו, "מה אתה אומר על זה, הא?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה