אוטוביוגרפיה בדיונית פרק יא.

פרק יא.

התרוממתי במהירות מן הכורסא, תוך כדי מלמול תודה, ונעמדתי מול הרב דולמן, שהיה נראה עייף ומותש. הוא סימן לי בשקט לבוא אחריו, מתמרן במיומנות בין ערמות הארגזים שיצרו את מסלול המכשולים בו עברתי לפני כמה שעות, בהדרכתו של חצבאני. כעת הדרך הייתה קלה בהרבה. נדהמתי ממצבור החפצים שנערם בתוך הבית הצנוע הזה, לא היה שום ציון על גבי החבילות והארגזים, זר שיחפש דבר מה, ללא הדרכתו של חצבאני, לא ימצא את ידיו ורגליו בבליל האינסופי שנערם בתוך מה שהיה עשוי להקרא בית, וכעת דמה לגנזך מבולגן. שאלתי את עצמי האם חצבאני בכבודו ובעצמו, יודע את מיקומם של כל החפצים. השאלה נותרה ללא מענה, משום שהנשאל היה כעת שעון בכורסתו כשהוא נוחר בקול.

לא נתתי לשאלה להטריד אותי, הלכתי אחרי הרב דולמן, מארון אפלולי שעמד ליד הדלת הוא הוציא שני מעילי פרווה כבדים, אחד בעבורו, ואילו את השני הוא הושיט לי.

לאחר שהתעטפנו, הוא הוביל אותי אל סוכת גפנים שניצבה בחצר,נטל את ידיו במים מן הברז, חבש לראשו כובע קסקט שחור, והחל מתפלל תפילת ערבית. הצטרפתי לתפילה, הוא התפלל בעינים עצומות, בניגון שקט, וללא תנועה, ואני בלחש, כשעיני משוטטות סביב, וכל גופי מתנועע עם המילים.

כשסיימנו את התפילה, הוא התיישב על כסא נצרים ישן, הכין את מקטרתו והצית אותה, וכשהחלה להעלות עשן ראוי לשמו, הוא פנה אלי.

-"יואל" הוא אמר וחייך, העשן עולה מזוויות פיו, מסתלסל מתחת למצחיית הקסקט עד שנעלם.

שתקתי למספר שניות, בעודי מתעסק בכפות ידי ולא שומר עמו על קשר עין, עד שהבנתי מה חסר לי. שלפתי מהכיס את חפיסת הסיגריות המעוכה, ושליתי מתוכה את אחת משתי הסיגריות האחרונות שנותרו בה, והצתתי אותה. הרב דולמן חייך כשראה את התהליך. אחר כך אמר:

-"אתה לא מבין מה קורה סביבך".

-"אתה קובע", ציינתי.

-"כן, אני קובע, כי מהשעה שבה הבנתי, שבדרך נס, שליבוביץ מצא את המועמד המתאים ביותר שניתן להעלות על הדעת, למשימה שקשה להעלות אותה על הדעת, תכננו הכל כדי שלא תבין מה קורה". הסביר הרב דולמן, "אתה צריך להיות מודע לכך, שככל שתדע פחות, כך תהיה מוכן יותר למשימה".

הבטתי בו למשך דקה ארוכה, בוחן את עיניו שלא ניסו להתחמק ממבטי, אלא נשארו יציבות כשהיו, ונעוצות בעיני בלי תנועה. אחר כך התחלתי לדבר.

-"אתה יודע, שאני הבן אדם שהכי רוצה שהמשימה שאתה מעוניין להוציא לפועל, אכן תהיה מושלמת, מוכתרת בהצלחה. אבל משהו אחד אני לא מבין, ועל זה הייתי מעוניין לקבל הסבר. איך אתם יכולים לדעת על אדם שמעולם לא הביע נכונות לצאת למשימה, ומעולם לא עמד באף משימה שנתנו לו, שהוא האדם המתאים?  אני לא מבין גדול במשימות", הוספתי, "אך נראה לי שמוטיבציה לעמוד במשימה היא תנאי בסיסי למי שרוצה להצליח".

-"ומי אמר לך שאין לך מוטיבציה?", שאל הרב דולמן.

-"צריך להיות גאון בשביל זה?", יריתי בחזרה.

-"הרבה יותר קשה להוכיח שאין משהו, מאשר להוכיח שיש, כי בשביל להוכיח שאין משהו, אתה חייב להכיר את כל הקיים, ובשביל להוכיח שיש, מספיק להכיר את מושא ההוכחה בלבד".

-"מבחינה פילוסופית, עברת את הבחינה, אך איך כל זה מתבטא במציאות?", שאלתי, " ואני אומר לך, שבלשלוח אותי למשימה של הכנת כוס קפה,  יש סיכון גדול של כשלון. אז אתה מדבר אתי על משימה ברמה כזאת?"

-"אני אשאל משהו", אמר הרב דולמן, "מאיפה אתה יודע לאיזו משימה אנחנו שולחים אותך? אתה קבעת שזו משימה ברמה "כזאת", ואני שוב אומר לך, אין לך מושג לאיזו משימה אתה הולך, ואני מציע, שלעת עתה תתמקד בידיעה כי יש לך משימה".

שקלתי כל מיני תשובות הראויות להענות במקרים כאלה, אך אף אחת מהן לא עמדה בסטנדרטים הנדרשים ע"י הרב דולמן, ולכן נצרתי את לשוני, ושאפתי לאיטי את מה שנותר מן הסיגריה.

הרב דולמן סיים אף הוא לעשן את מקטרתו, הוא התמתח על הכיסא, ולבסוף קם, נטל גיטרה שניצבה בפינת החצר, ושוב התיישב.

-"כמה רגעים של חסד?", שאל אותי, הוא לא ציפה לתשובה, והחל לפרוט בעדינות על המיתרים, מאלתר בחופשיות. הוא ניגן ואני הקשבתי בשקט, לא הבנתי מאיפה יש לו כח ויכולת לנגן בקור הסמיך הזה, אך הוא ניגן בקלילות מפתיעה. אני ישבתי מכורבל בשמיכה, רק ידי תופפה קלות על מסעד כסא הנצרים, אך מעבר לכך לא היה לי כח להניע אבר, פשוט רבצתי והקשבתי.

לאחר כמה דקות הוא סיים, השתרר שקט סמיך, כזה שחשתי אותו לראשונה כאן, בתלתן. הרב דולמן הושיט לעברי את הגיטרה, הושיט לי מפרט וסימן לי בידו שאנגן. התרוממתי מהרביצה, נטלתי את הגיטרה והתחלתי לפרוט עליה בעצלתים, לאחר כמה תווים הפסקתי והשבתי את הגיטרה לרב דולמן. הוא חייך ואמר:

-"אתה צריך לישון, ומהר, מחר מצפה לך יום לא פשוט"

-"כן", נאנחתי, "זה מה שאני הולך לעשות"

-"שים לב יואל", אמר הרב דולמן וקם ממקומו, מושיט לי את ידו, "הבאתי לך את התפילין, הם בתוך התרמיל, אז אין לך יותר תירוצים". אם לא הייתי מכיר את לשונו המושחזת של הרב, הייתי ככל הנראה נעלב, אך מכיוון שהכרתי, חייכתי ברפיון, ונתתי לו לגרור אותי אל תוך הבית, שם בחדר דחוס בארגזים, הייתה מיטה מוצעת במצעים נקיים, נפלתי לתוכה כשאני עדיין עטוף במעיל הפרווה הישן, שהדיף, כך חשתי לפתע, ריח חזק של נפטלין. אני מחבב את ריח הנפטלין, הוא נקשר לי עם זכרונות ילדות עמומים, כמעט מטושטשים, שכל מה שנותר מהם הוא ריחו החזק של הנפטלין, אותו בושם ארונות שקשישים הרבו להשתמש בו בטענה שהוא מרחיק את העש, אך לדעתי הם פשוט חיבבו את הניחוח שלו, זה כמובן עניין של טעם, סיכמתי ביני לבין עצמי לפני שנרדמתי.

שוב חלמתי, שני קשישים על גג של מגדל עשוי אבן חול, הם רחוקים מאוד, ממש נקודה באופק, אך העיניים שלי הופכות לעיניים טלסקופיות, הן מתארכות וחורגות מחוריהן, ואני מכוון אותן ומצמצם את המרחק ביני לבין הזקנים שעל הגג. התמונה עדיין מעט מטושטשת ואני מנסה לסובב את גלגל העין כדי למקד את התמונה, וללא הצלחה.

לאחר שאני מתייאש מנסיונות המיקוד, אני מניח לעינים להיות כמו שהן, ואני מנסה להבחין בפרטים מתוך התמונה המטושטשת. לפתע העין שלי מתמקדת על הנקודה היחידה שהיא בפוקוס, כדור נפטלין עגול ולבן, שנאחז בידיהם הרועדות של הקשישים. הכדור זז ואיתו נעים הקשישים, וכל העת הפוקוס עוקב אחרי הכדור, וכל השאר מטושטש ורועד.

אני שומע את השיחה ביניהם, כאילו אני עומד ממש לידם, בתחילה הם מדברים בווליום בלתי נסבל, שמאיים לקרוע לי את עור התוף, אבל לאחר כמה שניות הווליום מתאזן ואני מתחיל להבין את השיחה.

-"הם לא יבינו מה קורה", רטן אחד הקשישים, קולו רועד ממאמץ.

-"כן, הדור הזה מפונק", ענה לו השני, קולו צרוד ויבשושי, "אם הם היו בדור שלנו, הם כבר מזמן היו שוכבים מתחת לאבנים המלבניות"

-"עסק ביש", חזר הקול הרועד, התמונה מטשטשת לפי צליל דיבורו, "איך הוא סומך עליו, אם היית שואל אותי, זה ממש הימור מסוכן, הוא לוקח ריזיקה"

-"צריך לזכור", חרק הזקן השני, " לא שהוא אגרויסע מציאה, אבל במצב הזה כנראה הוא היחיד שאפשר לסמוך עליו"

-"לא הייתי רוצה לחיות בדור כזה", רעד הקול הראשון, ""אני מקבל חלושס רק מלחשוב שהקצ'קע הזה הולך לעשות את הדבר הזה, מי חשב על זה בכלל בזמנינו, אנחנו היינו צעירים וחזקים כמו שוורים", אמר הזקן, קולו דועך מרגע לרגע, "אני כבר זקן, אני לא אוכל להחזיק את זה לנצח, אבל אני כל כך לא רוצה שהילד יקבל את זה".

-"אין ברירה", הקול החורקני דיבר במהירות, "צריך לסמוך עליו וזהו, אין יותר טוב ממנו כרגע, אנחנו כבר זקנים, אז תשחרר"

שמעתי את המילה האחרונה וקפצתי ממקומי, ניסיתי לרוץ לעבר המקום בו עמדו הקשישים, ובמקביל לעקוב אחר מיקומו של הכדור.  לא הצלחתי לרוץ, פשוט עפתי כמו ציפור אל המגדל, מנופף בפראות בכנפיים לבנות ענקיות שצמחו לי במקום זרועות.

-"איין, צווי, און... דריי", שמעתי את הקשישים סופרים באידיש, וראיתי את הכדור צולל אל עבר הקרקע. צללתי בעקבותיו, האדמה התקרבה אלי במהירות כשהיא נראית מאיימת כפי שלא נראתה לי מעולם, מאיימת לרסק את גופי ולנפץ את עצמותי. מטרים ספורים לפני הקרקע, הבנתי שאני עומד להתרסק, אך לא ידעתי איך לבצע בלימת חירום, אחרי הכל אני לא רגיל להשתמש בכנפים.

לא הייתי צריך לבצע נחיתת חירום, פגשתי את הכדור בעודו באוויר, והוא נכנס לכיס חולצתי בתזמון מושלם. יצאתי מן הצלילה ברגע האחרון, כשרגלי כבר נשרטות מן החצץ שעל הקרקע, נסקתי שוב, דואה על זרם אוויר חם, כל הארץ פרושה מתחתי ממעוף הציפור. הרגשתי שיכור, ונתתי לרוח לסובב אותי בחופשיות, כשאני נושם לרווחה את האוויר הצלול בגובה הרב שעפתי בו.

הכדור שבכיס נתן לי הפוגה קצרה ביותר, הוא הזכיר לי את קיומו במהירות. הרגשתי איך פלג גופי העליון הולך ונעשה כבד יותר מרגע לרגע. הדאיה החלקה והמשכרת, הפכה לקרטוע נטול חן. ניסיתי להנמיך טוס כדי להגיע לנחיתה רכה, אך הרוח העזה ומשקלו הכבד של הכדור, הפכו את המשימה לבלתי אפשרית. איבדתי גובה במהירות, הרוח חובטת בכנפי, פורעת את הנוצות הלבנות, גורמת להן לחבוט בפני ולהסתיר ממני את נתיב הטיסה. ואז הגיעו הפרפרים, בתחילה שלושה פרפרי עש אפרוריים חלפו מול עיני,ותוך שניות חגה סביבי להקה ענקית של פרפרי לילה, מנסה להיצמד אל בגדי, לנגוס בהם. בתוך שניות ספורות כולי הייתי מכוסה במעטה של פרפרים אפרפרים, שדגדגו אותי בכל אזור אפשרי בגוף, וגרמו לי לפרצי צחוק בלתי נשלטים. איבדתי שליטה גם על הטיסה, אלפי הפרפרים נשאו אותי באמצעות כנפיהם הדקיקות, והנחיתו אותי בעדינות על הרצפה, ואז הם הסתערו על בגדי ברעבתנות וכילו אותם בדקות ספורות.

מבעד למסך הפרפרים הבחנתי כי גופי מכוסה בפרווה עבה, בצבע חום. היא חיממה אותי כהוגן, והצילה אותי מן הבושה הגדולה שהייתי עשוי לנחול, אילולי הייתי מצויד בפרווה כזאת. הפרפרים כילו את כל הבגדים שעל גבי, ואז בכוחות משותפים הפכו אותי על גבי והחלו לבלוע ברעבתנות את שאר הבגדים. מותש מן המעוף המוזר, עצמתי לרגע קט את עיני, נמנמתי, וכשפקחתי אותן כל הפרפרים נעלמו, על חזי נותר ריבוע לבן של בד, הכיס של חולצתי, בתוכו היה מונח כדור הנפטלין הלבן. עשים לא אוכלים דברים שנגע בהם נפטלין, יש גבול למה שיכול לקרות בחלום.

ניסיתי להרים את הכדור, הוא היה כבד ולא הצלחתי להזיז אותו ממקומו. ניסיתי להתרומם ממשכבי אך הכדור לא אפשר לי לנוע אפילו מעט. ריכזתי את כל כוחותי, אימצתי את השרירים והתרוממתי ממקומי. מצאתי את עצמי יושב על המיטה כשפיו הפעור של קבדה, היה המראה הראשון בו נתקלו עיני.

קבדה לא פער את פיו בגלל שהופתע ממני, הוא פשוט ניסה לצלם באמצעות הטלפון הסלולרי את שיניו, שזהרו לאורה של קרן שמש שחדרה לתוך פיו מחרך קטן בקיר. הוא הבחין במבטי המופתע, אך התעלם ממני, סיים לצלם את שיניו הבוהקות, ואז פנה אלי תוך כדי שהוא מתופף על מסעד הכסא שעליו ישב:

-"בוקר טוב בן אדם, איך אתה מרגיש, עשה טובה ופשוט את הפרווה, היא עושה לך מראה קשיש"

-"אתה צודק, קבדה", עניתי בחיוך, הרגשתי שהשינה לא הספיקה לרענן אותי, הייתי שטוף זיעה וגופי התחנן למקלחת טובה. "תעזור לי בבקשה להוריד את המעיל".

-"אתה חייב להתקלח", ציין כשראה את בגדי ספוגי הזיעה, "בוא אני אקח אותך למקווה, נסדר לך גם בגדים נקיים והכל".

-"אמרת למקווה?", שאלתי בתדהמה, "אתה בטוח שיש פה כזה דבר?".

-"למה לא?", השיב קבדה, "יש בתלתן מגוון של אנשים, לבנים ושחורים, כתומים וסגולים, ואפילו אפורים", במילה האחרונה הוא קרץ והצביע על עצמו. "יש פה מקווה מעניין למדי, בוא, תיפרד מחצבאני, ואני מחכה לך עם התרמיל שלך בפסיכומוביל-אולטרה- סטיישן".

חצבאני המתין לי במטבח,אוחז בידו כוס נייר חד פעמית, ואריזות קטנות של קפה וסוכר, בפינת החדר עמד סמובר נחושת ענק, עננת אדים מעטרת את ראשו.

-"בוא, תכין לעצמך קפה", אמר חצבאני, קולו צרוד מן השינה, "יש פה הכל חד פעמי, אבל גם אם לא, אני אוכל רק כשר, אבל לא נראה לי שמספיק כשר בשבילך", הוא פרש את כף ידו בצער, "אני למשל אוכל חגבים, זה מה שהיינו אוכלים בחצר הגדולה כקינוח לסעודת ליל שבת".

-"תודה שדאגת לי", עניתי, בוחש את הקפה במהירות, "זאת תהיה חוצפה מצדי אם אבקש ממך להתלוות אלי אל החצר בכדי שאוכל לעשן את הסיגריה של הבוקר?", שאלתי.

-"אין בעיה, יואל", הוא הנהן במרץ, "בוא איתי, נעשן ביחד, אני אביא משהו לעשן, צא, צא אני כבר מגיע", אמר ונעלם בפתחו האפלולי של אחד מן החדרים.

יצאתי אל החצר, ביום היא הייתה יפה בהרבה מאשר בלילה, סוכת הגפנים, שהתבררה כשיח המטפס שכיניתי אותו בשם הגנרי "קיסוסית", הטילה את צלה על הרחבה הקטנה, לאור השמש הבחנתי בדוגמה העדינה שעיטרה את המרצפות, שהיו סדוקות ובין הסדקים צמחו פרחי בר בעלי עלי כותרת זעירים. ספסל העץ הכבד היה צבוע בכחול אינדיגו, וקרני השמש קישטו אותו בצלליות מרהיבות. כלי חרס צבועים בכל קשת הצבעים, היו פזורים בכל פינה אפשרית, ראשי רקפות ונוריות, מעוטרות בטיפות טל נוצצות, הציצו בביישנות מתוך הכדים המקושטים, וציפורים עדינות ויפות, כמותן לא ראיתי בשום מקום למעט באנציקלופדיות, התעופפו בתזזית בין ענפי הקיסוסית, כשהן מדגימות את כשרון השירה שלהן לכל דורש.

העשן שעלה מהסיגר הגדול שחצבאני אחז בין אצבעותיו, גרם לי להתיק את מבטי מנפלאות החצר, ולהחזיר את מבטי אל פניו המסקרנות של האיש שאירח אותי.

-"זה, אני לא מעשן תמיד, רק כששליבוביץ מביא לי מהקריביים", אמר והשתעל עשן סמיך.

-"זה בסדר", אמרתי, "אתה לא צריך להתנצל, ובפני, אין צריך לומר שלא צריך"

-"התנצלתי בפני עצמי", אמר חצבאני, "ניסית פעם להתנצל בפניך?", תלה שאלה באוויר.

לא השבתי,  אך חשבתי שאכן כדאי לי בהזדמנות לבקש מעצמי סליחה, ולו רק בכדי לחוש את אותה הרגשה עילאית של שליטה עצמית, תהיתי אם חצבאני בעצמו ביקש אי פעם סליחה מעצמו, או שהוא רק שאל שאלה רטורית שהוא חשב עליה באותה שניה.

השתיקה התמשכה, מידי פעם החלפתי איתו מבט, ושוב חזרתי לבהות בדוגמת המרצפות. השתיקה בחברתו גרמה לי לסיפוק, לתחושת נינוחות ושייכות, אדם שאתה יכול לשתוק בחברתו ולחוש בנוח, הוא בדרך אדם שאתה יכול לסמוך עליו, לדעת שלא יבקר אותך על פעולה או היסוס שלך, לפני שיבדוק את כל המרכיבים שלה, ויוודא כי אין דרך טובה יותר לעשות זאת.

סיימתי לעשן, קינחתי בלגימה אחרונה של קפה, להעביר את טעם הלוואי של העישון. אחר כך נעמדתי מול חצבאני והושטתי לו את ידי. הוא לחץ אותה, ידו הייתה איתנה ומחוספסת, בעלת מגע יבש וחם.

-"אתה הולך", קבע חצבאני, "להתראות"

-"כן, אני הולך", עניתי, "אך חוץ מאשר התרמיל הנפוח שעל גבי, אני נושא בתוכי את הסיפור המיוחד שלך", כשחשתי בדמעה שמאיימת משום מה לצוץ, הוספתי מיד, מסווה את המחנק שבקולי, "אני עוד אשוב לכאן, אל תדאג, תודה לך חצבאני".

השארתי את חצבאני עומד בחצרו, בודד בין שיחי קיסוסית, הכתפתי את התרמיל, ומיהרתי לפסיכומוביל של קבדה שהמתין לי בפתח החצר. ממערכת הסטריאו של הפסיכומוביל, בקעה מוזיקה אפריקאית עליזה, ולידו, בעיניים עצומות, קבדה היה שקוע בריקוד מסבך רגלים, כל גופו מתנועע בקצב המנגינה, ידיו מתנופפות לכל עבר, ורגליו מעלות ענני אבק קטנים, שזהרו באור הבוקר למספר שניות, עד ששקעו ופינו את מקומם לעננים אחרים.

-"קבדה!", צעקתי, מנסה לגבור על הווליום הגבוה של המוזיקה.

קבדה התאפס, תוך פחות משניה הוא חזר לעצמו, פנה אל הפסיכומוביל, נטל ממני את התיק והטיל אל תוך תא המטען הקטן, ובטרם שקעו ענני האבק מן הריקוד, הם כוסו בענן אבק ענק שהפיקו גלגלי הפסיכו, כתוצאה מנסיעתו המהירה של איש הצללים, קבדה.