אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ה.

-"אתה!" שמעתי קול קורא, "בוא לפה!"

הסתובבתי אל עבר מקור הקול, בחור אתיופי חסון בבגדים כהים, ניתק מצל העצים והתקדם לעברי, מחייך.

-"הו, כבר התייבשתי, וכמעט התייאשתי, חיכיתי לך ובוששת לבוא, כמעט שנטשתי", ספק דיבר ספק שר, מתופף על בית החזה שלו בקצב. "בוא איתי עכשיו, נטוס למושב, כי עובר לך הזמן, בשביל זה קבדה כאן".

-"עוד לא הנחתי תפילין" פלטתי, לפני שאחוש נבוך, קוטע לרגע את שטף החרוזים, שקלחו מפיו של מי שהבנתי ששמו הוא "קבדה".

-"זה בסדר אחי, אני קולט אותך" חייך קבדה, "בוא איתי"

הלכתי אחרי קבדה, הוא צעד במהירות ואני קצת התנשמתי, בעודו צועד הוא המשיך בראפ שלו, שהיה מתובל במילים משפות שונות. לאחר כדקת הליכה, הוא הסתובב לעברי.

-""יש לך כוח ללכת"?  שאל כשחיוך פרוש על שפתיו.

-"אההממ, כן, לא כל כל כח, ואני ממהר", התנצלתי, מבולבל קצת, בראשי מטרה אחת ברורה, - אני מניח תפילין היום. "יש לך דרך להביא אותי למקום שיש בו תפילין?" שאלתי לפני שהראפ יחזור.

-"בבקשה", אמר קבדה, קד קידה תיאטרלית, "הפסיכו-מוביל אולטרה לשירותך, גבר!" הודיע בחגיגיות, כשהוא מצביע לעבר רכב גולף שניצב בין העצים.

התחרות של רכבי הגולף המקושטים, מן הסתם לא התקיימה עדיין. אך אם הייתה מתקיימת תחרות כזאת, אין לי ספק שהפסיכומוביל אולטרה היה הרכב הזוכה בה. הכל היה כשר לקישוט הרכב – מסרטי ניילון ארוכים שהתנפנפו מקרני פוחלץ ראש אייל, דרך פקקי בירה אשר כיסו באדיקות את הפגוש. המושג "וכלה ב" לא התקיים בנוגע לפסיכומוביל, דומה היה שאין קץ לקישוטים שאפפו את רכב הגולף הקטן הזה.

אחרי שפילסתי לעצמי דרך, משתדל לא לרמוס את כל הדקורציה, התיישבתי במושב שליד הנהג, קבדה נכנס בקלילות, במסלול מדויק, שדילג מעל שבכת הברזל הצבועה, שלשלאות הנחושת המעוטרות, ורשת קורי העכביש העשויה מחוטי קנבס.

המנוע הפתיע אותי, וגם עוצמת הרוח, ששרקה סביבנו בזעם, מנסה לתלוש מהפסיכומוביל את כל הדקורציה. את קבדה זה לא עניין במיוחד, הוא היה מרוכז בנהיגה המהירה, מעלה ענני אבק על שבילי העפר. מידי פעם הוא חייך, בעיקר כשהוא הצליח לבצע את הסיבובים בצורה הראוותנית ביותר שניתן להעלות על הדעת. 

הרכב בלם בחריקה מול מבנה עץ, מעלה עננת אבק שגרמה לאיש הנמוך שעמד בחזית המבנה, לכסות את פניו בשולי מעילו. המבנה היה בנוי בקווים נקיים, קורות עץ ארוכות ומטופלות היטב. חלונות מאורכים צבועים בכחול אינדיגו, העניקו הצצה לתאורה צהובה ונעימה, וקרניז שחור סימן את שיאו של המבנה, הגג. על חזית המבנה, התנוסס מגן דוד גדול, עשוי מתכת.

-"תיכנס בפנימה" אמר האיש תוך כדי שיעול, "עוד דקה – שתיים מתחילים, אנחנו כבר שש"

חציתי את מפתן הדלת, בוחן את חלל בית הכנסת בחשש. בתוך בית הכנסת, על כיסאות עץ צבועים לבן, סביב שולחן מכוסה במפה רקומה, ישבו ארבעה אנשים, למדו מתוך גמרות. חציתי את החדר לעבר ארון ספרים עם דלתות זכוכית, אשר ניצב לאורך הקיר הדרומי. מבט מהיר לימד אותי כי קיימים שם כמה זוגות תפילין.  

עמדתי מול הארון, מתלבט אם לפתוח או לא, אולי כדאי לבקש רשות מהלומדים. קולות הלימוד חדלו לפתע, בהשתקפות בדלת הזכוכית, הספקתי לראות את ראשו של קבדה מציץ מן הפתח, כשהוא מניח את אצבעו על פיו, כמסמן להם לשתוק.

המבוגר מבין הלומדים, איש נעים סבר, בעל זקן אפור ארוך, התרוממם מכיסאו והתקרב אלי. פתח את הדלת, הוציא זוג תפילין אשר היה נתון בשקית קטיפה כחולה.

-"אשכנז - לימניים" מלמל, והניח את השקית בידי.

-"תודה תודה" עניתי והנהנתי בראשי.

-"מה שאתה צריך" ענה האיש, ממולל את זקנו, "זהו רב בית הכנסת" חשבתי לעצמי.

נטלתי את התפילין, ובמהירות הנחתי אותם על זרועי ועל ראשי. בעודי קורא את שמע, שמע של בין הערביים, התארגן לו מנין, אפילו  מנין וחצי. קבדה עמד בפתח, כיפה לבנה על ראשו, סידור פתוח בידיו, אך מבטו לא התמקד בסידור, עיניו התרוממו מדי כמה שניות, סוקרות את סביבתי.

סיימנו את תפילת המנחה, קבדה התייצב לצדי, חיכה שאסיים לחלוץ את התפילין. כשסיימתי, החווה בראשו כלפי הפתח, מסמן לי לבוא איתו. עליתי בזריזות על הפסיכומוביל, מתכונן לחוויית הנסיעה הפרועה של קבדה, לא שלא נהניתי ממנה, אך הייתי צריך להתכונן אליה, לקבל את העובדה שאני בתוך הפסיכו הזה. לאחר כמה דקות נסיעה, שבמהלכה עברנו בשדות חיטה אינסופיים, ירוקים בוהקים. חנינו ליד ואן גדול, שברולט.

קבדה לחץ את ידי, בתחילה בפנים חתומות, לחיצה עוצמתית, לפתע חייך, משך אותי אליו וחיבק אותי בידידות, טופח על גבי בידיו הגדולות. נבוכתי מאוד מהחיבוק, אך קיבלתי אותו בהבנה, הוא בא מחברה שונה משלי, בה החיבוקים הם חלק מהמסורת, מנהג העולם. אחרי שנים אמר לי חבר אתיופי, שכשהוא הולך ברחוב הישראלי, הדבר הכי קשה עבורו, זאת העובדה שאנשים לא מברכים כל אדם בשלום, אי אמירת שלום יכולה להיחשב כסכסוך עמוק מאוד בין הנמנעים מכך.

השתחררתי מחיבוקו של קבדה, עדיין מחייך במבוכה, דלתו האחורית של הוואן נפתחה, ופניו המגחכות של פרופסור זרח שליבוביץ בקעו מתוכו.

-"בוא בחור, עלה" קרא לעברי, "ו..שלום קבדה, נתראה, תודה לך!"

קבדה הנהן בחיוך, ונופף בידו לשלום.

שליבוביץ הושיט לי את ידו, וסייע לי לעלות אל הוואן, הייתי חייב את הסיוע הזה, אחרת הייתי נופל מההלם. בתוך הוואן על ספת קטיפה, ישב הרב דולמן ועישן מקטרת.