אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ד.

את הבית זיהיתי על פי שפע צמחי התבלין שצמחו פרא בחצר, מה שניתק אותי מכל המרירות, מכל הרעל שמילא אותי, אשר אותו נזקקתי לפרוק אצל הרב דולמן. אחרי ששבעתי מניחוחות הבשמים, התפנתי לסקור את הבית.

לכאורה היה הבית פשוט, שרידי הצבע הלבן הציצו מבעד למסכת השיח המטפס שאפף את הבית. ולא רק את הבית הוא אפף, כל שיח ושיג, ארובה או מיכל דלק, זכו לאפיפתו של השיח. לא זכרתי איך קוראים לשיח, החלטתי לקרוא לו 'קיסוסית', זה נראה לי כמו שם יפה, שנעים לכסוס אותו בפה.

מישהו שהיה חשוב לו, ביצע כאן גיזום בזמן האחרון, גיזום שמטרתו הייתה לפתוח פתח בחומת הקיסוסית, לדלת ולחלון.

המפתח חדר בקלות אל חור המנעול, סיבוב וקליק, והדלת נפתחה. המראה הראשון שנגלה לעיני, הותיר בי רושם שלא היה לי בו ספק – הבית הזה שייך לשליבוביץ.

הדלת נפתחה לתוך חלל, גדול מהמקובל בתקופת בנייתו. אילו הייתי מפרסם את הדירה למכירה, הייתי מציג אותה כדירת סטודיו. הרצפה הייתה נקייה, ורק שכבת אבק קלילה פוזרה עליה בדייקנות. מיטה רחבה עמדה בקצה אחד, מהעבר השני של החדר עמד שולחן כבד, מקיים סימטריה מדוייקת עם המיטה, בצלע השלישית השלים את הסימטריה, פסנתר אקוסטי גבוה.

כל הרהיטים כוסו ביריעות ניילון, למניעת אבק.

על הקיר הפנוי התנוסס ציור של רנה מגריט, לא הייתי בטוח אם הוא מקורי או לא, אך נראה לי שאיש כשליבוביץ לא ייתלה על קירות ביתו, ציור שאינו מקורי. שעה ומשהו בחברתו, ציירה לי דמות סטריאוטיפית לגביו. הרגשתי כאילו אני מכיר אותו ויודע לצפות את מעשיו.

הפסנתר לא היה מכוון, אבל גם לא רחוק מזה, למעשה, לא הייתה לי דרך לבדוק זאת, פשוט ניגנתי, לאוזני הוא נשמע מקסים, צליל גדול, מלא ומתמשך, הקלידים היו רכים, ומהר מאוד נכנסתי אך תוך המנגינה. ניגנתי על אוטומט, לא יכלתי לעצור, האצבעות שליטפו בתחילה את הקלידים, חבטו בהם כעת ללא רחמים. הצלילים נעשו אלימים יותר ויותר, קצרים וחפוזים. הרגלים נטשו את הדוושות והצטרפו ברקיעות קצובות על הרצפה. חשתי כי כל האנרגיות שלי מתנקזות דרך קצות האצבעות, שיר רדף שיר, ובסוף המרוץ ניצח אותי המלאך הממונה על הלאות. הוא עזר לי להחליק מן הכסא, להגרר אל הרצפה הקרה, קיפל את רגלי מתחתי, והפיל עלי תרדמה.

התעוררתי מתוך חלום, חלום שכבר שנים לא חלמתי. שני ילדים על גג מרוחק, ילד גבוה וילד נמוך, מחזיקים בכוחות משותפים חפץ כבד. הם משוחחים ביניהם בקולות מהוסים.

-"אסור שהוא ידע מזה", אמר אחד מהם.

-"הם מסתירים את זה ממנו", לחש השני.

-"הם לא יודעים, הם", הסכימו שניהם.

עכשיו אני קרוב, ממש למרגלות הבנין. הקולות נשמעים ממש בתוך האוזן.

-"הם לא ידעו כלום, הם אף פעם לא ידעו", הרגיע האחד את השני, ושניהם שומטים את החפץ מגג הבנין. באופן אינסטינקסיבי אני מושיט את היד, וקולט את החפץ בעודו באויר.

כדור זעיר, בגודל של סוכריה שמשמשת לקישוט עוגות, התבוננתי בו, ועדיין שמעתי את קולות הילדים בתוך הראש.

-"הוא לא יודע מה הוא מחזיק" לחש הנמוך.

-"הם לא יודעים שזה אצלו, הם מחפשים את זה" מלמל הגבוה.

המשקל של הכדור עולה בהתמדה, בהתחלה הוא שקל כמו כדור טניס, אני מרגיש את השרירים מתאמצים לשאת את המשקל. אחרי כמה שניות אני נופל לקרקע, הכדור מושך אותי בעוצמה רבה, ומצמיד אותה לרצפה. אני מנסה להפיל את הכדור, להחלץ מהמשא הכבד, אך הכדור נדבק לי ליד בלחץ שרק מתגבר. הילדים מתחילים לצחוק, קולותיהם עבים כשל מבוגרים, משפטי ה"הם לא יודעים", חוזרים על עצמם בלופ מטורף, מתערבים בצחוק המתועב.

אני מנסה להחלץ, מושך את היד בכוח אדירים. קול הצלפה חזק נשמע, ומצאתי את עצמי שוכב על רצפת האבן, מעסה את היד.דוושות הפסנתר עדיין רעדו מעט, מסתבר כי כשישנתי, ידי נתקעה בין הדוושות.

על הקיר ממולי צוייר רבוע של אור צהוב, אות לכך שהשקיעה מתקרבת. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי היתה: "לא הנחתי תפילין היום".

כבר ארבעה חודשים שלא איחרתי את תפילת שחרית, במנין, עם תפילין. ומה היום? רציתי ליפול מתסכול, להשתטח על הרצפה כמו ילד קטן ולבכות. אבל לא יכלתי, כבר הייתי על הרצפה, והזמן לא התיר לי להיכנס למצב הזה.

התיישבתי והרגשתי את הגב מוחה על הרעיון בתוקף, התעלמתי ממנו וקמתי, מתנער מן האבק. ניערתי את הכיפה וחבטתי בה על מכנסי כדי להסיר את שאריות האבק, חבשתי אותה על ראשי וניסיתי לסדר את השיער מול המראה. קווצה סוררת נעמדה בזווית מוזרה בצד המצח, ניסיתי ליישר אותה ללא הצלחה, אז חבשתי את הכיפה כמעט על המצח, ורצתי החוצה, לחפש תפילין.

השביל היפה שצעדתי בו בבוקר, נראה לי עכשיו כמסלול משוכות, גזעי העצים המתים, מוקמו בדיוק במקומות שבהם רציתי לעבור. רגלי ניגפו באבנים שבלטו מהאדמה, מדי פעם עצרתי כדי לשחרר את מכנסי מקנוקנות הקיסוסית, אשר שלחה את זרועותיה לכל עבר, וחסמה את השבילים כתיל ירוק וקוצני.

אחרי כמה דקות של ריצת מכשולים, הגעתי סוף סוף אל הגשר, התנחמתי בעובדה שהגשר מסמן לי את הקרבה לציביליזציה של תלתן, והרשתי לעצמי להוריד מעט את הקצב. חציתי את הגשר בצעד איטי, נהנה ממראה המים השוטפים, מניחוחות העלים, ומהשפיריות שחגו בקולות זמזום באויר הצח.