אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ב.

זאת לא הייתה הצומת הראשונה שאליה נקלעתי הערב, אך כאן היאוש היה עמוק יותר. סקרתי את התנים המשועממים שבהו בי, השמועה שקבוצת תנים עלולה לתקוף בן אדם ולהרוג אותו, לא דילגה עלי. בחנתי את כלי הנשק שלי, נעלי מוקסין קלות, שרק אם אנסה לבעוט באמצעותן בלסתותיו של תן, יתעופפו בקשת רבת חן אל עבר הוואדי, והשיניים החדות ייתלשו את אצבעות רגלי בתאווה. 

החגורה שלי החזירה לי את התקווה. היה לה אבזם מתכת, זהה כמעט לזה שפצע לי את הקרנית בגיל שש. שעה שאחי נופף בחגורתו בהתלהבות רבה, ואני נכנסתי לטווח הפגיעה שלו. האבזם הוא שחדר  לעיני. צרחתי ככרוכיה, שהיא סוג של תרנגול, עד שההורים שלי באו ולקחו אותי לבית החולים, במונית. הייתי לבוש בפיג'מת הקיץ האהובה עלי, מין בגד קליל ודהוי, שעליו מודפסים מחבטי טניס מוצלבים לעשרותיהם. התביישתי בפיג'מה שלי, ונבלעתי במונית, כשהמונית הייתה שבעה מצרחות, היא הקיאה אותי על יד פתחו של חדר המיון. מאז למדתי להעריך יותר את שודדי הים, על רטיותיהם, והתחפשתי אליהם בפורים, שנה אחר שנה.

השחר רמז מפורשות על רצונו לשים קץ לממלכת הלילה, ומרח קו תכול על פני האופק, גלי הקור הפכו להיות נרגשים יותר, ונעו כעיוורים המגששים אחר רגלי ונכרכים בהם. מצידו החשוך של העולם הופיע ג'יפ כסוף, פס האור של השחר השתקף על זגוגיותיו המבהיקות, גלגלים שחורים וגדולים חרשו בהחלטיות את האספלט. מול עיני קפאה לרגע תמונה. בתמונה: צומת טי, שלט עם הכיתוב "בית יהודה", תמרור עצור. שני תנים, אחד ישן על קרטון קרוע, השני מרחרח נעל ישנה. שמים שחורים עם פס תכול שמשתקף על ג'יפ כסוף שעומד דומם במרחק מטר ממני.

-"כן בחור, לאן אתה צריך?"

הדיבור בקע מתוך הדבר שהכי לא ציפיתי שישב בתוך ג'יפ כזה. גבר דק ומעונב, קרח כביצה, שלעיניו משקפי מגדלת עגולות וגדולות, שהסתירו את לחייו המצומקות. עיניו השואלות זרחו כשני ירחים מוזרים, וננעצו בי בחוסר נימוס.

-"לאן אתה מגיע?" הזדרזתי לשאול, שוכח את כל ההכנות.

הוא לעס כל מילה באטיות, או לפחות כך נדמה לי, כשמבטו נעוץ במזרח, וכשבלע אותן, הפנה בחדות את פניו לעברי ושאל בגיחוך.

-"לאן תרצה להגיע?"  

-"לכל מקום שהוא, מקום שיהיה לי חם בו" אמרתי, והקור העז הכה בי שוב. התחלתי לחשוש שהאיש משחק איתי משחק שדורש טעם רע מאוד. "קח אותי, בבקשה" לא האמנתי שאני מתחנן לפניו.

-"עלה כבר" צחק האיש, הבחנתי שיש לו קול יפה מאוד, רדיופוני, כל מילה בוטאה בהגייה מדויקת, בחיתוך דיבור מושלם. למרות העייפות הרבה, לא הפסקתי להתפעל מהקול המהפנט הזה.

-"עלה כבר" חזר ואמר "אני מגיע לתלתן"

מעולם לא שמעתי על הישוב הזה, למרות שגאוגרפיה היא אחד מהצדדים החזקים שלי. אך לא היה לי כוח להתרכז בתעלומה הזאת.

הנהג כרכר סביבי, עד כמה שניתן לכרכר סביב מישהו כשאתה נוהג ברכב,

-"להדליק לך חימום?"

-"כן, תודה

, "אתה רוצה לשתות?, אתה בסדר?, שנעצור פה בצד? אתה מרגיש את הרגלים?, לכבות את המוסיקה?"

-"הכל בסדר" מלמלתי, ושקעתי בשינה.

התעוררתי כשהרכב בלם מול שערי תלתן, שער מיוחד מאוד, לא כמו כל שערי המושבים, העשויים כמין סולם אופקי הנע על גבי מסילה. שער של טירה היה לתלתן, ושני שומרים חמושים עמדו לפניו.

-"בוקר טוב פרופסור!" אמר אחד השומרים, קרא לעברנו אחד השומרים.

-"בוקר טוב גם לך" ענה הפרופסור בגיחוך כשהשער נפתח בדממה והג'יפ עבר דרכו.

לאור השחר העולה התגלה לעיני כפר קטן ומטופח. בתים נמוכים צבועים בצבעים פסטלים, מוקפים במדשאות. כל הצמחייה הייתה גזומה בקפדנות מוגזמת, הכביש היה עשוי אבנים קטנות סדורות במעגלים, הג'יפ קיפץ בקלילות בנסיעתו.

נעצרנו ליד בית, הפרופסור הורה לי לרדת, גם הוא ירד בצליעה. נשמתי את האוויר הקר בחשש, והבטתי אל עבר הבית. שיערתי שזה ביתו, נמוך, שטוח, ורחב. חזית צבועה לבן חלק, מסגרות החלונות שנקבעו  בסימטריה סנטימטרית, היו צבועות באפור, ואדנית עם פרחי גרניום הייתה מונחת על כל אדן. על הדלת נקבע שלט שעליו הופיע השם המשעשע "פרופסור זרח שליבוביץ", השלט אף עוצב כצורת התווית של משקה השזיפים המפורסם.

-"לצערי לא אוכל להכניס אותך אלי, יש לי יותר מדי ציוד בבית..נראה מה נעשה" אמר באטיות, רגע אחרי התנער, צלע לעבר הבית וסגר את דלתו.