אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ו.

-"נעים מאוד", אמר שליבוביץ, "אני מבין שאין צורך לעשות היכרות, בינך לבין הרב אריה"

-"אין צורך" אמר הרב דולמן, העביר את המקטרת לידו השמאלית, ולחץ את ידי בחום.

-"התכבד ושב", הורה לי הפרופסור שעה שהתיישב על הספה המקבילה, נוטל בידו כוס גבוהה שעיגולי לימון צפו בתוכה.

התיישבתי ליד הרב דולמן, משתוקק לשאול אותו מה מעשיו כאן, אך חשתי שזה יהיה חסר טקט מצידי, העדפתי לתת את רשות הדיבור לרב ולפרופסור. הרב הוציא מתוך תרמיל שהיה מונח לרגליו, קופסת פלסטיק לאחסון מזון, סכין ומזלג, פתח את מכסה הקופסה, והניח אותה בידי.

-"דבר ראשון תאכל" אמר, "בטח מאתמול לא אכלת"

רק עכשיו שמתי לב שאני רעב, המרוץ לתפילין השכיח ממני את הרעב. סלט העוף המצוין שהגיש לי הרב דולמן, הדליק לי מחדש את הרעב, הרגשתי פתאום את קרקורי הבטן העזים, מתגברים לקראת הישורת האחרונה של מרוץ התיאבון. המוח שלי עסק בחישובים מורכבים שנגעו לצורת האכילה ולקצבה, הם נפסקו בדיוק ברגע שנתח חזה העוף הראשון חצה את שערי פי.

הרב דולמן ופרופסור זרח החליפו ביניהם מבטים מרוצים, הרב דולמן חיטט שוב בתרמיל ושלה ממנו שקיק נייר קטן, והושיט אותו לפרופסור. שליבוביץ רחרח את השקיק ופניו זרחו בחיוך.

-"הרב אריה, הצלחת לשמח אותי" אמר "ג'ינג'ר מיובש! לא פחות ולא יותר!"

הרב דולמן הנהן בחיוך ופלט עננות ריחניות של עשן, הוא פנה לכיווני ואמר: "לא קיפחתי אותך, יואל, הבאתי גם לך משהו, וזרח, מברכים על זה האדמה" הוסיף כשראה את מבטו התוהה של זרח שאחז בין אצבעותיו קוביית ג'ינג'ר, בוחן אותה מכל עבריה.

שליבוביץ נטל מפית בד מהשולחנון, איזן אותה על קרחתו, ובירך על הג'ינג'ר כשהוא נעזר ברב דולמן. עקבתי אחרי תנועותיו, אחר שיניו החודרות לתוך הג'ינג'ר, אחרי גרגירי הסוכר שנדבקו לשולי שפתיו, ואחרי אישוניו שנעו בענין כשפגש ברובד חדש של טעמים.

תוך כדי שלעסתי את נתחי חזה העוף, ניסיתי למקם את עצמי בתוך הסיטואציה. ניסיתי לשחזר איך הגעתי למקום הזה, שאמש לא ידעתי על קיומו. מה זה המקום הזה בכלל, סגור כמו בית כלא או בסיס שמור, אך בתוכו שוררת אוירה רגועה ונעימה. מהם הבתים העצובים, מתי ננטשו ולמה. למה קבדה סימן ללומדים בבית הכנסת, שיישמרו על שתיקה.

צפו ועלו גם תהיות שכוונו אל פרופסור שליבוביץ, מדוע לא הכניס אותי לביתו, ושלח אותי לישון בארץ צלמוות. ולמה הצמיד לי את קבדה, צל שחור וחביב, אך משרה בנוכחותו סוג של איום.

ומה עושה הרב דולמן בחברתו של זרח שליבוביץ, לא שהרב ידוע בתור סגפן, אך עדיין לא הצלחתי לאבחן את טיב הקשר בין הרב הנערץ לפרופסור האלמוני למדי.

הרב דולמן סירק את זקנו באצבעות ידיו, היטיב את כל מה שניתן להיטיב, את משקפיו את כיפתו, שפמו ועניבתו. נטל גפרור והדליק מחדש את המקטרת, שכדרכן של מקטרות כבתה שוב. לאחר שהצליח להפיק עננת עשן המתקבלת על הדעת, פתח בדבריו.

-"טוב לראות אותך, אמרתי כבר?"

-"טוב לראות את הרב", חייכתי, מתאפק שלא להטביע אותו בים השאלות שצפתי בו.

-"תודה יואל, זה הדדי" אמר והוסיף: "יש לך מושג מה אתה עושה כאן?"

-"ישנן כמה אפשרויות, אך אף אחת מהן לא מספיק ברורה לי, אני אעדיף לשמוע מכם", עניתי.

לא הייתי רגיל להשתמש בדיפלומטיה בשיחותי עם הרב דולמן, הוא מצידו לא עודד זאת, אך נוכחותו של שליבוביץ גרמה לי להפגין את התכונה שסייעה לי במשך השנים, לשרוד את הצד הקשוח יותר של עולם הישיבות. את הרב דולמן זה לא הרשים במיוחד, הוא היה מנטרל משפטים דיפלומטיים עוד בטרם נאמרו, קוטע את הניסוחים המסבכים במשפט קצר: "שורה תחתונה!"  היה פוקד כשהייתי מנסה להכניס אותו למבוך הניסוחים האינסופי.

לעתים היה  מאזין לדברי  בקשב  רב, וכשהייתי מסיים, היה בוחר את המשפט השולי ביותר מכל נהרות המלל ששפכתי לפניו, ומנתח אותו לנתחיו. זה היה מרגיז ומעצבן, אך לא הייתה לי דרך להיחלץ מכך, מלבד לדבר איתו בצורה גלויה וברורה.

-"טוב", אמר הרב דולמן, "מסתבר שגם לי יש ידידים, ועוד במקומות הנכונים"  קרץ לעבר שליבוביץ  שהפגין את שביעות רצונו בגיחוך משלו, ונטל את רשות הדיבור.

-"אתמול, בשעה מאוחרת בלילה"  פתח שליבוביץ, "קפצתי לביקור בזק בכרמים, רציתי לשמוע מהרב דולמן, פרטים כלשהם על בחור כלשהו, אשר אני עוסק בעניינו בתקופה זאת, שוחחנו שעה ארוכה, וגלשנו כמובן לנושאים שונים שאנו אוהבים לשוחח עליהם".

הרב דולמן הנהן בראשו לאישור, והוסיף: "אף אחד לא יכול לעצור שיחה בינינו, אפילו לא אשתי שתחיה"

-"וכאן אני בעצם מגיע לנקודה שמחמיאה מאוד לרב דולמן, אני מבקש מכבודו שלא להסמיק" אמר שליבוביץ, "רגע לפני שיצאתי, הרב אריה אומר לי  שיש איזה בחור שלו, שיצא הלילה בטרמפים, והוא חושש שאם הוא ייתקע בחוץ הוא עלול לקפוא, אז אם אוכל, אעבור במסלול המשוער שלו, ואביא אותו אל מקום בטוח"

-"אם אתה מכיר את הרב דולמן, זה לא אמור להפתיע אותך בכלל", העזתי לומר, "אם הוא לא היה דואג לי אז הייתי מאוד מופתע"

-"אתה צודק" אמר שליבוביץ, "אני רגיל לדבר על הרב אריה, עם אנשים שאינם מכירים אותו"

-"מי לא מכיר?" שאל הרב דולמן כשהוא קורץ לעברי.

-"אני רק אסיים את סיפורי בקצרה, ואז אתן לכם את העונג, לעסוק בדיונים עמוקים בנוגע לאסטרטגיית הפרסום של הרב דולמן" אמר פרופסור שליבוביץ בסרקזם חד אבל לא פוצע. "נסעתי בדרך וניסיתי לחשוב מה אני עושה עם בחור כמוך בתילתן."

-"מה באמת עושים?" התפרצתי בשאלה, רציתי, כמו הרב דולמן בשיחותינו, להגיע אל השורה התחתונה. כל כך מהר נמאס לי להיות במצב של חוסר שליטה, שמישהו אחר מנהל לי את מהלך החיים. לא ציפיתי שזרח יתקפל, יעצור את סוסיו, וישנה את מהלך השיחה, אך היה חשוב לי להשמיע את מחאתי הנמרצת.

שליבוביץ לגם מהכוס, עיווה את פניו כשלגם בטעות גרעין של לימון. הוא חיפש מפית כדי לירוק אותו אליה. כשפינה את פיו, הפנה אלי את פניו ונעץ בי את מבטו למשך שניות מספר. תהיתי אם הוא מנסה להפגין את שליטתו בחכמת הפרצוף,  או שהוא מנסה להעביר לי מסר מרסן דרך מבט חודר. העזתי, חזרתי שוב על שאלתי, "מה אתם מתכננים לעשות איתי?"

עכשיו עצבנתי כנראה את הפרופסור, הוא הסתובב בכיסאו לכיווני, ולחש בקול רך: "הסתיימה הסבלנות, יואל?"

הרב דולמן מיהר להתערב, הוא פנה אלי בנזיפה: "אם אתה רוצה לעשות צעדים משמעותיים בחיים שלך, ובתור אחד שמכיר אותך לא מהיום, אני יודע שאתה רוצה, אתה חייב לשים את הסבלנות והיכולת להקשיב גם למשהו שנשמע לך לא קשור לנושא, זה הא – ב של התקדמות"

לא יודע מה הביא אותי להתחצף אליו בצורה כזאת, כנראה כאב הנזיפה בנוכחות הפרופסור, הוציא ממני את צמד המילים "השורה התחתונה", ומשיצאו, הן ריחפו באוויר כנחיל ברחשים, בין השיחים, בימות הקיץ המיוזעים.

זרח שליבוביץ פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל הרב דולמן תפס את ידו ומיהר לומר: "יואל, צא רגע החוצה, אני חייב להישאר פה לרגע עם שליבוביץ"