אוטוביוגרפיה בדיונית פרק ג.

הבטתי סביבי, בחלק מן הבתים דלקו האורות, בבית אחד אף נראתה דמות אדם נשענת על אדן החלון, בוהה בזריחה. הכביש הסלול התמשך במקביל לבתים החדשים, והפך לדרך עפר משובשת, כשנתקל בחורשה הפראית שראיתי מעודי. עצי אקליפטוס ענקיים ואורנים גבוהים, היוו לה תקרה. סבך צפוף של עצי חורש וענפים שבורים,כבול בזרועות צמחים מטפסים שאפתניים, מילא את חללה. נראה כי איש לא דאג לגזום אותה או לפנות ממנה את גזעי העצים שנפלו באיזו סערה. מבין העצים פרצו מדי פעם קרקורים עצבניים של עופות דורסים, שעסקו בגירוש עורבים חצופים מסביבות קיניהם. גגות קודרים של בתים ישנים בצבצו פה ושם, מתאמצים להראות את קיומם בבוקה ומבולקה ששררה ביניהם.

כשהחזרתי את מבטי אל הכפר המטופח והמהוקצע, עיני הסתנוורו קלות מלובן הקירות. תמיד אהבתי ניגודים, אך הניגוד הזה גרם לי לסחרחורת ואי נוחות. עצמתי לרגע את העיניים, ופתחתי אותם לקול פתיחת הדלת של פרופסור שליבוביץ. הוא עמד בפתח הבית בתלבושת מגוחכת, חולצתו ועניבתו היו סדורות עדיין, לרגליו מכנסי פיג'מה מנומרות בצבע סגול. ידו הייתה מושטת לפנים, ונופפה בצרור מפתחות.

-"אני לא יכול להכניס אותך, בחור", אמר בקול עמוק, "אך אולי תרצה קצת ללכת לנוח, באחד הבתים העצובים האלה?" שאל ולא חיכה לתשובה. הוא הניח את המפתח בידי הרפויה, וכופף את אצבעותי סביבה.

-"אין לך ממה לחשוש", ציין, "זה הכל סתם, סתם אנשים לא גרים שם, אין לך כל סיבה, כל סיבה"

אני כלל לא חששתי, הייתי עייף מלחשוש, רציתי רק לישון.

פרופסור שליבוביץ הסביר לי באופן מפורט ביותר, איך להגיע אל הבית העצוב שלו, הוא כלל שמות של עצים, נתונים טופוגרפיים, ציפיתי שהוא יכלול אפילו ספירת צעדים.

החורשה הייתה מפחידה, מסוג החורשות שאתה מתפלא שלא קראו להם יער, אבל ברור שזאת הייתה חורשה, כי אני חשבתי שזו חורשה.

אז בתוך חורשה חורשת רעות, הסתתרו הבתים העצובים. בתים נטושים. חלקם פעורי גגות, אחרים חסרים חלונות ודלתות. אך פה ושם נראו אף בתים שלמים לגמרי, אפילו כאלה שניתן לראות את עקבות פעילותו של האדם בגינותיהם. שיח ורדים ענק, חסם דלת כניסה, וחרוב חמור סבר בקע בין סורגיו המעוקלים של בית אבן נמוך. לבעלי החיים זה לא הפריע, להפך. היונים קיננו על אדני החלונות, גללים של חזירי בר היו פזורים בכל פינה, מעידים על נוכחות מסיבית באזור. חיות קטנות רצרצו בין העצים, ונדמה לי שמעל שיח הרדוף גדול בצבצו קרניים של צבי.

-"חמישים מטר אחרי הנחל" נזכרתי בהדרכתו של פרופסור שליבוביץ. שביני לבין עצמי רציתי לקרוא לו זרח, אך הרגשתי שזה לא יהיה מכובד מספיק. חיפשתי נחל, ומצאתי אותו. היה שווה להגיע לתלתן רק בשביל הנחל הזה. הוא היא ממש לטעמי, ואם מעצב הנחלים היה שואל אותי מה דעתי  עליו, הייתי ממליץ לו לעצב את כל הנחלים בצורה הזאת.

קשוח ורטוב, סלעי וגועש, מוצל עד חשוך, זה היה הנחל שלידו נעצרתי להפסקת סיגריה. ניצלתי את ההפסקה בשביל לחוש את מזג האוויר המשתפר, את הטמפרטורות העולות. לסיגריה היה טעם מוזר, אולי בגלל שזו פעם ראשונה שאני מעשן סיגריית-על-הבוקר, בלי כוס קפה.

על קורת הבטון הסדוק צמח טחב, שכיסה אותה בקטיפה ירוקה, רק במקום אחד, הטחב פינה לי מקום, כעין מושב. הרגשתי בצורך להעמיק את החוויה, אז תלשתי לי עלה מרווה משיח סמוך, ושאפתי בריכוז את הניחוח הדומיננטי שלו. את המרווה הכיר לי אמג'ד, העובד הערבי ממטבח הישיבה. "מרמייה" הוא קרא לזה, הראה לי את השיח, הראה לי את העלים שהוא ייבש, ולימד אותי לחלוט מהם תה עוצמתי. באותה תקופה, המרווה הייתה אורחת נחמדה בכוס התה שלי. למדתי שיש אנשים שסולדים מהריח שלה, יש אנשים שמחבבים, אך אף אחד לא מתעלם ממנה. ממש כמו הנובלס, ששמרתי לו אמונים למרות שכרגע דעכה בין אצבעותי סיגריית כאמל. מיששתי את הקופסה, וגיליתי שנותרו לי רק שלוש סיגריות, מה שערער לי את הביטחון העצמי.

שאיפה מן הסיגריה, רחרוח במרווה, שוב שאכטה, ושוב רחרוח, עד שהשלכתי את הסיגריה לתוך הנחל. מיד הצטערתי על הלכלוך שגרמתי לנחל, ומלמלתי "סליחה". הנחל ענה לי בשצף, אך לא הבנתי מתגובתו אם הוא כועס או סולח.